זמן התחלת שאלת הגשמים

זמן התחלת שאלת הגשמים

 

התחלת השאלה בארץ ישראל

מובא במשנה: "בשלשה במרחשוון שואלים את הגשמים (רע"ב: אומרים "ותן טל ומטר" בברכת השנים). רבן גמליאל אומר בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (אותם שעלו לרגל החוזרים לבתיהם, ולא יפסיקום הגשמים) "[1].

לפי התנא קמא, יש להתחיל לומר "ותן טל ומטר לברכה" מהשלישי בחשוון. בעל תוספות יום טוב מבאר כי הסיבה לכך היא שזה תאריך "הרביעה הראשונה", זאת אומרת התחלת עונת הגשמים. לפי רבן גמליאל, יש לחכות עד השביעי לחשוון, כדי לאפשר לעולי רגלים שנשארו בירושלים כל ימי הסוכות [2] לחזור לבתיהם בלי שיפריעו להם הגשמים.

הגמרא פוסקת כמו רבן גמליאל, שיש להתחיל את השאלה בז' במרחשוון[3].

מצד שני, מובא במשנה: "רבי יהודה אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר"[4], זאת אומרת שמתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" משמיני עצרת בתפילת מוסף. על זה הגמרא מציינת: "אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה". והגמרא מוסיפה שלפי רבי יוחנן: "התחיל להזכיר, מתחיל לשאול", ומכאן יוצא שלפי רבי יוחנן, יש להתחיל לשאול ממוצאי שמיני עצרת. ואז הגמרא מקשה: "אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: ומי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: בשלשה במרחשוון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו. ואמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל". ובסופו של דבר, היא מיישבת את העניין כך: "לא קשיא: כאן, בזמן שבית המקדש קיים, כאן, בזמן שאין בית המקדש קיים".[5]

נמצאנו למדים שעל פי פסיקת הגמרא, בזמן בית המקדש מתחילים לשאול בז' במרחשוון, כדי לספק בידי עולי רגלים לחזור לבתיהם בלי שיפריעו להם הגשמים, ואילו אחרי חורבנו יתחילו לשאול מיד אחרי שמיני עצרת. אם כן, היינו מצפים שהיום, שאין לנו בית המקדש, נתחיל לומר "ותן טל ומטר" ממוצאי שמיני עצרת. והנה פלא: הרמב"ם פוסק כדלהלן: "משבעה ימים במרחשוון שואלים את הגשמים בברכת שנים… בארץ ישראל"[6]. הר"ן מיישב את פסיקה זו כך: "כי אפסיקא הלכתא כרבן גמליאל היינו אפילו לאחר חורבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושים גם היום ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא הייתה עיקר התקנה"[7]. לפי פירוש זה, מתעוררים שני קשיים:

  • בתקופתנו, לא נוהגים להתאסף בירושלים בחג הסוכות, ולכן אין כל הצדקה לחכות עוד שבועיים עד שיתחילו לומר "ותן טל ומטר".
  • בזמננו, אמצעי התחבורה הם כאלה שאין בידי הגשמים להפריע כלל לנוסעים הביתה.

אלא שכנראה, תהליך קיפאון ההלכה לא פסח על הלכה זו, והדברים נשארו כמות שהיו.

ברם, ישנם גם קולות אחרים. כך כותב רבי אהרן הכהן מלוניל:

הרמב"ן כתב עכשיו במקומות אלו שצריכים מטר כבני ארץ ישראל שואלים את הגשמים במוצאי יום טוב שזהו דעת רבן גמליאל שאומר בז' במרחשון שלא אמר כן אלא מפני עולי רגלים שיחזרו לבתיהם קודם שירדו גשמים, ועכשיו בעונותינו שאין שם עולי רגלים מתחילים לשאול בתפלת ערבית של מוצאי יום טוב וכן כתוב בפסקי הגאונים ז"ל.[8]

אבל כאמור, לא נפסק כך להלכה.[9]

 

התחלת השאלה בחוץ לארץ

מובא בגמרא: "חנניה אומר: ובגולה עד ששים בתקופה. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה"[10]. רש"י מסביר שבגולה ניתן לאחר את השאלה "לפי שהוא מקום נמוך, ואין צריכים מטר כל כך".

 

יש קודם כל לברר מהי התקופה. יש בשנת החמה ארבע תקופות, היום הקצר ביותר (december solstice), היום הארוך ביותר (june solstice), ושני ימי השוויון בין יום ולילה (equinox). התקופה הנידונה כאן היא יום השוויון שאחרי הקיץ, התקופה של תשרי.

כאמור, תקופות אלה מתייחסות לשנת החמה. בחז"ל ישנן שתי מסורות שונות בעניין אורך שנת החמה. לפי שמואל, אורך השנה הוא 365 יום ו-6 שעות שלמות (כמו בלוח היוליאני), ועל כן אורכה של כל "תקופה" 91 יום ו-7.5 שעות[11]. הטעות לכל שנה – על פי הידוע היום – היא קצת יותר מ-11 דקות ו-14 שניות.

לפי רב אדא[12], אורך השנה הוא 365 יום, 5 שעות, 55 דקות ו-25.4 שניות בערך (במדויק: 365 יום 5 שעות 997 חלקים – כל חלק הוא 1/1080 משעה – ו-48 רגעים – כל רגע הוא 1/76 מחלק) מכאן שאורך התקופה הוא 91 יום, 7 שעות, 28 דקות ו-51.3596 שניות בערך. הטעות לשנה היא 6 דקות ו-39 שניות.

כל חשבונות הלוח העברי מבוססים על חשבון רב אדא, רק שני דברים נהוגים, על פי המסורת, לפי חשבון התקופות של שמואל:

  • שאילת גשמים בחוץ לארץ: שישים יום אחרי תקופת תשרי.
  • ברכת החמה בתקופת ניסן של שנה ראשונה במחזור החמה, אחת ל-28 שנים.

מדוע הולכים לפי החשבון של שמואל? הרב פיינשטיין מסביר כי:

לעניין טל ומטר שאין התחלת לומר טל ומטר הכרח דוקא ליום זה אלא שמשם ואילך טוב שירד מטר ברוב השנים, לכן קבעו לומר טל ומטר מיום ההוא משום שאין לשנות בהשנים, וכיון שהתקופה לחשבון דשמואל היא יותר קלה מהחשבון דרב אדא וגם שמואל היה מריה דבבל יותר מרב אדא נהגו שם כשמואל, וגם כיון שלא הוזכר שרב פליג עליו משמע שגם רב היה נוהג כשמואל.[13]

ברם, יתכן מאוד שהאמת פשוטה יותר: משתמע מהמקורות שלא הייתה כל מחלוקת בין שמואל לרב אדא, אלא שהחישוב "לפי רב אדא" הוא ממצא מאוחר יותר – ומדויק יותר – הנתמך על ידי התאמת שנת החמה ושנת הלבנה בהתקנת המחזור של 19 שנה הנהוג היום. תיקנו אז את לוח העברי, אבל לא דאגו לשאלת גשמים ולברכת החמה שהיוו נושאים פחות חיוניים.

 

להלן טבלה המסכמת את הדעות השונות, בימים.

 

מקור

אורך השנה

אורך התקופה

טעות לשנה

שמואל

365.25

91.325

0.007809491

רב אדא

365.24682206

91.31170555

0.004631551

הידוע היום

365.242190509

92.31054763

 

 

לפי זה, יוצא שתאריך השאלה בחוץ לארץ מבוסס על הלוח השמשי בלבד, עם שגיאה שיטתית שמחמירה משנה לשנה. בזמן הלוח היוליאני, יום התחלת אמירת "ותן טל ומטר" היה 23 בנובמבר (או 22 בו אם השנה הייתה מעוברת), ואחרי קבלת הרפורמה הגרגוריאנית, הוא משתנה כל מאה או מאתיים שנה. היום, הוא ב-6 לדצמבר (או 5 בו אם השנה מעוברת). לפי הטבלה הנ"ל, הטעות היא בערך 8 ימים כל אלף שנה, ולכן היא לא מורגשת כל כך. יעבור זמן רב עד שתאריך זה יתקרב לחג הפסח, ואז צאצאינו יצטרכו להתמודד עם בעיה קשה![14]

 

כאמור, הסיבה לכך שבבבל מאחרים את השאלה היא שהצורך לגשם שם הוא פחות חמור. וכנראה שבחירת התאריך "ששים בתקופה" תאם את זמן התחלת הגשמים, כפי שמשתמע מהגמרא הבאה:

חנניה אומר: ובגולה עד ששים בתקופה (רש"י: לפי שהוא מקום נמוך, ואין צריכים מטר כל כך). אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. איני? והא בעו מיניה משמואל: מאימת מדכרינן ותן טל ומטר? אמר להו: מכי מעיילי ציבי לבי טבות רישבא (משעה שמכניסים עצים לאוצר לצורך ימות הגשמים, שכן היו נוהגים, לפי שהיו יודעים שזמן גשמים הוא משם ואילך, ולא היו יכולים לחטוב עצים ביער). דילמא אידי ואידי חד שיעורא הוא.[15]

ואז מתעוררת השאלה: זמן זה מתאים לאקלים של בבל. מה דינם של יתר המקומות בגולה? בנושא הזה הדעות חלוקות. נתחיל בדעת הרמב"ם, שהיא כשלעצמה בעייתית.

 

דעת הרמב"ם בעניין השאלה בחוץ לארץ

לכאורה, קיימת סתירה בדברי הרמב"ם. הוא כותב בפירוש המשנה:

הלכה כרבן גמליאל [שמתחילים לומר ותן טל ומטר בז' חשוון]. וכל זה בארץ ישראל וכל שהוא דומה לה. וכן כל מה שייאמר הלאה בזמני התעניות אינו אלא בארץ ישראל וכל מקום שאווירו קרוב לאווירה, אבל בשאר הארצות הרי תהיה השאלה בזמן הראוי לגשמים באותו המקום, והרי אותו הזמן כאלו הוא שבעה במרחשון, ואם נתאחרו הגשמים אחרי אותו הזמן לפי יחס זמנים אלו האמורים כאן, הרי אלו מתענים כמו שנזכר כאן, לפי שיש ארצות שאין זמן הגשמים מתחיל אלא מניסן, ויש ארצות שבמרחשון יהיה בהם קיץ, ואין הגשמים בו לברכה אלא מאבד ומשמיד, ואיך ישאלו אנשי אותו המקום גשמים במרחשון, האם אין זה שקר? זה דבר נכון וברור.[16]

מכאן שבכל מקום מתחילים בשאלה בזמן המתאים לתנאי המקום. אולם, הרמב"ם פוסק במשנה תורה כדלהלן:

משבעה ימים במרחשון שואלים את הגשמים בברכת שנים כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים? בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ובמצרים ובמקומות הסמוכות לאלו והדומים להם שואלים את הגשמים ביום ששים אחר תקופת תשרי. מקומות שהם צריכים לגשמים בימות החמה כגון איי הים הרחוקים שואלים את הגשמים בעת שהם צריכים להם בשומע תפלה.[17]

מהלכה זו משתמע שישנם שני זמנים בלבד: השביעי בחשוון וששים יום אחרי התקופה. המקומות הנידחים שבהם האקלים שונה לחלוטין לא יבקשו גשם אלא בברכת "שומע תפילה" ולא בברכת בשנים.

הרא"ש הרגיש בסתירה זו:

לפום ריהטא משמע, שפירוש המשנה סותר מה שכתב בחיבורו. כי בפירוש המשנה כתב: ובשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשם באותה הארץ, ויעשו אותו זמן כאלו הוא שבעה במרחשון; אלמא ששואלים בברכת השנים. ובחיבורו כתב שאיי הים שואלים הגשמים בשומע תפלה.

והוא מיישב את העניין כדלהלן:

והמדקדק בדבריו ימצאם מכוונים; כי בפירוש המשנה כתב: ארצות, לפי שיש חלוק בין ארץ ישראל לבבל, לעניין שאלה והזכרה, מזה נלמוד שאין נקראים רבים, אלא ארץ אחת, ואותם אומרים בזמן הצריך להם שאלה בברכת השנים. אבל בחיבורו כתב: ומקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה, כגון איי הים, ואינם נקראים ארץ בפני עצמן, הילכך כיחידים דמו ואומרים בשומע תפלה. והרי הוכחתי. והדבר ידוע שבאשכנז, שהיא ארץ גדולה מאד, וצרפת, וכל הארצות שמאשכנז עד הארץ הזאת, וזאת בכלל, כלם צריכות מטר בין פסח לעצרת; ובוודאי רבים הם, ויכולים לשאול בברכת השנים ולהזכיר הגשמים כבני ארץ ישראל בחורף.[18]

לפי הרא"ש, הרמב"ם במשנה תורה אינו מתייחס אלא לשני מקרים: ארץ ישראל ובבל מצד אחד, ואיי הים הרחוקים מצד שני. רק באיי הים הרחוקים מבקשים גשם בשומע תפילה, אבל במדינות גדולות שאין אקלימן לא כארץ ישראל ולא כבבל יש לשאול "ותן טל ומטר" בזמן הראוי.

הכסף משנה חולק על הבנת הרא"ש, כדלהלן:

ואני בעניי לא נראה לי פירוש חילוק זה שביאר רבינו דאיי הים למה לא יקרא ארץ, אבל כוונת רבינו בפירוש המשנה שהזמנים שנשנו במשנה לשאלת גשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאווירם כאווירה, אבל שאר ארצות שאינם צריכים גשמים אז אלא בזמנים אחרים אין שואלים את הגשמים אז אלא בזמן הצריך להם, ויעשו אותו הזמן כאילו הוא ז' במרחשון בארץ ישראל לעניין ששואלים גשם בזמן צריך להם, לא בזמן שאינו צריך להם, אדרבא הם ממיתים ומאבדים. ומיהו לא נחית שם כדי לפרש באיזו מקום מהתפלה ישאלו, ופה בחיבור ביאר שבשומע תפלה ישאלו וכההיא דאנשי נינוה. ומה שכתב רבינו כגון איי הים הרחוקים לא בא לומר שאינם נקראים ארץ אלא לפי שהוא דבר תימה לומר שיש מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה, לזה אמר שזה ימצא באיי הים הרחוקים. ואל תשיבני ממה שאמרו ובגולה עד ס' בתקופה והם שואלים בברכת השנים דשאני התם שהוא זמן שאלת גשמים גם בארץ ישראל.[19]

והוא פוסק את העניין כך בשולחן ערוך:

ברכת השנים, צריך לומר בה בימות הגשמים: ותן טל ומטר, ומתחילים לשאול מטר בחוצה לארץ בתפלת ערבית של יום ס' אחר תקופת תשרי, ובארץ ישראל מתחילים לשאול מליל ז' במרחשון… יחידים הצריכים למטר בימות החמה, אין שואלים אותו בברכת השנים, אלא בשומע תפלה, ואפילו עיר גדולה כנינוה או ארץ אחת כולה כמו ספרד בכללה, או אשכנז בכללה, כיחידים דמו בשומע תפלה.[20]

ברם, האמת צריכה להיאמר: לפי הרא"ש, הרמב"ם אינו מתייחס במשנה תורה לארצות כמו גרמניה או צרפת. אם כן, איך ניתן להניח שהוא פוסק בעניינם כפי שכתב בפירוש המשנה? לפי השולחן ערוך, הרמב"ם כולל במה שהוא מכנה "איי הים" גם את ארצות אלו, והדבר דחוק מאוד. אלא שכנראה הרמב"ם סבר בצעירותו – כאשר הוא חיבר את פירושו על המשנה – שבכל ארץ יש לומר "ותן טל ומטר" בזמן המתאים לאקלימה, אלא שבזמן שהוא כתב את משנה תורה הוא כביכול קבל "רגליים קרות", נמנע לקבוע את הדבר להלכה והשאיר את העניין בלי כל הכרעה. יחד עם זה, הוא לא נהג כך בעניין התעניות, כאשר הוא פסק בצורה שלא משתמעת לשתי פנים:

במה דברים אמורים [שמתענים]? בארץ ישראל וכל הדומה לה, אבל מקומות שעונת הגשמים שלהן קודם שבעה עשר במרחשון או אחר זמן זה, כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים, יחידים מתענים שני וחמישי ושני, ומפסיקים בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים, ושוהים אחרי כן כמו שבעה ימים. אם לא ירדו גשמים בית דין גוזרים על הצבור שלש עשרה תעניות על הסדר שאמרנו.[21]

 

דין ארצות אירופה

כאמור, הרמב"ם קבע בפירוש המשנה שבארצות האלה יש להתחיל את השאלה בכל ארץ לפי זמנה והשאיר את הדבר בלי הכרעה במשנה תורה. המאירי מעיד על נוהג התואם את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה:

יש מי שאומר שאין נוהגים כמנהג בני בבל אלא במה שטבעי הארצות שווים, אבל אם בבל טבעני ואינה צריכה למטר כל כך ושלנו יבשני וצריכה מטר אף אנו מקדימים לשאול, ושואלים בז' במרחשון, וכן המנהג בכל גלילותינו.[22]

וכך מובא בספר המנהיג: "כל הצריכים למטר כארץ ישראל שואלים בז' מרחשון, וכן ראיתי מנהג נרבונא ובסביבותיה".[23]

בנושא זה יש לנו עדות מפורטת על ניסיונו הכושל של הרא"ש לנהוג בארצות אירופה בהתאם לאקלימן, כדלהלן:

ויהי בשנת חמשת אלפים ושבעים ושלש לבריאת עולם, נעצרו הגשמים ולא המטיר כל החורף אלא מעט מזעיר, ויקראו צום להתחנן לה' לתת מטר על פני האדמה. ויהי בליל ראשון של פסח אחרי תפלת ערבית, ואדוני אבי הרא"ש היה יושב על פתח ביתו, ואנחנו קצת מהחברים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר: עתה היה טוב לעורר הדבר אשר מעולם תמהתי עליו: למה לא יזכירו וישאלו הגשם עד שבועות? ויענוהו קצת מהחברים: טוב הוא שתודיע הדבר לזקנים ויעשו כן; וישר בעיניהם, וישלחו לחזן הכנסת להזכיר למחר הגשם. ויעשו כן, ויזכירו בני הכנסת הגדולה הי"ג מדות; ויהי קול, כהזכירו, והנה רעש מקצת החכמים אשר לא היה הדבר בעצתם, ויוציאו קול לאמר שלא היה ראוי להזכירו, שסימן קללה הוא. ויתאפק… הרא"ש ולא דבר ביום ההוא מאומה, עד ליל חולו של מועד. ויכתוב מגלת ספר לחזק דבריו וזה תרפה. על כי שמעתי כי יש תמהים על דברי, באתי לפרש מה שאמרתי, שאין ראוי לפסוק מלהזכיר ולשאול עתה ביום טוב הראשון של פסח. ולא מן כדו, אלא מכבר ימים רבים באשכנז נתרעמתי על שני דברים שראיתי שנוהגים בימים הללו. האחד, שאינן שואלים הגשמים כתיקון. ואף על גב דאמרינן בפרקא קמא דתענית (דף י): תניא, חנניא אומר: ובגולה עד ס' יום לתקופה; ואמר רב הונא בר חייא, אמר שמואל: הלכה כחנניה. ואנן בכל מילתא אזלינן בתר חכמי בבל ועבדינן כוותייהו, היכא דפליגי אהדדי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל, דתלמוד בבל חשבינן עיקר; הני מילי בדבר איסור והיתר וחיוב ופטור טומאה וטהרה. אבל דבר התלוי בצורך השעה ואין בו שינוי לעבור על דברי תורה, ראוי לילך אחר השנים והמקומות והזמן. דבבל שוכנת על מים רבים ולא היו צריכים גשמים עד ס' לתקופה; או היה זמן הזרע מאוחר בבבל. אבל בארץ אשכנז, שזמן הזרע הוא מחצי תשרי ואילך, הדבר ידוע שאם לא ירדו גשמים מיד אחר הזרע שהוא מתקלקל, שהעופות והעכברים יאכלוהו כלו, למה לא נעשה כבני ארץ ישראל ששואלים הגשמים במרחשון, כרבן גמליאל? כי בדבר הזה אין מחלוקת בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל, שיתנו אלו טעם לדבריהם שראויים לעשות כך, ואלו נותנים טעם לדבריהם שראוי לעשות כמותם; אלא שבבבל היו עושים כפי הצריך להם. והמשנה, שאומרת ששואלים במרחשון, נשנית בארץ ישראל, כפי הצריך להם. ואל תתמה: אחר שכתבתי שאין מחלוקת ביניהם, מה הוצרך שמואל לפסוק הלכה כחנניה? דיש לומר לפי ששנוי במשנה: רבן גמליאל אומר: בז' במרחשון שואלים את הגשמים, ואמר ר' אלעזר: הלכה כרבן גמליאל; הוה אמינא אין לשנות בשום מקום ולעבור על דברי המשנה, וכמו שפוסק רבי אלעזר. קא משמע לן שמואל, שאין זה כעובר על דברי המשנה; שלבני ארץ ישראל נשנית המשנה, כפי מקומם וכפי צרכם. השתא הדברים קל וחומר: אם בני בבל עושים כפי מקומם וכפי צרכם בשינוי המשנה, כל שכן שבני אשכנז יעשו כפי צרכם שלא בשינוי המשנה. וכן מצינו, שכל המשנה לא נשנית אלא לבני ארץ ישראל ולפי צרכם. דפריך מהא דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרב יהודא, דאמר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, אהא דפסק רב אלעזר: הלכה כרבן גמליאל, דאמר: שואלים הגשמים בשבעה במרחשון; ואין חילוק בין שאלה להזכרה, כדמסיק בגמרא. ומשני: הא לן הא להו; דבני בבל אית להו פירי בדברא, וצריכין להביאן לבית אחר החג קודם שירדו הגשמים, ולפיכך אין שואלין עד שבעה במרחשון. איבעית אימא: הא והא בארץ ישראל; כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים; אלמא, שכל אלו הזמנים אינן אלא לפי צורך המקום והזמן. והמנהג השני, שנוהגין לפסוק מלשאול ולהזכיר ביום טוב הראשון של פסח; והדבר ידוע שבאשכנז עיקר קיום התבואה היא על ידי הגשמים שבין פסח לעצרת. והמשנה שאומרת שמפסיקין מיום טוב הראשון של פסח, לבני ארץ ישראל נישנית, כאשר הוכחתי, ולהם היה קציר שעורים בפסח, וגם החטים כבר עמדו בקמותיהם ואינן צריכין אלא להתיבש ולהתבשל עד עצרת, ולכך הגשמים סימן קללה הם. אבל באשכנז, שאי אפשר לתבואה להתקיים זולתי במטר שבין פסח לעצרת, סימן ברכה הוא להם; ולמה לא נשאל ונזכיר עד עצרת? ודיני חזרה, של מוריד הגשם, יהיה להם מעצרת ואילך, כמו לבני ארץ ישראל מפסח ואילך; כמו שהוכחתי, שכל ארץ וארץ לפי צרכה שואלת ומזכרת. דכמו שארץ ישראל ובבל חלוקים במנהגם בשאלה והזכרה, ואלו עושין לפי צרכן ואלו לפי צרכן, הוא הדין שאר ארצות, דמאי שנא? ועוד ראיה מהא דשלחו ליה אנשי נינוה לרבי: כגון אנן, דצריכי למטרא אפילו בתקופת תמוז, כיחידים דמינן ובשומע תפלה אמרינן ליה, או כרבים דמינן ובברכת השנים אמרינן ליה? שלח להם: כיחידים דמיתו ובשומע תפלה; מיתיבי: אמר רב יהודה: אימתי, בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה, הכל לפי השנים והמקומות והכל לפי הזמן; מתניתין קא רמית עליה דרבי? רבי תנא הוא ופליג! אלמא, דרבי לא פליג אלא בבני עיר אחת; אבל ארץ אשכנז, שהיא רחבת ידים, מודה רבי דשואלין [כל זמן שהם צריכין, וכיון ששואלין מפני הצורך, כל שכן שמזכירין, דהזכרה נמי רצוי שאלה היא; דאמר רבי יוחנן: כל זמן שהוא שואל הוא מזכיר. כל אלו הדברים דנתי לפני רבותי באשכנז ולא היה אדם מערער לדברי; אלא שאמרו: אין אנו צריכין לשנות המנהג באשכנז, כי אין עצירת גשמים מצוי שם, והרבה פעמים התבואה מתקלקלת מפני רוב הגשמים. כשיצאתי מאשכנז ועברתי דרך פרובינצא, שמעתי במונפישליר שהיו מזכירים הגשמים בז' במרחשון, וישר מאוד בעיני. ואמרתי לחכמי מונפישליר: תרצתם לי קושיא אחת; ולענין הפסקה מה אתם עושין? ואמרו, שעושין כמשנה, מיום טוב הראשון של פסח פוסקים; אמרתי להם: שמא אינכם צריכים מטר בין פסח לעצרת? אמרו לי, שהרבה הם צריכים, ואי אפשר לתבואה להתקיים בלא מטר. ואמרתי להם כל דברי, כאשר הם כתובים למעלה, וישרו מאד בעיניהם. אלא שאמרו: מה שאנו שואלין בשבעה במרחשון, כך הנהיגו חכמים הראשונים. ועל ההפסקה, לא נוכל לעשות דבר בשנוי מנהג, אם לא שיתקבצו חכמי הארץ; ויצאתי משם ולא ידעתי מה הסכימו לעשות. ובבואי הנה, ראיתי שיותר צריכין גשמים בין פסח לעצרת משאר מקומות. ואמרתי כמה פעמים לחברי, שראוי היה שלא להפסיק מלשאול ולהזכיר עד עצרת. כי עתה אני יודע, שכל הארצות שאני יודע, עיקר גשמיהם הם בין פסח לעצרת, ובודאי רבים נינהו. אלא שלא מלאני לבי לדבר כדברים הללו לשנות המנהג. ועתה, שראיתי כי בעונותינו הגשמים נעצרו, ונתקלקלו הזרעים, ומתענין בשביל הגשמים, ואף בשבתות וימים טובים, שאין מתענין, מזכירין שלש עשרה מדות ואומרים פסוקים של מטר. אמר לי לבי: עתה הגיע העת לתקן מה שנתאויתי זה ימים רבים, כי בודאי שישמעו לך בעת צרה כזאת; ואם יקיימו עליהם בשנה הזאת, יערב עליהם ולא ישובו ממנה. וכן בודאי היו עושים, אלא שהטו את לבבם והסבו את דעתם אחורנית. ומה שנתרעמו על השאלה, משום סימן קללה, גם לפי דעתם אכתי לאו סימן קללה עד שיצא ניסן. כדתנן (תענית יב ע"ב): יצא ניסן וירדו הגשמים, סימן קללה הם. גם ממקום שבאו עוד לא מצאו, דיליף לה מקרא דשמואל: הלא קציר חטים היום וכו', ואי זה קציר קבוע עתה, שאין אנו צריכין למטר? ותו גרסינן עלה: אמר רבי יוסי בר אבין: הדא דתימא, כשלא ירדו להם גשמים בשכבר, אבל אם ירדו להם גשמים בשכבר, סימן ברכה הוא להם. והרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה כדברי, וזה נוסחו. עד מתי שואלין הגשמים, ר' יהודה אומר: עד שיעבור הפסח; התנא ששנה זה אליבא דרבי יהודה, אינו התנא ששנה המשנה שקודם זו; וכבר פסקנו למעלה הלכה כר"י והלכה כרבן גמליאל. וכל זה אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאוירה. וכל מה שתראה שאומרים בזמני התעניות, אינו אלא בארץ ישראל ומה שהוא קרוב לאוירה. אבל בשאר ארצות, צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשמים באותה הארץ, ויעשו אותו זמן כאלו הוא שבעה במרחשון. ואם ישהו הגשמים מלירד אחר אותו הזמן, צריך להתנהג בתעניות כפי זה; לפי שיש ארצות אין מתחילין בהם הגשמים אלא מניסן, ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון. כי ימות החמה אינם טובים להם הגשמים, אבל הם מאבדין וממיתין. והיאך ישאלו אנשי הארץ הזאת במרחשון הגשמים, הלא זה שקר גמור! וכל זה סברא נכונה ונראית לעין; עכ"ל. ובחבורו כתב: משבעה ימים במרחשון שואלין הגשמים בברכת השנים כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ובמצרים ובמקומות הסמוכות לאלו והדומים להם, שואלים הגשמים ביום ששים אחר תקופת תשרי. מקומות שהם צריכין לגשמים בימות החמה, כגון איי הים הרחוקים, שואלין את הגשמים בעת שהם צריכים להם, בשומע תפלה. ולפום ריהטא משמע, שפירוש המשנה סותר מה שכתב בחבורו. כי בפירוש המשנה כתב: ובשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהן צריכין לגשם באותה הארץ, ויעשו אותו זמן כאלו הוא שבעה במרחשון; אלמא ששואלים בברכת השנים. ובחבורו כתב שאיי הים שואלים הגשמים בשומע תפלה. והמדקדק בדבריו ימצאם מכוונים; כי בפי' המשנה כתב: ארצות, לפי שיש חלוק בין ארץ ישראל לבבל, לענין שאלה והזכרה, מזה נלמוד שאין נקראין רבים, אלא ארץ אחת, ואותם אומרים בזמן הצריך להם שאלה בברכת השנים. אבל בחבורו כתב: ומקומות שהם צריכין גשמים בימות החמה, כגון איי הים, ואינם נקראים ארץ בפני עצמן, הילכך כיחידים דמו ואומרים בשומע תפלה. והרי הוכחתי. והדבר ידוע שבאשכנז, שהיא ארץ גדולה מאד, וצרפת, וכל הארצות שמאשכנז עד הארץ הזאת, וזאת בכלל, כלם צריכות מטר בין פסח לעצרת; ובודאי רבים הם, ויכולים לשאול בברכת השנים ולהזכיר הגשמים כבני ארץ ישראל בחורף. ובראותי כי הטו את לב הקהל לבלתי קבל ממני דברי אלהים חיים, גם אני חזרתי בי מלשאול ולהזכיר בבית הכנסת שאני מתפלל בו, אף על פי שהייתי יכול לשאול, אף על פי שאני יחיד, כיון שצורך רבים הוא, מכל מקום לא רציתי לעשות אגודות אגודות. ולא הייתי כותב בחול המועד, כי לא הורגלתי בכך, אלא שצורך שעה הוא מפני חלול שם שמים, וגם יש בדבר הזה קצת מצורך המועד… כל אלו הדברים נכונים, ודברים כלם נכוחים הם למבין וישרים למוצאי דעת, ודברים של טעם.[24]

נמצאנו למדים כי לפי הרא"ש:

  • הכלל לפיו פוסקים כמו הבבלי ולא כפי שהיה נהוג בארץ ישראל אינו תקף אלא בעניין איסור והיתר, ולא בעניין שתלוי בנסיבות המקום.
  • בגרמניה יש צורך בגשם מיד אחרי סוכות, וכן בין פסח לשבועות, אם כן היה מן הראוי להתחיל לשאול שם כבני ארץ ישראל, וכן להמשיך לשאול אחרי פסח עד חג השבועות.
  • עובדה היא שבארץ ישראל ובבבל, כל מדינה עושה לפי תנאי אקלימה.
  • בגרמניה הסכימו עקרונית עם דברי הרא"ש, אבל החליטו שלא לשנות את המנהג בגלל ששם אין חשש למחסור בגשם.
  • הרא"ש עבר במונפישליר ונוכח שמתחילים שם לשאול מז' חשוון. יחד עם זה, הם הפסיקו לשאול בפסח, למרות שהיו זקוקים לגשם עד שבועות. הרא"ש עודד אותם לשנות את מנהגם, אבל הם טענו שבעניין זה יש צורך לאסוף את כל החכמים, ובינתיים הרא"ש המשיך את דרכו לספרד.
  • בספרד הייתה עצירת גשמים והתענו על כך אף אחרי פסח, ובכל זאת סירבו להמשיך את השאלה מעבר לפסח על פי הצעת הרא"ש.
  • בסופו של דבר, הרא"ש נכנע וחזר לנהוג כמו כולם, מחשש לפילוג.

וכך מסכם הרב אפשטיין את העניין:

אנן בני חוץ לארץ בתר בני בבל גררינן כמו בכל הדינים, ואף על גב דלכאורה אין זה ענין לדינים, וכבר כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בתענית שם דהדבר תלוי במדינות בהזמן שצריכין למטר, ואם כן ברוב מדינות אירופה שזורעים אחר הפסח היה לנו לומר טל ומטר בקיץ, והרי בחורף אין אנו צריכים למטר כלל. וכבר האריך הרא"ש בתשובה בזה ולא דמי ליחידים הצריכים למטר שאומרים בשומע תפלה כמו שיתבאר דלאו יחידים אנן אלא מדינות גדולות, מכל מקום כתב הרא"ש בעצמו שלא נתקבלו דבריו כלל עיין שם, וכאילו יצא בת קול לעשות כבני בבל, וכן מבואר מדברי הרמב"ם בחיבורו בפ"ב שלא כתב כמו שכתב בפירוש המשנה, וכך סתמו רבותינו בעלי השולחן ערוך וכן הלכה וכל המפקפק בזה ראוי לעונש.[25]

ואמנם כך פוסק אבודרהם:

הרביעית בברכת השנים אם בימות הגשמים שואל את הגשמים וזמנם מיום ששים בתקופת תשרי עד ליל פסח (תענית י) ויום ששים יבא בכ"ב יום מנובימבר אם היה אותה פבריר מכ"ח יום. אבל אם היה פבריר מכ"ט יום תהיה השאלה בכ"ג נובימבר, כי תקופת תשרי לעולם שבעה ימים קודם אכטובר.[26]

וכך פוסק בעקבותיו הבית יוסף:

וכתב הרב דוד אבודרהם (עמ' קי) ויום ס' יבוא בכ"ב מנובימברי (ד' דעצעמבר) אם היה אותו פיברי"ר מכ"ח יום אבל אם היה פיברי"ר מכ"ט יום תהיה השאלה בכ"ג נובימברי (ה' דעצעמבר) כי תקופת תשרי לעולם שבעה ימים קודם אקטוברי.[27]

התיקונים שהוכנסו בסוגריים נובעים ממעבר מלוח היוליאני – המבוסס על שנת החמה בת שלוש מאות ששים וחמישה ימים ורבע יום – ללוח הגרגוריאני שמדויק יותר. הרי בשנת 1582, האפיפיור גרגוריאנוס השלוש-עשרה החליט לבטל אחד עשרה יום – מהחמישי לאוקטובר 1582 עד הארבעה עשר לאוקטובר 1582 – כדי לתקן את הטעות שהצטברה מאז הנהגת הלוח היוליאני על ידי יוליוס קיסר בשנת 46 לפני הספירה.

בכל אופן, יש הטוענים – בניגוד לדעת הרא"ש – שהסיבה לכך שלא מתחשבים בתנאים האקלימיים של ארצות אירופה היא בכך שבעיקרון, כל אנשי חוץ לארץ נחשבים כיחידים אף אם מדובר במדינות שלימות. כך כותב בעל צפנת פענח:

מה שכתב [הכסף משנה] בשם רבינו בפירוש המשנה. והנה עיין בירושלמי כאן אמר דבחוץ לארץ יש זמן קבוע ולא בארץ ישראל וצריך לומר משום דבחוץ לארץ הוה בגדר יחיד דאין עליהם שם ציבור כמבואר אין תענית ציבור בבבל מה שאין כן בארץ ישראל לפי הזמן הוא ובזה אתי שפיר ואין כאן המקום להאריך וגם באמת עכשיו שכל אחד ואחד מתפלל בפני עצמו לא שייך כלל גדר צבור על כולם.[28]

 

ולסיכום. נמצאנו למדים:

  • בארץ ישראל, התאריך המתבקש היה מיד אחרי שמיני עצרת, אלא שמאחרים אותו כדי לאפשר לעולי רגל לחזור לבתיהם בלי שהגשם יפריע להם. אלא שטיעון זה איננו רלוונטי היום משתי סיבות: (א) היום אין בית המקדש ואין עליה לרגל. (ב) גם אם הייתה עליה לרגל, לא היה בגשם כדי להפריע לנוסעים ובוודאי לא במשך שבועיים.
  • בחוץ לארץ, התאריך הקובע הוא ששים יום אחרי התקופה, אלא ש- (א) חישוב התקופה לפי שמואל איננו מדויק, וכל אלף שנים מצטברת טעות של שמונה ימים בערך. (ב) התאריך שנבחר מתאים לאקלים של בבל, ולא מן הסתם למדינה שבה מתגורר היהודי המתפלל.

האם יש לראות בבעיות האלה אסון? לדעתי לא. הרי לא חסרים נושאים והלכות הדורשים ריענון ותיקון, אבל אין לנו היום הכלים לערוך את השינויים הדרושים. היהודי המאמין משוכנע שבבוא היום, יקום סנהדרין בישראל שיתקן את מה שמעוות, באשר אין כל פלא שמערכת משפטים הנקבעת ברובה על ידי בני אדם לא יכולה להישאר מושלמת זמן רב כל כך.

 

 

[1] תענית א ג.

[2] לפי ספראי, "לא נאמר במפורש בשום מקום תנאי או אמוראי כי עולי הרגל חייבים להישאר שבעת ימי פסח ושמונה ימי חג הסוכות, אולם הדבר משתמע מכמה הלכות, מתוך מימרות שונות ומסורות קדומות" (שמואל וזאב ספראי, משנת ארץ ישראל, ירושלים תש"ע, עמ' 35, הערה 105).

[3] בבלי תענית י ע"א.

[4] תענית א ב.

[5] בבלי תענית ד ע"ב.

[6] הלכות תפילה ונשיאת כפים ב טז.

[7] הר"ן על הרי"ף תענית ב ע"א.

[8] אורחות חיים א הלכות תפלה קט.

[9] ובכל זאת, הרב עובדיה יוסף הסתמך על דעות אלו כדי לקבוע שמי שטעה ואמר "ותן טל ומטר" מיד אחרי שמיני עצרת אינו צריך לחזור על תפילתו (שו"ת יביע אומר חלק ה אורח חיים טו).

[10] בבלי תענית י ע"א.

[11] בבלי עירובין נו ע"א.

[12] בספרות החז"לית אין כל אזכור של רב אדא בנושא זה. מספר זה מתקבל על פי החילוק של אורך המחזור של 19 שנה ב-19, והוא מופיע במשנה תורה של הרמב"ם, הלכות קידוש החודש י א, בשם "מי שהוא אומר שהיא פחות מרביע מחכמי ישראל". יחד עם זה, רבי אברהם בר חייא, שחי במאה ה-11, טוען שראה את המספר הזה ב-"ברייתא דרב אדא" (ראו ספר העבור לרבי אברהם בר חייא הנשיא, המאמר השלישי, השער הרביעי, עמ' 87, לונדון תרי"א). וראו בפירושו של רבנו עובדיה, שחי במאה ה-14, שראה את הברייתא הזאת (הלכות קידוש החודש פרק י סעיף קטן א).

[13] שו"ת אגרות משה אורח חיים ד יז.

[14] צרלס אלקין חישב שבעוד 42000 שנה תאריך התחלת השאלה יהיה בפסח (Charles Elkin, "Birkath Hachamah: Blessing of the Sun", Proceedings of the Association of Orthodox Jewish Scientists, vol. 6, pp.108-109, Jerusalem 5741/1980)

[15] בבלי תענית י ע"א.

[16] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת תענית פרק א ג.

[17] הלכות תפילה ונשיאת כפים ב טז-יז.

[18] שו"ת הרא"ש כלל ד סימן י.

[19] כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים ב יז.

[20] שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה קיז א-ב.

[21] הלכות תעניות ג י.

[22] בית הבחירה למאירי תענית י ע"א.

[23] ספר המנהיג דיני תפילה עמ' צ.

[24] שו"ת הרא"ש כלל ד סימן י.

[25] ערוך השולחן אורח חיים קיז ד.

[26] ספר אבודרהם שמונה עשרה.          

[27] בית יוסף אורח חיים סימן קיז. יש כאן שיבוש: בשנה מעוברת תאריך השאלה יותר מוקדם ולא יותר מאוחר (ראו חיים סימונס, תאריך התחלת שאלת גשמים בחוץ לארץ, סיני, כרך קיא, תשרי-חשון תשנ"ג, עמ' פח). למעשה, היום נהוג להתחיל את השאלה בלילה שלפני ה-5 לדצמבר, ובלילה שלפני ה-6 לדצמבר אם זה שנה שלפני שנה מעוברת, והדבר לא מובן.

[28] צפנת פענח הלכות תפילה ונשיאת כפים ב יז.

 

התגובות סגורות