על משמעותם של הכרובים במשנת הרמב"ם

מבוא[1]

בספר שמות (כה יז-כ) כתוב:

ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה. ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו. והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים.

קטע זה מעורר מספר שאלות:

מה הייתה צורת הכרובים?

לשם איזו מטרה הקב"ה צווה להכניס כרובים בקודש הקדשים של המשכן?[2]

איך יתכן צווי כזה, כאשר בד בבד הקב"ה אסר לבני ישראל לעשות או להחזיק פסלים,[3] ובמיוחד במקום השראת השכינה,[4] גם אם הכוונה היא לשמים?

הרבה הסברים ניתנו בנידון על ידי הפרשנים השונים, ונשתדל לסקור את הפירושים העיקריים שנאמרו בנושא. ברם, לא נסתפק ביישובן של שאלות הנ"ל, אלא הן תהוונה עילה להרחיב את הדיבור על הרעיונות שהוצעו על ידי הוגים שונים בזיקה לנושא הכרובים,[5] ונתעכב בעיקר בהצגת שיטת הרמב"ם בנידון.

צורת הכרובים

המילה "כרוב" מופיעה מספר פעמים בתנ"ך, חוץ מאשר בקטע המופיע בראש המאמר.[6] לפי ההקשר, נראה שמדובר במלאכים, אבל לא נאמר דבר על צורתם, חוץ מזה שהיו להם כנפיים ופנים. ישנה אפוא אי-וודאות לגבי פירוש המדויק של המילה "כרוב". וכך כתב הרב כשר:[7]

המלה "כרובים" היא מן המלים הבודדות בתנ"ך והתרגומים (…) כולם מתרגמים כרובים בלי שום פירוש, משום שאין אנו יודעים ברור שורשה [8] ומהי מהותה, תבניתה וצורתה (…) למרות שהיו הכרובים קיימים בפועל בבית ראשון, ובבית שני היו מצוירים בקודש הקדשים ועולי רגלים ראו אותה, בכל זאת אין לנו מושג ברור ומפורש בציורה.[9]

ואמנם דעות רבות נאמרו בעניין, כדלהלן (לפי סדר כרונולוגי):

ב"קדמוניות היהודים", יוסף בן מתתיהו מביא כי הם:

יצורים בעלי כנף, שאינם דומים בצורתם לשום יצור מאלה שנראים לעין אדם: משה אומר שראם בצורת גלופים על כסא א-להים.[10]

לפי התלמוד הבבלי, לכרובים דמות של ילדים. וכן נאמר (מסכת חגיגה יג ע"ב):

מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא (רש"י: פני תינוק), שכן בבבל קורין לינוקא רביא. אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, דכתיב (יחזקאל י יד) "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר", היינו פני כרוב היינו פני אדם! (רש"י: מה הן פני כרוב מה הן פני אדם, וכי לא אחד הן?). אפי רברבי ואפי זוטרי (רש"י: האחד פני גדול והאחד פני קטן).

וכך אמנם רש"י מבאר את הפסוק "ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת" (שמות כה יח): "דמות פרצוף תינוק להם". הרמב"ם (מורה הנבוכים ג א) כותב דברים דומים: "כרוב הוא הצעיר בגיל בבני אדם".

לפי דעה אחרת בגמרא, יש להם דמות של נער ונערה. כך משמע ממה שנאמר במסכת יומא (נד ע"א):

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.

וכן כותב רש"י (דברי הימים ב ג י): "תבנית ילדים וילדות עשה לכרובים".[11]

לפי הרשב"ם,[12] יש להם צורת עופות, על פי הפסוק ביחזקאל (כח יד): "את כרוב ממשח הסוכך וכו'". ורש"י מבאר שם: "כרוב ממשח הסוכך – את עוף מדה, כלומר העוף הגדול הסוכך בכנפיו סכך רב".[13]

לפי ר' אברהם אבן-עזרא, פירוש המלה כרובים הוא צורות, כך שהמינוח כרובים אינו מציין דמות מסוימת כלשהי.[14]

רבנו בחיי, שמסתמך על הגמרא במסכת חגיגה המובאת לעיל, בדעה ש-"אחד כצורת אדם גדול, השני כצורת ילד קטן".

לפי ר' עובדיה ספורנו, "הם פני אדם ולהם כנפיים".

בקרב החוקרים החדשים, יש שתיארו אותם, על פי תמונות מצריות, בצורת נערים בעלי כנפיים או נערות בעלות כנפיים. אחרים סברו, שצורתם היתה דומה לצורת השוורים המיסופוטמיים, בעלי כנפיים וראש אדם.[15] גראהאם ומיי [16] סוברים שהיתה צורתם צורת ספינכס שכנפיו פרושות וקצות הכנפיים נוגעות זו בזו, שהיא צורת אריה בעל ראש אדם וכנפיים. דעה זו נסמכת על תבליטים ופיתוחי שנהב שנמצאו בסוריה ובארץ ישראל. אלא שההשערה, שהיתה לכרובים צורת חיה או בהמה בעלת ארבע רגליים אינה מתיישבת בדברי הכתוב האומר שהיו הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת. אילו היו בעלי ארבע רגליים, לא בכנפיהם היו סוככים על הכפורת, אלא באורך גופם, ובמיוחד קשה לקבל השערה זו על הכרובים שבמקדש שלמה, ששם מדובר על קומתם, משמע שהיו עומדים על רגליהם. [17]

 

ניתן לסכם את הדעות הנ"ל כך: רוב הפרשנים בדעה שצורת הכרובים היתה אנושית (שני ילדים, נער ונערה, מבוגר וילד, או שני אנשים מבוגרים) אלא שבנוסף היו להם כנפיים. לעומת זאת פרשנים בודדים סוברים כי צורת הכרובים היתה שונה לחלוטין מצורת האדם (בעלי חיים או יצור שאינו קיים בבריאה), או לא ידועה בכלל.

יחד עם זה, אם ישנם דעות שונות בנושא המראה החיצוני של הכרוב, ובעיקר של שני הכרובים שהיו מעל לכפורת, אין ספק כי המילה "כרוב", הן בפרשת הארון והן בתנ"ך כולו, מצביעה כאמור על מלאך.

תפקידם של הכרובים

פירושים רבים ניתנו למשמעותם של הכרובים, מבחינה סמלית או אפילו מוסרית,[18] ואין בכוונתי להציג כאן את כולם.[19] ברצוני להתייחס למספר הסברים מייצגים בעלי משמעות הגותית מקורית,[20] וכן להרחיב את הדיבור על אותו רקע ההגותי המבסס אותם. בכוונתי להתעכב בעיקר בהצגת משנת הרמב"ם בנידון.

הכרובים מהווים אמצעי להורדת כוחות א-לוהיים מאת הקב"ה לידי האדם

זו שיטתם של ר' יהודה הלוי ור' אברהם אבן-עזרא. אין ריה"ל מסביר באופן ספציפי את תפקידם של הכרובים, אלא באופן כללי את תפקידו של המשכן, שהוא לדעתו כלי להשכנת השכינה בקרב עם ישראל.[21] ר' אברהם אבן-עזרא לעומתו מתייחס לכרובים באופן ספציפי, תוך כדי זיקה לגישת ר' סעדיה גאון, וכך הוא כותב:[22]

והגאון הזכיר, כי שמונה עשר דברים הם במשכן, שהוא עולם אמצעי, וכמוהם בעולם העליון, וככה העולם הקטן. הנה הכלל, כל כרוב נעשה לקבל כח העליון, גם בעבור שילמוד המשכיל.

המשכן בכלל, והכרובים בפרט, משמשים ככלי להעברת כוחות שמקורם בעולם העליון – עולמו של הקב"ה ומלאכיו – לעולם התחתון – עולמם של בני-אדם. כוחות אלה מיועדים בעיקר לאדם המשכיל, המסוגל לקלוט אותם באמצעות כלים של העולם האמצעי – המשכן והמקדש.[23]

הכרובים מייצגים את המרכבה הא-לוהית.

לפי הרמב"ן, הכרובים שבמשכן ושבמקדש הם "העתק" של הכרובים הסובבים את כסא הכבוד והמרכבה, על פי תיאורם בספר יחזקאל (פרק א). תפקידם הוא דומה, כאשר גם במשכן ובמקדש באה השכינה כדי לדבר עם משה מעל לכפורת בין שני הכרובים. וכך הוא כותב:[24]

ונתת הכפורת עם כרוביו (…) על הארון מלמעלה (…) כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים בעבור שהוא על ארון העדות, והנה הוא במרכבה אשר ראה יחזקאל (…) ולכך נקרא יושב הכרובים, כי היו פורשי כנפיים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד.

המהדיר, ר' חיים דב שעוועל, מביא פירוש לדבריו:

היו פורשי כנפיים למעלה, לקבל השפע[25] ולהורות שהם תבנית לכרובים נושאי הכבוד, כי הם רומזים כי למעלה מהם דוגמתם.

יתכן כי מקור שיטת הרמב"ן הוא – בין השאר – המדרש הבא:[26]

רבי נתן אומר: חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר (שמות טו יז): "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך", שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש, והארון כנגד הכסא. עשה למעלה הימנו כפורת כשרפים שהם עומדים ממעל לו. עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה (…) כך השכינה נתונה למעלה משני כרובים שנתונים מזה ומזה הם מכוונים (…) כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקב"ה (…) ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסים עליו לא בגד ארגמן ולא תולעת שני אלא בגד כליל תכלת. למה? שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד.

תפקיד המשכן ובית המקדש הוא אפוא "לקלוט" את השכינה עלי אדמות, בתור המשך תמידי לאירוע חד פעמי של התגלות ה' בהר סיני. לכן הם צריכים להיות במידת האפשר דומים להיכל ה' האמיתי. זה בעיקר ייעודם של הכרובים, שאינם אלא הבסיס לשכינת ה'. וכך כותב הרמב"ן במקום אחר:[27]

עקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון (…) וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר (…) והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני.

הכרובים משמשים כמכשיר לידיעת מצב היחסים בין הקב"ה לעם ישראל

מנקודת ראות אחרת לחלוטין, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בפירושו על התורה "משך חכמה", אינו רואה בכרובים אלא מכשיר המאפשר לעם ישראל לדעת אם הקב"ה מרוצה (כביכול) ממעשיהם או לסירוגין כועס עליהם, וכך הוא כותב (כי תשא, לב יט):

והכרובים אין להם עבודה ושום מחשבה ועניין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן ש"פניהם איש אל אחיו".

בעל ה"משך חכמה" מסתמך כנראה על הגמרא במסכת בבא בתרא (צט ע"א):

כיצד הן [הכרובים] עומדים? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב (דברי הימים ב ג י): "ופניהם לבית"? לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום.[28]

גישה זו גם קבלה כנראה השראה מהגמרא במסכת יומא המובאת לעיל ושעליה נחזור להלן. בעל ה"משך חכמה" נותן אפוא לכרובים משמעות אינסטרומנטלית בלבד, כך שהכרובים לפי דבריו אינם מייצגים שום ישות עליונה, וכן אין להם משמעות עילאית או קדושה עצמית מכל סוג שהוא. כמו כן, מורגשת בדברי ה"משך חכמה" כוונה ברורה להתרחק מכל הסבר מיסטי או אלגורי.[29]

הכרובים באים לסמל את הרוחות המניעות את העננים

משה דוד קאסוטו וריצ'ארד ד. ברנעט [30] הם בדעה כי:

אפשר יש מקום לשער שהכרובים המוליכים את המרכבה בכנפיהם מסמלים את הרוחות המניעות את העננים.[31] כנראה גם בבראשית ב כד הכרובים מסמלים את הרוחות כלומר את רוחות הסערה שהן והברקים (להט החרב המתהפכת) מצטרפים למנוע את בני האדם מלעלות על ההר שבראשו עומד גן העדן. הכרובים שבשאר חלקי המשכן והמקדש אינם אלא קישוטים המיוסדים על הכלל שהמקדשים של מטה מקבילים למקדש של מעלה ומסמלים אותו בכל פרטיהם.

הכרובים מעידים על הקשר האינטימי שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל

גם ניתן להבחין בנושא הכרובים רעיון המעיד על קשר אינטימי בין הקב"ה לכנסת ישראל, בדומה לזה הקיים בין איש לאשתו.[32] וכך אמנם משמע מהגמרא שכבר הובאה לעיל (יומא נד ע"א):

רב יהודה רמי: כתיב (מלכים א ח ח): "ויראו ראשי הבדים" וכתיב (שם) "ולא יראו החוצה". הא כיצד? נראין ואין נראין. תניא נמי הכי: "ויראו ראשי הבדים". יכול לא יהו זזין ממקומן? תלמוד לומר: "ויארכו הבדים" (שם). יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר: "ולא יראו החוצה". הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר (שיר השירים א יג): "צרור המר דודי לי בין שדי ילין". אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא: (במדבר ד כ) "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש", ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהם. אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה, צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה, אינה צנועה מבעלה (…) כתיב (מלכים א ז לו): "ויפתח על הלחת ידתיה ועל מסגרתיה כרובים אריות ותמרת כמער איש וליות סביב". מאי "כמער איש וליות"? אמר רבה בר רב שילא: כאיש המעורה בלוייה שלו. אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א ח): "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".

חז"ל אינם נרתעים מלהציג את הקשר שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל כקשר האינטימי שבין הדוד ורעייתו, בהתאם לפרשנותם על משמעותה של מגילת "שיר השירים". הרי לפי חז"ל – ולפי פרשנים רבים ההולכים בעקבותיהם – אין לראות בברית הכרותה בין הקב"ה לעם ישראל עניין חוזי או הסכמי בלבד: מדובר בהתקשרות רגשית (כביכול) שאיננה מצטמצמת בגבולות רציונאליים, באשר אין בכוחם להביע את עומק הכמיהה ההדדית שבין ה' לעם ישראל.[33]

לפי הסבר זה, הכרובים באים לסמל ולהזכיר לעם ישראל את האופי המיוחד של הברית שנכרתה בינו לבין הקב"ה. מטרתם היא גם לאפיין את מצוות אהבת ה' המוטלת על כל פרט ופרט, ותורמים להבנת גדרה ואופייה.

משמעות הכרובים לפי שיטת הרמב"ם

לרמב"ם גישה שונה לחלוטין. הוא בדעה כי הכרובים באים להזכיר לבני ישראל את קיומם של המלאכים, שהוא כפי שיבואר להלן אחד מיסודות האמונה. שיטת הרמב"ם תואמת את מה שנאמר במדרש הגדול:[34]

כרובים הללו למה לי, כדי לידע שיש כרובים למעלה, ומנין שיש כרובים למעלה, דכתיב (יחזקאל י כ): "היא החיה אשר ראיתי תחת א-להי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה". ותסגי ליה בחד, דלמא אתו למטעא ויאמרו אלוה הוא.[35]

להבנת העניין על בוריו, עלינו להציג את שיטת הרמב"ם בנושא המלאכים, איך שהיא באה לידי ביטוי בעיקר במורה הנבוכים.[36]

באופן כללי הרמב"ם אימץ את מבנה היקום שהיה מקובל בקרב מדעני תקופתו והיה מבוסס בעיקר על ספרו של תלמי, "אלמגסטי", שנכתב בשנת 150 לספירה בערך.[37] מבנה זה תואר על ידו בקצרה בפרק שלישי של הלכות יסודי התורה: הוא בעיקרון גיאוצנטרי,[38] ומורכב מספרות (גלגלים) המוכלות אחת בתוך השנייה,[39] כאשר כוכבי הלכת ויתר הכוכבים קבועים באותם גלגלים ומסתובבים אתם.[40] הגופים השמימיים, העשויים מחומר מיוחד, המכונה "היסוד החמישי,[41] אינם גופים מתים אלא הם בעלי דעה ומכירים את הקב"ה ברמה העולה על זו של בני אדם.[42] יחד עם זה, כדי להסביר את תנועת הגלגלים, אריסטו חידש – והרמב"ם אימץ את דעתו – שלכל גלגל מתאים שכל נבדל המהווה את יסוד הגלגל והגורם לכך שהוא מתנועע בצורה מעגלית.[43] מזה יוצא שמספר השכלים הנבדלים הוא כמספר הגלגלים,[44] ולפי הרמב"ם השכלים הנבדלים של תורת אריסטו אינם אלא מה שמכונה מלאכים במסורת היהודית.[45]

בעולם שמתחת לגלגל הירח, היינו בעולמנו מעל כדור הארץ ועד גובה הירח, אין שכלים נבדלים, אלא ישנם כוחות פיזיים ודחפים שונים המשפיעים על כל המאורעות המתרחשים בקרבנו. כוחות אלה, שמקורם ברצון הקב"ה כמו יתר הבריאה, גם מכונים מלאכים.[46] יוצא אפוא שהמלאכים מהווים את מכלול האמצעים שבאמצעותם הקב"ה ברא את עולמו וממשיך לנהל אותו.

ברם, תפקיד המלאכים אינו מצטמצם בניהול חוקי הטבע. הם גם ממונים על ניהול התקשורת שבין הקב"ה לבני אדם: הנבואה. אין הנביאים יכולים לקבל את השדרים הא-לוהיים בצורה ישירה,[47] אלא דרך שכל נבדל מיוחד הנקרא "שכל הפועל". שכל הפועל זה אינו אלא מלאך. וכך הרמב"ם כותב בפירוש המשניות:[48]

אחר (…) שזה מין האדם ימצא בהם (…) מידות מעולות (…) ושלמות גדולה (…) עד שהן מקבלות צורת השכל אז (…) ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבדה – ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה.[49]

לפי הרמב"ם, המלאכים מהווים אפוא את מכלול הכוחות המתווכים בין הקב"ה לבין היקום כולו, הם השליחים של הקב"ה, בעולם ובקרב בני-האדם. לכן מובן מדוע הרמב"ם סובר כי "הדעה במציאות המלאכים קודמת לדעה בנבואה והדעה בנבואה קודם לדעה בתורה".[50] וכך הוא גם כותב:[51]

הדעה במציאות המלאכים נספחת לדעה במציאות ה',[52] וכי בכך תתקיים הנבואה והתורה, ולחיזוק הדעה ביסוד הזה צווה יתעלה לעשות על הארון צורת שני מלאכים[53] לבסס מציאות המלאכים בדעת ההמון,[54] שהיא השקפה אמיתית שניה לדעה במציאות ה', והוא המקור לנבואה ולתורה, ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו.

והוא מטעים בהמשך דבריו כי הסיבה לזה שהכרובים היו שניים ולא אחד היא החשש שהמוני ישראל יחשבו שמדובר בייצוג של הקב"ה.

על הסבר זה של הרמב"ם רבנו שם טוב בן יוסף מקשה:[55]

אם הכוונה בכרובים להראות שיש מלאכים, למה היו הכרובים על צורת איש ואישה ר"ל זכר ונקבה, ושהיו על זה התואר כבר יתבאר במסכת יומא.

אלא שאין – כעיקרון – להקשות על הרמב"ם מדעה אחת בגמרא או במדרש.[56] הרי יש מקרים ונושאים שהרמב"ם מביע דעה שאיננה תואמת את מה שנאמר בגמרא מסוימת.[57] דוגמה טיפוסית למקרה כזה היא דעתו שאין העולם קדמון אבל הוא נצחי, והראב"ד מקשה עליו מהגמרא [58] לפיה משך העולם אינו אלא ששת אלפים שנה. אלא שהרמב"ם הטעים בעצמו במורה הנבוכים (ב כט) שמדובר כאן בדעת יחיד שאיננה מחייבת את היהודי המאמין.[59] הרמב"ם מאמץ אפוא דעתם של חז"ל לפיה יש לכרובים צורה של נערים, אבל התוספת המובאת במסכת יומא (נד ע"א) שיש להם צורה של זכר ונקבה ושהם מעורים זה בזה היא זרה להשקפתו לחלוטין.

לפי הרמב"ם, היקום מורכב משלושה מרכיבים בלבד (הלכות יסודי התורה ב ג):

כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים: מהם ברואים שהם מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד, כמו גופות האדם והבהמה, והצמחים והמתכות; ומהם ברואים שהם מחוברים מגולם וצורה, אבל אינם משתנים מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים, אלא צורתם קבועה לעולם בגולמם ואינם משתנים כמו אלו, והם הגלגלים והכוכבים שבהם (…) ומהם ברואים צורה בלא גולם כלל – והם המלאכים, שהמלאכים אינם גוף וגויה, אלא צורות נפרדות זו מזו.

אם כן, מתעוררת השאלה: אם למלאכים אין צורה חומרית כלשהי, איך יתכן להציג אותם על ידי צורות של בני אדם בעלי כנפיים? הרמב"ם בעצמו עונה לשאלה זו במשנה תורה, בלי להתייחס דווקא לכרובים שבמשכן:[60]

ומהו זה שהנביאים אומרים, שראו המלאך אש ובעל כנפיים? הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר: "כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא" (דברים ד כד), ואינו אש אלא משל, וכמו שנאמר: "עושה מלאכיו רוחות" (תהלים קד ד).

הרמב"ם סובר אפוא שכנפי המלאך באים להורות על מבנהו דרך משל. במורה הנבוכים (א מג) הוא מוסיף ומבאר שכנפי המלאך רומזים לדרך הפעולה שלו:

כל כנף שנאמר במלאכים עניינו "סתר", התבונן נא אמרו "בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו" (ישעיה ו ב), שסיבת מציאותו – כלומר המלאך – נסתר ונעלם מאד והוא פניו. וכן הדברים אשר הוא סיבתם, כלומר המלאך, שהם רגליו (…) גם הם נסתרים. אבל אמרו "ובשתים יעופף" (שם)

וכך הוא כותב במורה הנבוכים (א מט)

ונבחרה תנועת התעופה להורות על היותם חיים, כיון שהיא היותר שלמה בתנועה המקומית [בתנועת החי ממקום למקום, הרב קפאח] של בעלי החיים הבלתי מדברים (…) והאדם חושב אותה שלמות גדולה.

יוצא שלדעת הרמב"ם, היותו המלאך "בעל כנפיים", מלבד שמלמדנו כי הוא צורה ללא חומר, בא להורות על חיוניות ופעילות עניפה של המלאכים, כאשר יחד עם זה מקורם אינו נגלה והשפעתם אינה משאירה עקבות.

לא תעשה כל פסל[61]

עלינו עכשיו להתייחס לשאלה השלישית שהצגנו בראש המאמר: אם עשיית תמונות או פסלים היא אסורה בגלל זיקתה לעבודה זרה, איך הקב"ה היה יכול לצוות להכניס כרובים במשכן ובבית המקדש? וכך שואל דון יצחק אברבנאל:[62]

בעניין הכרובים שצווה יתברך לעשות על הכפורת, כי הנה יראה שהיה עובר בזה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת". ואיך צווה אותם לעשות מה שהוזהרו עליו?

על שאלה זו הוצעו הסברים שונים. ר' חזקיה ב"ר מנוח, בעל החזקוני, מבאר:

כאן התיר צורת הכרובים שהרי לא נעשו להשתחוות אלא לישיבתו [של הקב"ה], דוגמא כרובים דכסא הכבוד,[63] ודברים הרבה כאלו מצאנו בתורה כמו שכתוב: "כל העושה בה מלאכה יומת" (שמות לה ב), והתיר לעשות בה תמיד, מוסף, מילה. ערות אשת אח, וייבום. "לא תלבש שעטנז" (דברים כב יא), "גדילים תעשה לך" (שם יב).[64]

לפי בעל החזקוני, יעוד הכרובים הוא להיות הבסיס שעליו תשכון כביכול השכינה,[65] ולכן לא קיים חשש שהם יהיו אובייקט לפולחן. הקב"ה צווה כאן לעשות דבר שהוא בדרך כלל אסור, כאשר ישנן דוגמאות נוספות לכך בתורה.

לשיטת ר' יהודה הלוי ור' אברהם אבן-עזרא, הסוברים כי הכרובים מהווים כלי מועיל להורדת כוח העליון, איסור הפסלים אינו מתייחס אלא לצורות שאינן מועילות באשר הקב"ה לא צווה ליצור אותן – כמו למשל עגל הזהב – ולכן לא מתעורר שום קושי.

גם ניתן ליישב את השאלה לפי שיטת הרמב"ם. הרי הוא סובר כי איסור ליצור דמות אדם היא גזירה בלבד – על אף העובדה כי איסור זה הוא מן התורה. וכך הוא כותב במצוות לא תעשה הרביעית:

האזהרה שהוזהרנו מלעשות צורת האדם[66] מן המתכות, האבנים, העצים ודומיהם, אף על פי שלא נעשו כדי לעבדם, וזאת כדי להרחיק מלעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשבו עליהם מה שחושבים ההמונים, כלומר עובדי עבודה זרה, שחושבים שיש לצורות השפעה.

האיסור "לעשות צורת האדם" איננו המצווה היחידה שהרמב"ם משייך לקטגוריה ייחודית זו של מצוות שכל כולן ניתנו כסייג למצוות חמורות יותר. לדוגמה, בהלכות דעות (ז ח) הוא מסביר בכך את טעם מצות "לא תיטור": "שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה". בתורה יש לאווים נוספים שלפי משמָעָם הפשוט ניתנו כדי לא לעבור על לאו חמור יותר, והרי רשימה חלקית: לנזיר אסור לאכול ענבים לחים או יבשים וכל הקשור לענבים – כגון קליפה, חרצנים וכדומה – אף על פי שהם אינם משכרים כמו יין, ולכאורה האיסור מפני החשש שיבוא לידי שתיית יין. הלאווים "בל יראה ובל ימצא" אוסרים ראיית חמץ או הימצאותו ברשותו של יהודי בפסח אף על פי שעיקר האיסור הוא וודאי אכילת החמץ, ולאווים אלה לפי פשוטם ניתנו כדי להרחיק מן העבירה של אכילת חמץ.[67]

נמצאנו למדים שלפעמים התורה מוסיפה סייג למצווה חשובה במיוחד כדי להרחיק את האדם מהאיסור החמור יותר. בדרך כלל, הדבר מורגש בזה שהעובר על הסייג חייב עונש יותר קל מאשר מי שעובר על המצווה העיקרית. והנה, העושה צורת האדם חייב לכל היותר בעונש מלקות, ואילו המקבל עליו צורת אדם כאלוה חייב סקילה. אם כן, מתברר כי הסייגים הרבים שהתקינו חז"ל נובעים מעיקרון שבא לידי ביטוי כבר בתורה עצמה. חז"ל סבורים אפוא שבנושא הזה התורה הורתה לנו את הדרך, וכשם שהיא מסייגת את דבריה כך עלינו לסייג לא רק את דבריה אלא גם את דברינו, וכך כתוב:[68]

ועשו סייג לתורה, ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו () איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח יט). יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר: לא תקרב.

נמצא שפעולת הסיוג נמסרה לחכמים לאחר שלמדו כי התורה בעצמה עשתה סייג לדבריה ובכך היא הורתה לנו את הדרך.

אם כן, אין כל פלא שהקב"ה היתיר ואף צווה על יצירת "פסלים" במשכן או במקדש, באשר איסורם אינו קיים "בזכות עצמו", אלא בתור גזירה שמא האנשים יבואו לעבוד אותו. באמצעות רעיון הדומה לזה שהוביל לעיקרון הידוע "אין שבות במקדש",[69] במתחם של המשכן או של בית המקדש הקב"ה לא מצא לנכון לאסור עשיית צורות אדם.

 

סיכום

הרבה מצוות ניתנו על ידי הקב"ה בתורתו בלי הסבר, ולפעמים הן אפילו תמוהות ומעוררות שאלות נוקבות. מצוות הכרובים שייכת לקטגוריה זו, והשתדלתי להציג כאן מספר גישות שאומצו בנידון על ידי הוגי יהדות מסוימים, שכמובן מביעים דעות שונות, מגוונות, ואף סותרות. ראינו שישנם חילוקי דעות לא מעטים בנושא צורת הכרובים. גם על תפקידם ועל משמעותם אין תמימות דעים בין הפרשנים: מצד אחד, ישנם הוגים הרואים בכרובים מכשירים יעילים להעברת כוחות עליונים (ריה"ל ואבן-עזרא) או לקליטת השכינה (רמב"ן), ומצד שני יש כאלה שלא משייכים להם כל פעולה עילאית, ואינם רואים בהם אלא אמצעי מידע על מצב היחסים בין הקב"ה לעם ישראל (משך חכמה) או רק סמל ותזכורת לקיום המלאכים ליד הקב"ה (רמב"ם). כמו כן הסברנו שלפי הרמב"ם האיסור ליצור או להחזיק פסלים אינו קיים בזכות עצמו, אלא הוא כעין גזירה מאת ה' מחשש שהאדם יעבוד עבודה זרה. לכן, אין להתפלא על זה שהקב"ה צווה על בני ישראל להכניס כרובים בהיכל, היות ויש בזה תועלת עקרונית.

יש לתת את הדעת על עצם קיום בעיה מסוג זה של תעלומת הכרובים: מדוע הקב"ה נתן צוויים המעוררים קושיים שעליהם דובר לעיל בהרחבה? או ניתן אפילו להרחיב את השאלה: מדוע התורה היא ספר המעורר מספר כה רב של שאלות? הרי להקב"ה – הכל יכול – היתה אפשרות למסור לעם ישראל תורה בלי שאלות, בלי תהיות, שקופה ומובנת עד הפרט האחרון!

אינני מתיימר לענות לשאלה זו, שיישובה הוא בגדר "כבשי דרחמנא למה לך".[70] אבל דבר אחד בטוח: עצם שתיקת התורה בנושאים האלה היא מעוררת ומדרבנת את מי שלומד אותה ושואף להבינה על בוריה לשאול, לחקור, ולהציע הסברים בעלי זיקה לשיטות כלליות ומגובשות לשם פתרון הבעיות המתעוררות.[71] בכמה מכתביו הרמב"ם הבהיר כי בנושאים הגותיים אין בהכרח מסורת וכי לא שייך לפסוק הלכה אם אין בזה נפקא מינא למעשה. וכך הוא כותב:[72]

כל אותן דברים דברי הגדה הן, ואין מקשין בהגדה. וכי דברי קבלה הן, או מילי דסברא, אלא כל אחד ואחד מעין בפסוק כפי מה שיראה לו בו, ואין בזה לא דברי קבלה, ולא אסור ולא מותר (…) ושמא תאמר לי, כמו שיאמרו רבים: וכי דברים שבתלמוד אתה קורא הגדה? הן, כל אלו הדברים וכיוצא בהן הגדה הן מעניינם, בין שהיו כתובין בתלמוד, בין שהיו כתובין בספרי דרשות, בין שהיו כתובין בספרי הגדה.

ועל דברי הגדה כאלה הוא קובע:[73]

וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים שאין אומרים שם הלכה כפלוני.

גישה זו של הרמב"ם מהווה אפוא הזמנה לחוקר לדרוש ולנסות לפרש את הטקסט המקראי בחופשיות ובצורה עצמאית באשר אין מי שכובל אותו או מכתיב לו דרך פרשנית כלשהי.[74] רק כך מתפתחת ההגות היהודית, החוקרת את יסודות היהדות מאז מתן תורה ועד עצם היום הזה.

 

[1] מספר רעיונות שמופיעים כאן לובנו במסגרת לימוד בחברותא עם ידידי ד"ר יצחק איזק. וכן תודתי נתונה לו על הערותיו המחכימות על המאמר הנוכחי.

[2] אותה שאלה מתעוררת לגבי הכרובים שהיו בבית המקדש שבנה שלמה המלך, ראה מלכים א ו כג-כח.

[3] על פי הפסוק (שמות כ ג): "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ".

[4] על פי הפסוק (שמות כ יט): "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".

[5] ראוי להדגיש: מטרתי העיקרית אינה ליישב קושיות בלבד, אלא להבין על בוריים את הגותם של גדולי היהדות, בהנחה כי הוגה או פרשן תמיד יתבטא בהתאם להשקפת עולמו. אין לראות אפוא ביישוב קושיות או בהרמנאוטיקה בכלל צעד טכני בלבד, אלא ביטוי לגישה פילוסופית מסוימת המאפיינת את אותו הוגה.

[6] בראשית ג כד, שמות כו א, שמואל ב כב יא, יחזקאל ט ג, יחזקאל י, יחזקאל כח יד, תהלים יח יא, תהלים פ ב, תהלים צט א.

[7] הרב מ. כשר, "תורה שלמה", ירושלים תשנ"ב, מילואים על פרשת תרומה, עמ' 17.

[8] על שורש השם "כרוב" ראה מגוון דעות, שכולן מוטלות בספק, באנציקלופדיה מקראית ערך "כרוב" עמ' 239-240.

[9] קאסוטו מעיר שבפעם הראשונה שהמקרא מדבר על כרובים, מילה זו מופיעה בה"א הידיעה "אף על פי שלא נזכרו למעלה כל עיקר": "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן, את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג כד). לדעתו, עובדה זו מעידה על כך שהכרובים "כבר היו ידועים בישראל" (מ. ד. קאסוטו, "מאדם עד נח", מהדורה שניה, ירושלים תשי"ג, עמ' 46).

[10] יוסף בן מתתיהו [פלביוס יוספוס], "קדמוניות היהודים", תירגם אברהם שליט, בלי תאריך, תל-אביב, ספר שלישי, פרק ה.

[11] יהודה נחשוני, בספרו "הגות בפרשיות התורה", בני-ברק, תשמ"ט, עמ' 336, מביא את פירושו של רש"י אבל טוען שאין להביא ראיה מהפסוק שבדברי הימים, מפני שמדובר שם בכרובים הנוספים שהועמדו על רצפת בית קודש הקדשים בבית המקדש.

[12] ובעקבותיו בפירוש החזקוני, על אתר.

[13] בסוף פירושו, הרשב"ם מביא את דעת חז"ל: "וחכמים פירשו פני תינוק". לפי הרב כשר (מילואים לפרשת תרומה עמ' 18), הרשב"ם מתכוון לדעה המופיעה במסכת חגיגה (יג ע"ב) שהבאנו לעיל.

[14] וראה פירוש דומה על בראשית ג כג. בפירושו על שמות לג כא, אבן-עזרא כותב "הנכבד באדמה הוא האדם, על כן צורת הכרובים", ולפי דב שוורץ, זו הוכחה שהוא סובר שיש להם צורת אדם ( דב שוורץ, "אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים", רמת-גן 1999, עמ' 74, הערה 41). אשר וייזר (פירושי התורה לרבינו אברהם אבן עזרא, ירושלים 1977, שמות, עמ' רטז, הערה 90) לא רואה בזה כל הוכחה, עיין שם.

[15] ראה גם מ. ד. קאסוטו, "מאדם עד נח", מהדורה שניה, ירושלים תשי"ג, עמ' 117.

[16] William Creighton Graham, Herbert Gordon May, Culture and Conscience, Chicago 1936, p. 250.

[17] על פי משה דוד קאסוטו וריצ'ארד ד. ברנעט, אנציקלופדיה מקראית, ירושלים 1962, ערך כרוב, עמ' 241-242.

[18] יהודה נחשוני, שם, עמ' 335-337. וראה גם פירושו של הרב אליהו מונק בצרפתית, "קול התורה", פריז 1972, על אתר. וכן בתורה שלמה שם סעיף קל.

[19] אין לדעתי להתייחס לדעתו של גרסמאן (מובאת באנציקלופדיה המקראית) שהביע את הדעה שבתוך הארון היו פסילים אלוהיים והכרובים היו מגינים עליהם בכנפיהם.

[20] יתכן שיש בבחירה זו מניעים סובייקטיבים: האחריות על "שקלול" הדעות השונות מוטלת עלי בלבד.

[21] ראה כוזרי א צז, ב כו ו-נ, ד ג. דב שוורץ, בהסתמך על מאמר שנכתב על ידי שלמה פינס (ש' פינס, "על המונח 'רוחניות' ומקורותיו ועל משנתו של יהודה הלוי", תרביץ נז (תשמ"ח), וראה בעיקר עמ' 529), טוען שצוויי התורה מהווים אלטרנטיבה למעשים מגיים שהיו רווחים בקרב הגויים כאשר אין הבדל עקרוני ביניהם, חוץ מזה שצוויי התורה מועילים לעומת מעשי הגויים שלא מועילים. יוצא אפוא שלפי רבי יהודה הלוי, לפי הבנתו של פינס, "היהדות היא תיאורגיה יעילה ומועילה, ואילו הדתות הפגניות (…) הן תיאורגיות שאין להן שחר". זה בעצם ההבדל שבין מעשה העגל לבין מעשה המשכן. שוורץ מציג דעה זו בהרחבה, אלא שהוא מודה שאין הדברים מפורשים בספר הכוזרי אלא נרמזים בלבד (ראה דב שוורץ, "אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים", רמת-גן 1999, עמ' 32-36). וראה דעה מנוגדת לזו של פינס בספרו של יצחק היינמן, "טעמי המצוות בספרות ישראל", ירושלים תשכ"ו, כרך ראשון, עמ' 60. בנוסף, נראה לי שיש לחלק בין "תיאורגיה" – מעשה האל – לבין דגם "מגי-אסטרלי" – שמתאפיין בזה שהוא מצליח לעקוף את רצון האל. אין שוורץ עושה הבחנה זו.

[22] שמות כו מ.

[23] ראה בספרו של שוורץ, שם, עמ' 76: "הכרובים נועדו למשוך את כוחות הכוכבים". לפי שוורץ, לזה מתכוון ר' אברהם אבן-עזרא כשהוא מדבר על "כוח עליון" (ראה שם עמ' 63-68). לפי יצחק היינמן ("טעמי המצוות בספרות ישראל", ירושלים תשכ"ו, כרך ראשון, עמ' 69), ר' אברהם אבן-עזרא רואה בבית-המקדש אמצעי "להוריד ארצה את הכוח הא-להי, להעלות את העם שהמקדש בתוכו מפני התקפות אויביו". אינני בטוח שהיינמן ושוורץ אומרים אותו הדבר, אליבא דאבן-עזרא.

[24] שמות כה כא.

[25] שוורץ (שם, עמ' 129) מכנה את השפע הזה "שפע אסטראלי".

[26] במדבר רבה פרשה ד.

[27] שמות כה ב.

[28] המפרשים דנים בסתירה שבין גמרא זו לבין הגמרא ביומא לפיה הכרובים היו מעורים זה בזה בזמן חורבן הבית, כמובא להלן. הרי באותה תקופה בני ישראל לא עשו רצונו של הקב"ה! ואין כאן המקום להתייחס לשאלה זו.

[29] בגישה הזאת בעל המשך חכמה נאמן לשיטתו שהיא להתרחק ממתן משמעות טרנסנדנטלית לחפצי פולחן ה'. בפירושו על שבירת הלוחות על ידי משה רבנו (שמות לב יט) הוא מבאר:

ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים מעצמם, חלילה! (…) ויותר מזה: הלוחות – "מכתב אלקים" – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום עניין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאות המחויבת, ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצווה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקורבנות לשם יתברך בלבד.

לפי בעל ה"משך חכמה", לא קיימת קדושה עצמית לשום מקום או בניין או חפץ, אלא קדושה היא התפקיד המיוחד שממלא החפץ או המקום, תפקיד שבא לידי ביטוי על ידי המצוות שיש לקיים בעניינו. גישה זו היא כנראה גישתו של הרמב"ם, שבעל ה"משך חכמה" הולך בעקבותיו, וראה בנידון בספרו של יעקב לוינגר, "הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק", ירושלים תש"ן, פרק שביעי, עמ' 88-99.

[30] אנציקלופדיה מקראית, ירושלים 1962, ערך כרוב, עמ' 243.

[31] ראה קאסוטו, "מאדם עד נח", מהדורה שניה, ירושלים תשי"ג, עמ' 117.

[32] לא מצאתי פרשן המקשר בצורה מפורשת בין רעיון זה לבין מצוות הכרובים. אולם לדעתי, הסבר זה מתחייב מהגמרא שמובאת להלן.

[33] ראה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "עולת ראיה", ירושלים תשכ"ג, כרך ב, עמ' ג. וכן משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י הלכה ג, וראה יצחק איזק ואלכסנדר קליין, "בנבכי התשובה", ביאור להלכות תשובה לרמב"ם, ירושלים תשנ"ז, עמ' 132-133. הובהר שם שלפי הרמב"ם, האמצעים להשיג את האהבה והדרך המובילה אליה הם אמנם אינטלקטואליים, בהתאם לגישתו הרציונאלית, אבל אין ספק שדרכים אלה מובילות לסוג של קשר שאינו מתמצה בגדרים רציונאליים בלבד.

[34] מובא בתורה שלמה על אתר, סעיף קכט. היות ו"מדרש הגדול" הוא מדרש תימני מאוחר, לא ניתן לקבוע אם מקורו עתיק ונתן השראה לרמב"ם, או להפך אם המדרש הושפע משיטת הרמב"ם.

[35] נראה להלן שהרמב"ם מבטא את כל מה שנאמר במדרש זה, אלא שהוא מעניק לו, כהרגלו, לבוש פילוסופי.

[36] חלק ב פרקים ג-ז.

[37] לאמיתו של דבר, הרמב"ם בעצמו מפקפק בנכונותם של פרטים מסוימים בתורת האלמגסטי, תוך הסתמכותו על מחברים אחרים, וראה על זה במורה הנבוכים (ב ט). יחד עם זה, אין הוא מעלה על הדעת לפקפק בעיקרה, ועובדה היא שתמונת מבנה העולם הגיאוצנטרי של תלמי החזיקה מעמד עד ימיו של קופרניקוס (המאה ה-16) דהיינו כ-1400 שנה.

[38] הלכות יסודי התורה ג ד: "והארץ תלויה באמצע".

[39] שם הלכה א.

[40] שם הלכה ב.

[41] מורה הנבוכים ב: הקדמה השש ועשרים.

[42] הלכות יסודי התורה ג ט.

[43] מורה הנבוכים ב ד.

[44] שם.

[45] שם פרק ו. אלא שקיים הבדל עקרוני בין אריסטו לבין הרמב"ם. לפי אריסטו, השכלים הנבדלים קדמונים כמו העולם כולו, כאשר לפי הרמב"ם הם נבראו על ידי הקב"ה מתוך רצונו.

[46] שם.

[47] חוץ ממשה רבנו, כפי שיבואר להלן.

[48] הקדמה לפרק חלק, יסוד השישי.

[49] וכן במורה הנבוכים שם פרק לד ופרק לז, אלא שקיים הבדל עקרוני בין כלל הנביאים לבין משה רבנו: בניגוד ליתר הנביאים, משה זכה לתקשורת ישירה עם הקב"ה, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ז ו).

[50] שם, חלק ג פרק מה. כאן הרמב"ם מתייחס לתפקידם של המלאכים בנושא הנבואה בלבד.

[51] שם.

[52] יש לשער כי הרמב"ם מתכוון להגיד שפעולות שליחי הקב"ה בעולם מעידות על קיומו, על אף העובדה כי אינו מוכיח את קיומו על ידיהם, וראה הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ה וכן מורה הנבוכים בהקדמה לחלק ב. יחד עם זה, הוכחתו של הרמב"ם לקיום האל מבוססת על חיוב הקיום של מנוע ראשון, המניע את כל הגלגלים, ותנועות אלה הן כן נגרמות על ידי מלאכים, כך שבכל זאת קיימת זיקה מסוימת בין מציאות הקב"ה לבין המלאכים.

[53] כאן הרמב"ם מתייחס לכרובים כמלאכים "סתם", ועובדה זאת תואמת את מה שנאמר במורה הנבוכים ב ו, וכן ג ג. מצד שני, במשנה תורה הלכות יסודי התורה ב ז משמע ש"כרובים" הוא כינוי של קטגוריה ספציפית של מלאכים. אבל אין בזה כל סתירה: יתכן שיש לראות בכרובים – גם אם מדובר בקטגוריה ספציפית של מלאכים – נציגים של כלל המלאכים ולכן אין מקום לדייק.

[54] הרב קאפח מציין (מורה הנבוכים עמ' שעט הערה 33) ש"ביסוס דעה זו בתודעת ההמון הוא בעצם ידיעת המצווה שבתורה לעשות שני כרובים, כי למעשה אין שום אדם רואה אותם פרט לכהן גדול ביום הכיפורים". אלא שלא ברור איך הרב קאפח מבין את הגמרא ביומא (נד ע"א) המובאת לעיל: "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". כנראה הוא סובר שאין הרמב"ם מקבל את דעה זו, כפי שנשער להלן, ויטען שהיא דעת יחיד, בהתאם למה שכתבנו בגלל סיבה אחרת.

[55] ראה איך יהודה נחשוני בספרו "הגות בפרשיות התורה" מיישב קושיה זו, שם עמ' 337, בהיעזר במה שכותב בעל "תורה תמימה" על שמות כה יח סעיף כג. לפי בעל "תורה תמימה", אין הוכחה מהגמרא ביומא שצורותיהם היו של זכר ונקבה,אלא הם היו מעורים זה בזה, בחיבה שהזכירה את החיבה השוררת בין איש לאישה. אבל הדברים דחוקים, בעיקר על פי מה שנאמר בהמשך הגמרא (יומא נד), כמובא לעיל.

[56] וכך גם משמע מדברי הרמב"ם באיגרת המופנית לר' פינחס הדיין המובאת בסוף המאמר.

[57] הוא אינו היחיד: ההוכחה לכך היא מגוון הדעות שהובאו לעיל בנושא צורת הכרובים.

[58] בבלי ראש השנה לא ע"א, סנהדרין צז ע"א.

[59] ראה "בנבכי התשובה", פרק ח הלכה ח. ידוע כי אין הראב"ד הספיק להכיר את מורה הנבוכים, שתורגם לעברית אחרי מותו (בשנת 1199).

[60] הלכות יסודי התורה ב ד.

[61] זה הפסוק הבעייתי, לפי ר' יצחק אברבנאל – ראה להלן. ברם, יש לציין שעיקר הבעיה נובע מהפסוק (שמות כ יט): "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".

[62] בפירושו על שמות כה א שאלה ב. וראה על זה יהודה נחשוני, "הגות בפרשיות התורה", עמ' 337-338.

[63] על פי מה שנאמר בספר ישעיה ו א-ב.

[64] מקור הדברים במדרש לקח טוב, ראה בתורה שלמה על אתר, סעיף קלב.

[65] ראה הסברו של הרמב"ן לעיל.

[66] מצד שני, אין כל איסור ליצור צורת בהמה, וכך מובא בהלכות עבודה זרה (ג יא): "צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וצורות האילנות ודשאים וכיוצא בהן מותר לצור אותם ואפילו הייתה הצורה בולטת". יוצא שלפי פירושו של הרשב"ם – שהכרובים היו בדמות עופות – אין שום שאלה.

[67] ביחס ללאווים אחרונים אלה, מוני המצוות ורושמי טעמיהן ושורשיהן לא ציינו שהם ניתנו בתור סייגים ללאווים החמורים יותר, אלא לדבריהם כל לאו ולאו עומד בזכות עצמו ואינו נספחוֹ של לאו אחר, חמור ככל שיהיה.

[68] אבות דרבי נתן א ה, ב א.

[69] בבלי עירובין קב ע"א ו-קג ע"ב.

[70] על פי בבלי ברכות י ע"א.

[71] אינני מתכוון לטעון כי הרמב"ם פיתח את שיטתו בנושא המלאכים כדי לפתור את תעלומת צווי הקמת הכרובים במשכן ובמקדש. יחד עם זה, אין לי ספק כי צווי זה דחף את הרמב"ם לקבוע כי מדובר בעיקרון אמוני יסודי שיש בו מקום לחקור אותו לעומק.

[72] מתוך תכריך תשובות אל ר' פינחס הדיין, איגרות הרמב"ם, ערך יצחק שילת, ירושלים תשנ"ה, עמ' תסא.

[73] פירוש המשניות, סוטה ג ה, וראה גם שבועות א ד. וכן ישעיהו לייבוביץ, "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", ירושלים 2000, עמ' 510.

[74] עד גבול מסוים… אותו רמב"ם קבע את שלוש-עשרה יסודות האמונה (ראה בהקדמה לפרק חלק), ושלל מסוגים שונים של כופרים ואפיקורסים את הזכות לחיי עולם הבא (ראה הלכות תשובה ג ו).

התגובות סגורות