מדוע בני ישראל השתעבדו במצרים?
בהקדמתו לספר שופטים, כותב יהודה אליצור:
ספר שופטים מרבה להטעים ולחזור ולהטעים כי גורל ישראל אינו שרשרת של מקרים גרידא, כי אם כולם תוצאה של רצון "קורא הדורות מראש"… בפתח כל פרשה של שיעבוד ומצוקה מקדים הכתוב: "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'… ויתנם ביד…". כיוצא בזה בישועה והצלה: "ויזעקו בני ישראל אל ה' ויקם ה' מושיע לבני ישראל ויושיעם".
גם שתי הגלויות מוטעמות בהרחבה, הגלות הראשונה על ידי הנביאים המפרטים את העבירות החמורות של בני ישראל, והגלות השנייה – אחרי הפסקת הנבואה – על ידי חז"ל, כדלהלן:
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם.[1]
לכן יש להתפלא על כך שהתורה לא גילתה לנו את סיבת גלות ושעבוד מצרים. איזה חטא עשו בני ישראל כדי להיענש בצורה כה חמורה? לפי המדרש, משה רבנו כבר התפלא: "היה משה מהרהר בלבו ואומר "מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?"".[2] ויהיה ההסבר אשר יהיה, יש לתת את הדעת על כך שאין התורה רואה לנכון להאיר את עינינו בנידון.
חטאי אברהם כגורם לגלות
מובא בגמרא:
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה [רש"י: שהגדיל לישאל על מדותיו של הקב"ה, שאמר "במה אדע"], שנאמר: "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" [ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם].[3]
מובאות אם כן שלוש דעות, המנסות לענות על השאלה על איזה חטא גלו בני ישראל במצרים. המשותף להן הוא ייחוס חטא לאברהם אבינו שבעטיו גלו בניו למצרים, והסיבה לכך היא כנראה שכבר בברית בין הבתרים הקב"ה מודיע לאברהם על שעבודם של בניו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו יג). לפי רבי אבהו, חטאו של אברהם היה ש"עשה אנגריא בתלמידי חכמים". דברים אלה מתייחסים לסיפור מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים אשר שָבוּ את לוט בן אחיו. אברהם לקח אִתו שלוש מאות ושמונה עשר לוחמים, שלדברי רבי אבהו היו תלמידי חכמים. שמואל סובר שאברהם חטא בכך ש"הפריז על מידותיו של הקב"ה", כלומר פִּקפק בהבטחת ה' שיירש את ארץ כנען, כאשר אמר "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו ח).[4] ורבי יוחנן מוצא פגם בהסכמתו של אברהם להצעת מלך סדום "תן לי הנפש" (שם יד כא). הפגם הוא "שהפריש בני אדם מלהִיכָּנס תחת כנפי השכינה". כלומר, אברהם היה צריך לגיירם ולא להחזירם למלך סדום.
דרשות אלה מנותקות מפשוטו של מקרא, וכל אחד מחכמים אלה ניצל כנראה את הפרשה כדי להעביר מסר שהיה חשוב בעיניו. מגמתו של רבי אבהו הייתה, כפי הנראה, לחזק את התמיכה בתלמידי חכמים ולהצדיק את שחרורם מעול המסים והצבא, על מנת שיתפנו ללימוד התורה[5]. בעיני שמואל היה חשוב להדגיש כי אין לפקפק בהבטחות של הקב"ה. את דברי רבי יוחנן ניתן להבין, על רקע עמדתם החיובית של חלק מן החכמים בנושא הגיור.
גם הרמב"ן רואה במעשי אברהם את הסיבה לגלות מצרים, אלא שהוא מוצא את חטאו בעניין אחר:
דע כי אברהם אבינו חָטָא חֵטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוֹן מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח באלהיו שיציל אותו ואת אשתו… ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.[6]
דברי הרמב"ן נדחו על ידי הרש"ר הירש[7]. לדעתו, אברהם לא יכול היה לדעת שיזכה להצלה בידי שמים, והוא פעל על פי העיקרון של "אין סומכים על הנס". אברבנאל[8] אינו מקבל את הפירושים הנ"ל, באשר לפיהם יוצא, שבני אברהם נענשו על לא עוול בכפם, ואילו אברהם עצמו לא נענש כלל, ובלשונו:
הדעות האלה כלם מלבד מה שיש בהם מהחולשה כבר יכללם ספק עצום והוא שאברהם שחטא לא נענש כלל, כמו שנאמר "ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה", ונענש עליו הדור השלישי והרביעי מיוצאי חלציו על לא חמס בכפיו, ועל כיוצא בזה נאמר "אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?". ואמנם מה שאמרה תורה "פוקד עון אבות על בנים" הוא לבד בחטא עבודה זרה וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, לא על צד העונש שיענשו בנים בעוון אביהם שלא נכשלו הם בו.
לכן אברבנאל משייך את החטא לבניו של יעקב, ורואה במכירת יוסף את המעשה שגרם לגלות מצרים "לפי שבמצרים חטאו, שמכרוהו להיות עבד שם, היה ראוי שילקו במצרים ויהיו עבדים שמה, הם ובניהם וזרעם, שנים רבות"[9]. טעם זה נזכר כבר בפרקי דרבי אליעזר[10] ושם מקושרים הדברים עם תוכחת עמוס לישראל "על מִכְרָם בכסף צדיק" (ב ו), כאשר האשמה זו מתפרשת כמכירת יוסף. אלא שלא מובן מדוע הסבר זה עדיף מההסבר של חז"ל, באשר גם לפי פירושו הבנים נענשים על חטאי אבותיהם.
חטאי בני ישראל טרם הירידה למצרים ובמשך שהותם שם כגורם לגלות
לפי גישה אחרת, הגורם לגלות מצרים קשור ברצונם של בני ישראל להתבולל בגויים. שלושה חטאים שונים נמנו בהקשר זה:
- הנביא יחזקאל מתאר את עוונות בני ישראל בזמן שהותם במצרים, ומדבריו עולה כי לפני הופעתו של משה רבנו הם עבדו עבודה זרה. חטא זה מסביר את סיבת השעבוד ואת אורכו:
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר (יחזקאל כ ה-י).
הקב"ה מודיע לעם ישראל באמצעות הנביא יחזקאל שבעצם הוא הציל את בני ישראל משעבוד מצרים למרות שהם לא היו ראויים לכך מפאת אדיקותם לעבודה זרה.
- במדרש נאמר "כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים… וכיוון שעשו כך, הפך הקב"ה אהבה שהיו המצריים אוהבים אותם לשנאה"[11]. בדומה לכך הוסבר "'ותמלא הארץ אותם', שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות מהן"[12]. מדרש זה רואה בשעבוד מצרים תגובת ה' לרצונם של בני ישראל להתבולל.[13]
- המדרש לומד מדברי משה "אכן נודע הדבר", כי היה פגם מוסרי בבני ישראל במצרים: "היה משה מהרהר בלבו ואומר "מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?". כיון ששמע דבריו [של אחד הנצים] אמר "לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויים לגאולה?". לכך אמר "אכן נודע הדבר" – עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים".[14]
לפי הסברים אלה, מטרת השעבוד הייתה למנוע מבני ישראל להשתקע במצרים תוך אימוץ התרבות המצרית על כל צדדיה. לפי המדרש, על אף קשיי השעבוד והניסים הגדולים שליוו את הגאולה, רק חלק קטן מן העם היה מוכן לעזוב את מצרים ולהיות חלק מעם ישראל על אדמתו. כך מעיד רש"י: "למה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקים כמונו"[15]. ובהמשך: "חמושים – אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה"[16].
גלות מצרים כאמצעי לחינוך העם
בעוד ששתי הגישות הקודמות הניחו שגלות מצרים הייתה בגדר עונש, ולכן יש לחפש את החטא שקדם לו, הרי שבמדרש אחר מובעת התפיסה, שאין גלות מצרים בגדר עונש על חטא, אלא אמצעי חינוכי. תועלת גלות מצרים הייתה להכניע את לבם של ישראל כדי שיהיו ראויים לקבלת התורה והארץ, כך ששעבוד ישראל במצרים היה בגדר "ייסורים של אהבה".[17] בדומה, המלבי"ם הטעים את הצורך בייסורים[18]: "היה צריך שירדו תחילה לכור הברזל לצרפם שם בכור עוני… והיה גלות מצרים הכנה אל ירושת הארץ". לדבריו, הקב"ה ביקש לטהר את בני ישראל באמצעות "כור הברזל" במצרים.
אם כן, מה הייתה תרומתו של שעבוד מצרים? מדוע נקראה מצרים כור הברזל?
אראל סגל מסביר את העניין כך:
- כור משמש להפרדה וזיקוק של מתכות. ברזל הוא משל לכוח חזק מאד. התנאים במצרים היו כל כך קשים, שרק האנשים החזקים כמו ברזל שרדו.
- כור משמש להיתוך של כמה מתכות וגיבושן לכלי אחד. התנאים הקשים של שיעבוד מצרים גיבשו את בני ישראל והפכו אותם לעם אחד.
לפי זה, הקב"ה הכניס את בני ישראל למצרים מלכתחילה כדי ליצור אומה שתעמוד במשימות היסטוריות קשות ומורכבות, שהן המשימות המיועדות לעם ישראל. לשם כך היה צורך להעביר את בני ישראל "מסע גיבוש" קשה במיוחד, שבסופו תישאר רק קבוצה קטנה של אנשים חזקים כברזל ומגובשים.[19]
הסבר זה כנראה היה מוכר לאברבנאל, והוא מותח ביקורת עליו. אברבנאל מקשה כי התורה רק מזכירה שהקב"ה הוליך את בני ישראל במדבר למען ענותם לנסותם להטיבם באחריתם[20], והיא לא מזכירה בשום מקום שהגלם למצרים לשם כך. עם זאת, אין בטיעונו של אברבנאל בכדי לשלול הסבר זה, מה גם שהתורה מעידה כי גלות מצרים שימשה כ"כור ברזל".
גם נחמה ליבוביץ[21] סבורה שלשעבוד מצרים היה תפקיד חינוכי. לדעתה מטרת השעבוד הייתה "שירגישו הם בבשרם מהי עבדות ומהי השפָּלה, ומהו היות נתון לחמס ולגזל ולשלטון האדם באדם לרע לו". הבסיס לדבריה הוא אזכורו של שעבוד מצרים במצוות אהבת הגר, השמחה בחגים והמנוחה בשבת ובמצוות הקשורות ביחס הוגן כלפי העבד[22]. ברם, הסברה של ליבוביץ אינו ממש משכנע, כי נראה שסדר הדברים הוא הפוך: ה' לא שִעבד את עמו כדי שילמדו לקח חינוכי, אלא הוא מלמד את עמו דרכי התנהגות עם העבד ועם הגר בעקבות השעבוד. מי שירצה להבין מדוע עליו לאהוב את הגר, להתייחס בצורה הוגנת אל העבד ולהעריך את הישיבה בארץ ישראל, יזכור את ימי שעבודו במצרים ואז יידע את טעמן ומהותן של מצוות אלה.
אברבנאל מביא טעם נוסף לצורך הגליית ישראל למצרים:
הרב חסדאי כתב שהביאם הקב"ה למצרים כדי להרבות שם מופתיו באופן שיתבאר להם יכולת ה' ולא יישאר בלבם שום ספק כי הייתה ארץ מצרים מלאה כשופים. ונתברר שמה, כי פעולות ה' לא היה על ידי כשוף כי אם בכוח היכולת הבלתי בעל תכלית, וכמו שכתוב "ולמען תספר" ונאמר "וידעת כי אני ה'".
אולם אברבנאל דוחה הסבר זה מכיוון שהוא סותר עיקרון תיאולוגי לפיו אין עונש ללא חטא: "וכבר אמרו רז"ל "אין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון"[23]. וכתב הרב המורה [הרמב"ם] בפכ"ד ח"ב שזהו דעת האמיתי".
שיעבוד מצרים הוא פרי הבחירה החופשית של המצריים
כך הרמב"ם מציג את דעתו בעניין בחירתו החופשית של האדם:
רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.[24]
ובהמשך, הרמב"ם כותב:
והלא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם", הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם? לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותם הזונים לעבוד עבודה זרה אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה? לאומר העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וכן המצריים כל אחד ואחד מאותם המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כוח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידים להיות.[25]
זאת אומרת שלפי הרמב"ם, הגזירה של הקב"ה איננה מבטאת אלא חוק סטטיסטי שבוודאי נכון באופן כללי, אבל אינו קובע דבר עבור כל אדם בנפרד. אגב, יש להעיר שבעצם אין הרמב"ם זקוק להסבר זה: הרי על פי העיקרון שהידיעה איננה מכריחה את הבחירה, הקב"ה יכול להודיע על מה שיקרה בעתיד, בלי שהדבר ישלול את בחירתו של האדם.
על הסבר זה של הרמב"ם הרמב"ן מקשה: יתכן שכל מצרי אמנם חופשי להזיק לישראלי או לא, אבל אם הוא השתעבד בו הוא קיים מצווה, היות וזה רצון ה', אם כן מדוע יש להענישו? ובלשונו:
לא נתכנו דבריו אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה, ומה טעם בדבריו, כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו, וכל שכן שהכתוב אמר "וגם את הגוי אשר יעבודו", שיעבדו הגוי כולו.
והרמב"ן מיישב כי המצריים נענשו בגלל שהתעללו בבני ישראל מעבר למה שנגזר על ידי הקב"ה:
גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדים במצרים, עמדו עליהם ושעבדום בחוזק. אמר הקב"ה: היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם… ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם", אבל היא עקירתם לגמרי, וכן מה שאמרו תחלה "הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמות א י), אינו בכלל עבדות וענוי, מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו, "וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'". והוא מה שאמר הכתוב "וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו" (דברים כו ז).
הרמב"ן נותן תירוץ נוסף: אם המבצע את גזירת ה' אינו מתכוון לקיים את רצון ה' אלא את רצונו הוא, מגיע לו עונש על זממו:
כאשר תצא הגזירה על פי נביא, יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו… אבל אם שמע המצווה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו.[26]
וכך גם כתב תוספות יום טוב:
אף על פי שהרמב"ן השיב על דברים הללו ואמר שאפילו גזר על פלוני שיריע לפלוני וקדם אחר ועשה גזירתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה. והאריך עוד. אני אומר שאפילו נודה לדבריו שאם קדם אחר ועשה שזכה. עם כל זה אינה תשובה לדברי הרמב"ם. לפי שזה העושה הרע שדברי הרמב"ם נאמרים עליו. הוא אמנם אשר לא פעל ועשה לקיים מאמרו של מלך ברוך הוא. אלא זדון לבו השיאו לכך. ורחמנא לבא בעי.[27]
אלא שיתכן ששאלת הרמב"ן כלל לא רלוונטית. הרי הרמב"ן טוען שה' רצה שיהיה שיעבוד מצריים. אבל יתכן שאין הרמב"ם סובר כך, וכפי שאין ה' רצה שהעם יעבוד עבודה זרה, הוא גם לא רצה כלל שהמצריים ישעבדו את בני ישראל! לפי זה, עלינו להבין את המונח "גזירה" לא כביטוי של רצון ה' אלא כמידע המקבל תוקף מיוחד מזה שהוא נמסר לאדם. כך משתמע בעליל ממה שכתב הרמב"ם: "הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה".
ואם תשאל: איך יתכן שעם ישראל סבל עינוי השעבוד על לא עוול בכפו? על שאלה חמורה זו יש ליישב על ידי גישתו המיוחדת בעניין ההשגחה הפרטית. השגחת האל מתחת לגלגל הירח היא על בני האדם, לא רק על מין האדם כשיטת אריסטו, אלא גם על הפרט. כל אשר קורה לאדם הוא בתור גמול על מעשיו, אם זה הנאה ואם זה צער. יחד עם זאת, מידת ההשגחה על פרטי האדם היא כמידת השפע האלוהי שירד עליהם. לפיכך דינם של הסכלים והרשעים כדין הבהמות. יש להניח שהרמב"ם סובר שרמה הרוחנית הירודה של בני ישראל במצריים לא זיכתה אותם בהשגחה מיוחדת, ולכן אין הקב"ה מנע את המצריים לשעבד אותם.[28]
בנוסף לכך, יש להבחין הבחנה חמורה בין פגעי הטבע – הכולל את החיות – לבין פגעי האדם. מפאת הבחירה החופשית שהוענקה לו, הקב"ה כביכול מאפשר לאדם אחד להזיק באדם אחר בלי להתערב. לפי אלשיך, זו הסיבה שראובן המליץ להשליך את יוסף בבור על אף שידע שהוא מלא נחשים ועקרבים:
כל חפצו [של ראובן] היה למען הציל אותו מידם, כלומר מידם שהם בעלי בחירה, ולא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, מה שאין כן בהיות בעלי חיים, כי מוראו וחיתתו תיפול עליהם, כי צדיק וישר הוא, וצלם אלהים שלם בפניו ולא ירעו ולא ישחיתו אותו. אך חש פן אחר השליכם אותו, פן מגבוה ירגמוהו באבן, על כן אמר "ויד אל תשלחו בו", כי בעלי בחירה הם כמדובר.[29]
ולפי מצודת דוד, חנניה, מישאל ועזריה סירבו לצאת מכבשן האש כל עוד נבוכדנצר לא הבטיח להם שלא יפגע בהם מאותה סיבה: "אז [אחרי שנבוכדנצר התפייס אתם] יצאו מן תוך האש כי עד לא דבר אליהם רכות פחדו לצאת כי האדם הוא בעל בחירה ופן ימיתם בידיו".[30] וכן בעונשו של דוד על המפקד שהוא ערך בסוף חייו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה" (שמואל ב כד יד). והמלבי"ם כותב: "ראה כי עונש הרעב הוא עונש טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה'".
נמצאנו למדים כי מפאת בחירתו החופשית של האדם, בידו לעשות את כל מה שהחליט עליו לעשות, כולל פגיעה בזולתו. לפי הבנה זו, פרעה ונתיניו קבלו החלטה לשעבד את בני ישראל וזו הייתה החלטה שלהם, ולא גזרה מן השמיים.
האם הבנה זו תואמת את שיטת הרמב"ם? כשמדובר בשיעבוד מצריים אין כל קושי, הרי כאמור בני ישראל בימים ההם לא זכו להשגחה פרטית. אולם, מה יהיה דינם של צדיקים שאיש רשע זומם לפגוע בהם? הרי לפי שיטת הרמב"ם הם אמורים לזכות בהגנה מאת ה'! אלא יש לומר שרצון האדם איננו מספיק כדי שמזימתו תצא לפועל: גם הנסיבות צריכות להיות בהתאם, וידועים מקרים שהטבע הכשיל מזימות אנושיות[31]. בצורה הזאת הקב"ה יכול בכל זאת להתערב ברצונותיו של האדם.
לפי השקפה זו, כל מה שניתן להגיד אליבא דרמב"ם הוא שכביכול הקב"ה ניצל את השעבוד כדי להפוך את בני ישראל לעם המוכן לקבל את התורה, כפי שמוזכר לעיל: ממילא הם נגאלו על ידי התערבותו הישירה, והקב"ה היה יכול לגאול אותם מוקדם יותר. סיבה נוספת לאריכות הגלות הייתה שהיה צורך לחכות עד שבני ישראל יתרבו מספיק כך שיהוו "מסה קריטית" המסוגלת להפוך לעם שלם ומגובש. אלא ברור שבכל מקרה ה' היה יכול לייצר את עם ישראל בדרכים חלופיות.
[1] בבלי יומא ט ע"ב.
[2] שמות רבה (וילנא) א. מובא ברש"י שמות ב יד.
[3] בבלי נדרים לב ע"א.
[4] דברי שמואל אינם מקובלים על רוב פרשני ימי הביניים (ראו למשל רש"י, ראב"ע ורמב"ן).
[5] שיטת רבי אבהו תואמת את דברי רבי נחוניה בן הקנה האומר: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג ה).
[6] רמב"ן, בראשית יב י.
[7] על אתר.
[8] אברבנאל בראשית טו א.
[9] שם.
[10] פרק לז.
[11] שמות רבה א ח.
[12] ילקוט שמעוני רמז קסב.
[13] המשך חכמה (ויקרא כו מד) משתמש ברעיון זה בפרשו כי הקללות שבתוכחות באות על ישראל עקב רצונם להיות ככל הגויים.
[14] שמות רבה (וילנא) א. מובא ברש"י שמות ב יד.
[15] רש"י על שמות י כב.
[16] רש"י על שמות יג יח.
[17] הסבר זה מובא בפירוש אברבנאל בשם הרב חסדאי קרשקש ובשם הר"ן (בראשית טו).
[18] מלבי"ם על תהלים קה טז.
[19] http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-04-20.html
[20] על פי דברים ח טז: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".
[21] עיונים חדשים בספר שמות, ירושלים תש"ל, עמ' 13.
[22] למשל: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה טו) וכן: שמות כב כ; כג ט; ויקרא כה מג; דברים טז יא-טו.
[23] בבלי שבת נה ע"א.
[24] הלכות תשובה ה א.
[25] הלכות תשובה ו ה.
[26] רמב"ן בראשית פרק טו.
[27] תוספות יום טוב על אבות פרק ב ו.
[28] ראו בהרחבה מורה הנבוכים ג יז-יח.
[29] אלשיך על בראשית לז כב.
[30] מצודת דוד דניאל ג כו.
[31] למשל, ברוסיה של סטלין, בחודש ינואר 1953, בעלילת משפט הרופאים, נעצרו רופאים יהודים רבים והואשמו כי זממו להרעיל את הנהגת המדינה. מותו של סטלין שבא כמה שבועות לאחר מכן מנע מסע אנטישמי בהיקף נרחב, שהיה כבר בשלבי תכנון סופיים ולקראת ביצוע.