נשים בספירת העומר

נשים בספירת העומר

 

 

הרמב"ם פוסק:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות", ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר "תספרו חמשים יום", ומתחילת היום מונים, לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן… מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורים ממנה.[1]

מדוע נשים פטורות ממצוות ספירת העומר? מפני שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה. הרי  התורה אומרת: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום". מכאן יוצא שספירת העומר מתחילה על פי חז"ל ממחרת יום טוב ראשון של פסח ונגמרת לאחר חמישים יום.

אולם, כותב המגן אברהם: "נשים פטורות מספירה דהוי מצוות עשה שהזמן גרמה, ומיהו כבר שוויה עלייהו חובה"[2]. ישנן מצוות שהנשים פטורות מהן, ובכל זאת הן רגילות לקיימן, כמו מצוות תקיעת שופר בראש השנה או מצוות ארבעת המינים בסוכות.

לכאורה, נוהג זה איננו ראוי, על פי דבר חז"ל: "כל העושה דבר שהוא פטור ממנו נקרא הדיוט"[3]. אולם, לפי המאירי[4], הדבר נאמר דווקא במצווה שכל בני האדם פטורים ממנה, מה שאין כן מצוות עשה שהזמן גרמא, שהאנשים חייבים בהן, ולכן לא שייך לומר בזה "נקרא הדיוט" .

למעשה, קביעת מגן אברהם לא התקבלה בכל מקום. המשנה ברורה כותב: "כמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור, וכתב בספר שולחן שלמה דעל כל פנים לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינם יודעים פירוש המלות"[5]. ברור שטעמים אלו לא תקפים היום, כפי שכותב הרב אוירבך: "כיום מתחנכות הבנות לספור ספירת העומר בברכה, ויותר מסתבר שהם יזכרו לספור ולברך יותר מאנשים שמתפללים ערבית ביחידות"[6].

אלא שלפטור המצוות שהזמן גרמן מתחבר בעניינינו טעם נוסף: לפי תורת הסוד, אין לנשים שייכות למצווה זו. כך כותב ספר הזוהר (בתרגומו של פירוש הסולם):

מצוה זו לספור ספירת העומר… זה סוד, כי ישראל, אף על פי שנטהרו לעשות הפסח, ויצאו מטומאתם, עוד לא היו שלמים וטהורים כראוי, ועל כן אין הלל שלם בימי פסח, כי עד עתה עוד לא נשלמו כראוי[7]… בדומה לאישה שיוצאת מטומאתה, וכיון שיצאה, משם ולהלאה, וספרה לה שבעת ימים, אף כאן, ישראל, כשיצאו ממצרים, יצאו מן הטומאה, ועשו פסח… משם ולהלאה יעשו חשבון לקרב אישה לבעלה, שתתחבר עמו. ואלו הם חמישים ימים של טהרה לבוא לסוד עולם הבא… ומשום שאלו ימים הם ימים של עולם הדכר [=זכר]… לא נמסר ספירה זו אלא לגברים בלבד.[8]

ספר הזוהר עושה השוואה בין ימי ספירת העומר לבין שבעת הנקיים של האישה נידה, והוא רואה בהם תהליך פרוגרסיבי של היטהרות לקראת המפגש האינטימי בין הקב"ה (הבעל) לכנסת ישראל (האישה) שהתרחש ביום מתן תורה. לדעתו, תהליך זה שייך ל-"עולם הזכר", ולכן אין לנשים שייכות בו. לכאורה, ניתן לטעון סברה הפוכה: הרי ההיטהרות מטומאת הנידה היא דווקא שייכת לנשים, ולא מובנת קביעה זו שהיא שייכת לעולם הזכר. בכל אופן, על פי זה נקבע על ידי הרב יצחק יוסף:

נשים פטורות ממצות ספירת העומר, הואיל ויש לה זמן קבוע. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם רצו לספור בלי ברכה רשאות. אבל אינן רשאות לברך, שהיא ברכה לבטלה. ועל פי הסוד טוב שהנשים לא תספורנה כלל העומר אף בלי ברכה.[9]

וכך קבע הבן איש חי[10] שמצוות ספירת העומר שייכת לגברים בלבד.

האם נשים אף יכולות לברך על מצוות אלו? ישנה מחלוקת בין האחרונים אם הן מברכות עליהן, כך שהאשכנזיות רגילות אף לברך עליהן והספרדיות לא, כפי שקבע הרב יצחק יוסף לעיל.

 

והנה, ישנה דעת יחיד הטוענת שמצוות ספירת העומר איננה מצווה שהזמן גרמה, זו דעת הרמב"ן:

איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה, ותנא ושייר, במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין… ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים וחלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר פריקה טעינה פדיון פטר חמור ורוב המצוות כן, אלא לא בא לפרש ולמנות את כולם שאלו בא לפרטן בפרט הוה ליה למיתני אלו הן מצות עשה וכו', מדקתני איזוהי שמע מינה כגון קתני.[11]

דעה זו תמוהה: איך ניתן לטעון שלא מדובר כאן במצוות עשה שהזמן גרמה? הרב אברהם בורנשטיין מנסה להסביר מדוע לפי הרמב"ן נשים חייבות בכל זאת בספירת העומר:

אשר הוקשה לו בדברי הרמב"ן שמנה ספירת העומר בכלל מצוות שאין הזמן גרמא. והעניין פלאי. ואפשר סבירא ליה לרמב"ן דעומר לא תלתה תורה בזמן עצמו שמקריבין בו. היינו שיקריבו העומר בט"ז בניסן. רק ממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא. אם כן אין זמן ט"ז בניסן גורם. ואם תאמר מכל מקום זמן השבת הוא ט"ו בניסן גורם, הלא כל מצוות השבת נשים חייבות פסח מצה מרור. גם לספר ביציאת מצרים כתב בחינוך [מצוה כא] דחייבות. הוא הדין עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא. כיון שכל מצוות שביום טוב נשים חייבות.[12]

אבני נזר מביא שני טיעונים לפיהם נשים חייבות בספירת העומר:

  • אין מצוות ספירת העומר תלויה בזמן, באשר לא מצוין שיש להתחיל אותה בתאריך מסוים – היינו בטז בניסן – אלא "ממחרת השבת". אבני נזר בעצמו מבין שזו טענה חלשה, היות ועל פי המסורת "שבת" זו הכוונה ליום הראשון של חג המצות.
  • כפי שהנשים חייבות בכל מצוות הפסח, מצוות ספירת העומר היא נחשבת אחת מהן ולכן הן חייבות בה. אולם הסבר זה אינו מבאר מדוע לפי הרמב"ן מדובר במצווה שהזמן גרמה.

תשובה מקורית לבעיה זו הובאה בשמו של הגיר"פ פערלא על ידי הרב צבי-פסח פראנק (מקראי קודש, פסח, חלק ב, ב, סימן מז):

ידידי הגאון רבי ירוחם פישל פערלא רצה ליישב דברי הרמב"ן… משום דלא נקרא מצוות עשה שהזמן גרמא אלא דווקא מצוה שמצד עצמה אינה נוהגת אלא באותו הזמן שקבעה לה תורה, אבל היכא שדבר אחר הוא שגורם לה שלא תתקיים אלא באותו הזמן… אין זה בכלל מצוות עשה שהזמן גרמא… ולפי זה גם לעניין מצות ספירת העומר, שהטעם דזמן המצוה הוקבע באותו הזמן הוא רק משום שתלויה בעומר, כדכתיב: "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג טו) וכתבי "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר" (דברים טז ט), אם כן לא הזמן מצד עצמו גורם לקביעות זמן זה, לכן סובר הרמב"ן שאין זו בכלל מצוות עשה שהזמן גרמא.

הרב פערלא טוען שלא התורה קבעה את זמן הספירה של "מהחל חרמש בקמה" אלא סדרי הטבע הם שקבעו אותו. אילו חל זמן הקציר בתקופה אחרת בלוח השנה, הרי מאז היו סופרים ספירת העומר. במקרה כזה שבו הזמן לא נקבע בתורה עצמה – כמו לולב או סוכה – אלא מסיבה אחרת, אין זו מצוות עשה שהזמן גרמהּ.[13]

גם הרב וינברג[14] השתדל להסביר את דעת הרמב"ן. הוא קודם כל ביאר מדוע מי שממשיך לספור ספירת העומר מעבר לנדרש איננו עובר על איסור "בל תוסיף":

לדעתי יש לומר בפשיטות, שמצות ספירת העומר אינה מצוה למנות ימים סתם, אלא למנות את הימים שבין פסח לשבועות, ואם כן אם מנה אחר שבועות לא עשה מצוה כלל ולא שייך על זה בל תוסיף.[15]

והדבר צריך ביאור: הרי מצוה שחובתה בזמן ידוע והוסיף לעשות את המצווה אחר הזמן, פוסקים להלכה שאם עשה זאת בכוונה לשם מצוה, הרי זה עובר משום בל תוסיף, ולכן הישן בשמיני של חג הסוכות בסוכה ונתכוין לצאת בכך ידי מצות סוכה, לוקה[16]. אלא שיש לחלק: שינה בסוכה היא מעשה גמור, ואם מבצעים אותו בכוונה בזמן הלא נכון עוברים על האיסור "בל-תוסיף". לעומת זאת, ספירת העומר איננה אלא הצהרה שזמן מסוים הוא בעל משמעות מיוחדת. אם מדובר בזמן הלא נכון, אין כלום בהצהרה זו ולא נעשה שום מעשה.

על פי זה, ניתן להסביר את דעת הרמב"ן. הרב וינברג ממשיך ואומר:

על פי זה אמרתי לבאר דברי הרמב"ן בקידושין, שספירת העומר היא מצוה שלא הזמן גרמא… מצוה שהזמן גרמא היא מצוה שיש לה זמן קבוע, הזמן הוא המסגרת של המצוה, כמו מצה, לולב וסוכה וכו', מה שאין כן בספירת העומר, שהזמן הוא עצמותו של המצוה, הוא מחויב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות, ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמא.[17]

מצוות עשה שהזמן גרמה היא מעשה שלם שיש לבצעו בזמן נתון. אולם, כפי שהובהר לעיל, אין בספירת העומר אלא קביעה הצהרתית שזמן מסוים – שהיה מלכתחילה ניטרלי לחלוטין – הוא בעל אופי מיוחד. המצווה היא ליצור את הזמן ההוא, ולכן היא שונה מיתר המצוות שהזמן גרמן.

הרי מדוע נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן?  לפי אבודרהם[18], הנשים נפטרו מקיום מצוות אלו מפני "שלום בית":

הטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא, לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם הייתה מחויבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה.[19]

ולדעת הרב משה פיינשטיין הפטור הוא צורך של גידול ילדים, אליו האישה מותאמת יותר מהאיש.[20]  

אבל אין זה אומר שיש לפטור את הנשים ממעשים יסודיים של הדת: גם להן יש שבתות ומועדים, וגם עליהן מוטל להצהיר על זמנים קדושים כך שיפנימו את עובדת קדושתם. לכן הן מדליקות נרות שבת וחייבות בקידוש.[21] וזאת הסיבה שלדעת הרמב"ן הן חייבות במצוות ספירת העומר.

הפילוסוף היהודי אברהם השל[22] כתב בספרו על השבת[23] שכל הדתות והציביליזציות ביכרו את קדושת המקום ובנו מקדשים וארמונות, כאשר "הניסיון להביא להגברת השליטה במרחב הפך ליעד העיקרי בחיי האדם". ואילו היהדות נהגה אחרת: "[היא] מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושת הזמן, ולהשגת דבקות במאורעות הזמן הרוויים קדושה"[24]. הן המשכן והן בית המקדש הם ציוויים שהם בגדר בדיעבד, אחרי שהתברר, בעקבות חטא העגל, שעם ישראל התקשה להתרחק מהנוהגים הפולחניים שהיו נהוגים בדתות האחרות. אבל עליו לחתור לדרגה נעלה יותר: להקדיש את הזמן, להפוך כל רגע בחייו לזמן מוקדש לה' ולתורתו. לשם כך ניתנה השבת לעם ישראל, במטרתה להרגיל את היהודי להחשיב יותר את מה שנעשה בזמן מאשר במרחב.

בני ישראל נקראים אפוא להיות "בוני הזמן", כך שכל הצהרה על זמן קדוש היא בגדר חובה עקרונית ויסודית של עם ישראל. מתברר שלדעת הרמב"ן, אין להוציא את הנשים מחובה קדושה זו.

 

 

 

 

 

 

 

[1] משנה תורה הלכות תמידין ומוספין ז כב-כד.

[2] מגן אברהם תפט א.

[3] בבלי ראש השנה לג ע"א.

[4] על אתר.

[5] משנה ברורה תפט ג.

[6] הרב שלמה זלמן אוירבך, שלמי מועד, עמוד תמד.

[7] הזוהר מתעלם מהטעם שהובא על ידי משנה ברורה על פי המדרש: "קורין ההלל בדילוג, מפני שביום שבעה של פסח נטבעו המצרים. אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני! וכיון שבז' אין אומרים אותו על כן בחול המועד גם כן אין אומרים אותו שלא יהיה עדיף מיום טוב אחרון" (תצ ס"ק ז).

[8] זוהר, רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת אמור, פח ע"ב. פירוש הסולם, קעד-קעו.

[9] ילקוט יוסף מועדים עמוד תטז.

[10] ????

[11] חידושי הרמב"ן קידושין לג ע"ב.

[12] שו"ת אבני נזר אורח חיים שפד.

[13] על פי הרב אורן דובדבני,  חיובן של נשים בספירת העומר, הדף השבועי, פרשת אחרי-מות ופסח, תשע"א, מספר 911.

[14] הרב יחיאל יעקב וינברג (1885 רוסיה –  1966 מונטרה, שוויץ).

[15] שו"ת שרידי אש ב פט.

[16] אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, ע' בל תוסיף.

[17] שו"ת שרידי אש חלק ב סימן צ עמ' תרג.

[18] הרב דוד אבודרהם חי בספרד במאה הי"ד.

[19] ספר אבודרהם, ברכת המצות ומשפטיהם.

[20] ראו שו"ת אגרות משה או"ח ד מט.

[21] בבלי ברכות כ ע"ב. אמנם חז"ל ביססו דין זה על ההיקש בין "שמור" ו-"זכור", אבל ניתן בכל זאת לראות בקביעה זו עניין עקרוני.

[22] אברהם יהודה השל, ארצות הברית 1907-1972.

[23] השבת, תרגום: אלכסנדר אבן-חן, תל-אביב 2007.

[24] שם, הקדמה.

התגובות סגורות