פרשת במדבר: החלפת הבכורים בלוויים

פרשת במדבר

החלפת הבכורים בלוויים

 

מובא בפרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד  בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' (במדבר ג יא-יג).

ובהמשך:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם. וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'. וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם. מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (במדבר ג, מ-נא).

פרשה זו מעלה שאלות רבות, שנעסוק בהן אחת לאחת, כדלהלן.

 

מה היה תפקיד הבכורים?

רש"י אומר שבעיקרון "היתה העבודה בבכורות"[1], זאת אומרת שהמשימות השונות המוטלות על בני הלוי המפורטות בפרשות במדבר ונשא היו אמורות להתבצע על ידי הבכורים. מה היה אז תפקיד הלוים? כך מובא בפרשתנו:

וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (במדבר א נ-נג).

ובהמשך:

וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם  הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר יח ב-ו).

ורש"י מוסיף "נתנים נתנים" (במדבר ח טז) כך: "נתונים למשא נתונים לשיר". ובמקום אחר (במדבר יח ב): "וישרתוך: בשמירת השערים ולמנות מהם גזברין ואמרכלין". זאת אומרת שתפקידם היה: (1) פירוק והרכבת המשכן. (2) שמירת המשכן. (3) שירה המלווה את הקרבת הקרבנות. (4) ניהול המקדש.

עיקר עבודת הלויים הייתה בין הגילים שלושים לחמישים, כפי שרש"י מציין: "מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד"[2]. גם אחרי גיל חמישים היה להם תפקיד: "ולא יעבוד עוד" (שם כה): "עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות".

 

מדוע נבחרו הבכורים?

התורה מבהירה את המיוחד בבכורים: "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל". זאת אומרת שהבכור קדוש מאז שבכורי ישראל לא נפגעו כאשר כל בכורי מצריים הומתו במכת בכורות. אלא שהדבר תמוה: הרי כל עשר המכות יועדו מראש לפגוע במצריים כדי לאלצם לשחרר את בני ישראל, אם כן, מדוע להעלות על הדעת שבכורי ישראל ייפגעו? לפי ספורנו, למכות האלה היה תפקיד נוסף: להעניש את בני ישראל על התנהגותם בלתי ראויה, כפי שהמדרש מציין במפורש בעניין מכת חושך, ולכן יש להעלות על נס את העובדה שבכורי ישראל שרדו:

בכורות שהיו הבכורות ראויים להיענש בעוון הדור מפני היותם היותר נכבדים ובהיותם בלתי ראויים להינצל ממכת מדינה כעניין "פן תספה בעון העיר" (בראשית יט טו). ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בעניין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאמרו "כל בכור בניך תפדה" (שמות יג יג). ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלוים תחתיהם לפדיון והיו לי הלויים לעבודה.[3]

זאת אומרת כי מאז שה' הוציא את בכורי ישראל מגזרת כליה שהייתה מגיעה להם, הם הוקדשו לשירותו.

אחרים[4] מסבירים את העניין בצורה שונה. הרי כתוב בסיפור מכת בכורות: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב כב). והגמרא מבארת את העניין כך: "תאני רב יוסף, מאי דכתיב: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים"[5]. אם כן בכורי ישראל ניצלו בנס, ולכן הם שייכים להקב"ה והוקדשו לשירותו. אין ספק שגישה רציונאלית תתקשה לקבל הסבר כזה: הוא מניח ששליח ה' לא מסוגל לקיים את שליחותו, שהיא להעניש את המצריים בלי לפגוע בבני ישראל, ולא מובן מדוע יש להניח כזאת הנחה.

 

מדוע נפסלו הבכורים?

כך רש"י כותב: "כשחטאו [הבכורים] בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם"[6]. יחד עם זה, הנצי"ב סבור כי הבכורים שמרו על סגולתם: "לדעת הספרי ד-"לי" לדורות. פירוש "לי יהיו" דעד היום יש בבכור סגולה מיוחדת משארי אחיו אלא שנפסלו לעבודה".[7] וכן הרש"ר הירש:

עם העברת העבודה מן הבכורים ללויים לא פסקה קדושת הבכורה; אלא עדיין הבכורים קדושים לה' למרות ההעברה הזאת. העברה זו רק ביטלה את מעמדם כנציגי הכלל במקדש; אך לא נתקפח מעמדם בקרב המשפחות, ועדיין הם מבטאים שהמשפחה קנויה לה'.[8]

אגב, פסילה זו של הבכורים לא עברה לגמרי בשקט. לפי אבן-עזרא, במרד קורח גם השתתפו בכורים שסירבו לקבל גזירה זו של משה:

במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים… חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה… לכל בני לוי שהם ממשפחתו… ואלה נשיאי העדה היו בכורים, והם היו מקריבים את העולות, על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש: מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב "ותכל תלונתם" (במדבר יז כה), כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה "כי לא מלבי" (כח), בעבור שחשדוהו, כי מלבו עשה… ועוד ראיה גמורה, "כי כל העדה כלם קדושים". וזה רמז לבכורים שהם קדושים, כי כן כתוב "קדש לי כל בכור" (שמות יג ב), והם היו הכהנים הנגשים אל ה' (שם יט כב) והם עיקר כל העדה.[9]

 

יחס המשרתים בבית ה'

החלפת הבכורים בבני הלוי מעלה בעיה כמותית: האם היא שומרת על סך המסייעים לכהנים בבית המקדש במשך כל הדורות? התורה עוסקת ביחס זה בזמן שבני הלוי החליפו את הבכורים, כפי שיבואר להלן, אבל מה עם המצב בעתיד?

בזמן המפקד, התברר שבני שבט הלוי היו יחסית מעטים. כל שבטי ישראל – חוץ משבט לוי – מנו 603,500 נפשות "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" (במדבר א מה), זאת אומרת שכל בני ישראל – כולל נשים וילדים – היו בערך שלושה מיליון. באותה תקופה, בני לוי מנו 22,300 נפשות, זאת אומרת יחס של 0.743%. אם מניחים למשל שכל משפחה תמנה עשרה ילדים, יוצא שאחוז הבכורים עומד על , כך שלכאורה החלפת הבכורים בלויים גרמה לכך שמספר המשרתים ירד בצורה משמעותית. אבל יתכן שאין בזה כל בעיה, בכל מקרה גם הלויים לא עבדו במשך כל השנה, אלא חולקו למשמרות, כך שכנראה לא היה כל מחסור בכוח אדם.

 

הבעיה הכמותית בזמן החלפת הבכורים על ידי הלויים

התורה מפרטת את בעיית אי-ההתאמה בזמן ההחלפה. היא מציינת כי "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר ג לט), אלא שסיכום זה אינו תואם את פרטי הסיכומים, כפי ששם לב אדם זר:

שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטן של לוים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות, בכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף, ושלש מאות להיכן הלכו? אמר ליה: אותן שלש מאות בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור. מאי טעמא? אמר אביי: דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו.[10]

זאת אומרת שספרו כאן בסיכום רק את הלויים שאינם בכורים, מפני שלוי בכור אינו יכול להחליף בכור ישראל, היות והוא כבר שירת בתור בכור לפני ההחלפה.

מצד שני, ספרו את מספר הבכורים בקרב כל בני ישראל, והתברר: "וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם", זאת אומרת שסך הבכורים עבר את מספר הלויים הלא-בכורים ב-273 נפשות. אם כן, ישנם 273 בכורים שאין להם בן-לוי שיימלא את מקומם. לכן, הקב"ה הורה כדלהלן: "וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם". בכורים אלה העודפים שאין להם בן-לוי להחליף אותם ישוחררו על ידי כעין כופר של חמישה שקלים כל אחד שיוטל עליהם לשלם לכוהנים.

אלא שאין התורה טורחת לפרט איך למעשה ביצעו פעולה זו. הגמרא באה למלא את החסר, כדלהלן:

אמר משה: כיצד אעשה להן לישראל? אם אומר לו תן לי פדיונך וצא, יאמר לי: כבר פדאני בן לוי. מה עשה? הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין, וכתב עליהן בן לוי, ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן חמשה שקלים, בללן ונתנן בקלפי. אמר להן: טלו פיתקיכם. מי שעלה בידו בן לוי, אמר לו: כבר פדאך בן לוי. מי שעלה בידו חמשת שקלים, אמר לו: תן פדיונך וצא.[11]  

לפי הסבר זה, הפדיון נערך על בסיס אישי, והנצי"ב אף מוסיף: "כל בכור בא עם הלוי למשה. ומשה במאמרו החליף את קדושת הבכורה על הלוי". הבכורים ש-"זכו" לבן-לוי לא שילמו כלום, ואלה שמזלם קבע שאין להם בן-לוי להחליפם הצטרכו לשלם מכיסם את פדיון נפשם.

עד כאן הסבר הבבלי. אולם, בירושלמי מעלים טענה נוספת:

רבי יהודה ורבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא [קרבן העדה: השיב אחד לחברים] אילו כתבתני לוי סילקת [כלומר אלו כתבת לוי כנגד כולם והיה הגורל עולה ה' שקלים והנחתי לוי ניחא, אבל עכשיו מהכרח שיעלה ביד אחד ה' סלעים ואין הדבר מן השמים]. אלא כך עשה נטל שנים ועשרים אלף פיטקין וכתב לוי ורע"ג וכתב עליהן לוי ורע"ג כתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי. אמר להן: בואו וטלו פיטקיכם. כל מי שעלה בידו לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי, וכל מי שעלה בידו חמשת שקלים היה אומר לו: מה אעשה? ומן השמים הוא. מתיב תניינא לחברייא הגע עצמך שעלו כולם לוי [אם ככה היה עושה היה אפשר שיעלו ביד כולם פתקי לוי ואין מי שישלם ה' שקלים] אמר ליה: מעשה נס היה ומסורגן עלו. אמר רבי שמואל על דעתיה דתנייה אחורייא מעשה ניסין על דעתיה דתנייא קדמייא אינו מעשה ניסין. אמר ליה כולהון מעשה ניסין היו ומסורגין עלו.[12]

הטענה היא שעריכת ההגרלה איך שמתאר אותה הבבלי איננה מראה התערבות גלויה של הקב"ה, אלא בהכרח 273 בכורים יקבלו את הפתק "חמישה שקלים". לכן מציעים כאן דרך אחרת: ישנם 22,273 פתקים המסומנים "בן-לוי" ו-273 פתקים המסומנים "חמישה שקלים", ובנס יצא ש-22,000 בכורים קבלו את הפתק "בן-לוי" ו-273 בכורים קבלו את הפתק "חמישה שקלים". הרי ההסתברות שדבר כזה יקרה באופן טבעי היא , זאת אומרת הסתברות זניחה.

הרא"ש הבין את שיטת רבי נחמיה באופן שונה, כדלהלן:

משה נטל פתקין כנגד כל הבכורות, כתב בהם בני לוי, ועוד לקח פתקין אחרים כנגד כולם וכתב עליהם חמשת שקלים. ואם עלה בידו חמשת שקלים נותן, והממונה אומר לו: הרי שם פתק שכתוב בו בן לוי, אלא שאינך ראוי ליפדות על ידי בן לוי. ואם תאמר עדיין יש קושייא, שמאחר שרבי נחמיא אומר שנטל פתקין כנגד כל הבכורות, יטול פתקין אחרים ויכתוב בהם חמשת שקלים, עדיין יש קושייא כי היה שיטלו כולם בן לוי או כולם חמשת שקלים! אלא יש לומר שעל ידי נס היה שנטלו רע"ג פתקין של חמשת שקלים.[13]

רבי נחמיה – אליבא דרא"ש – דורש שיהיו 22,273 פתקים "בן-לוי" וכן 22,273 פתקים "חמישה שקלים" כך שההגרלה תהיה ממש הוגנת.[14] במקרה הזה, ההסתברות לקבל תוצאה מתאימה שווה , זאת אומרת, הסתברות ממש זניחה.

 

אולם, יש פרשנים שסבורים כי הפדיון לא נערך על בסיס אישי, אלא ציבורי, כך שסך-הכול הכסף שנמסר לכוהנים שולם על ידי קהילת הבכורים. כך כותב שד"ל:

אלא הבכורות בכללם היו יתרים רע"ג על הלוים, לפיכך מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, לא אמר מאת השלשה ושבעים ומאתים בכור, אלא מאת בכור בני ישראל, כלומר מכללות הבכורות לקח את הכסף. והקדמונים נמנעו מלפרש כך, ונדחקו לומר כי בגורל נבררו מי הם העודפים (מה שאין רמז ממנו בכתוב) מפני מלות מאת העודפים שבפסוק הקודם, שנראה מפשוטן שידוע היה מי ומי העודפים. אך ידוע כי הנראה מפשט המלות איננו תמיד עומק כוונת הכתובים. והנה כבר הבינו קצת מן המתרגמים ומן המפרשים כי מלת פדויי ופדויים שבפרשה זו ענינה כשם דבר פדיון, רק בפסוק מ"ט פירשו פדויי הלוים אותם שנפדו על ידי הלוים; ואני אומר כי גם הוא כחבריו ענינו פדיון הלוים, כי לא היתה שם ברירה לדעת מי פדוי ומי עודף, אבל כל אחד מכ"ב אלף ורע"ג בכורות היו בו (בקירוב) ע"ט חלקים פדויים וחלק אחד עודף על הפדיון, ומשה לקח את הכסף מאותם החלקים העודפים על פדיון הלוים, כלומר לקח את הכסף מאת כל הבכורות יחדו, וכל אחד נתן (בקירוב) אחד משמונים בכסף הפדיון (שהוא אחד מששה עשר בשקל) לפדות אחד משמונים שבו שלא היה פדוי. סוף דבר נראה לי ברור שאם היה כדעת הקדמונים, היה הכתוב אומר מאת השלשה ושבעים ומאתים בכור, ולא מאת בכור בני ישראל.

 

יחס הבכורים

מתברר שישנה בעיה כמותית נוספת: על פי מה שנאמר בתורה:

  • באוכלוסייה כוללת של שלושה מיליון בערך, היו 22,273 בכורים. אם נסמן : מספר (ממוצע) של ילדים במשפחה, יחס הבכורים יהיה . אם כן, נקבל:

מספר שלא מתקבל על הדעת.

  • בקרב הלויים, על פי מדרש חז"ל, היו 300 בכורים מתוך אוכלוסייה כוללת המונה 22300 נפשות. על פי אותה נוסחה, מתקבל:

 

מספר שגם לא מתקבל על הדעת.

ניסיונות רבים נעשו כדי לפתור את הבעיה הכמותית הזאת. בהסתמכו על מה שכותב הרמב"ן על במדבר ג מה, ד"ר בלר מניח כי הבכורים שנמנו כאן אינם כל הבכורים, אלא רק אלה שנולדו אחרי הציווי: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג ב), באשר רק בכורים אלה נתקדשו. לפי הבנה זו, המספרים 22,273 ו-300 אינם כוללים את כל הבכורים, ולפי זה הוא מפתח מודל מתמטי סביר התואם את המספרים המובאים בפרשתנו.[15]

 

מצוות פדיון בכור

מספר פעמים כתוב בתורה שכל בכור הוא קדוש לה', ולכן קיימת מצווה לאביו לפדות אותו מהרגע שהוא מגיע לגיל חודש, ולשלם לכהן סכום של חמישה שקלים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג ב), "בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי" (שמות כב כח), "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד  בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר ג יג), "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח טו-טז). זו אכן אחת מתרי"ג מצוות, כפי שכותב הרמב"ם:

צוונו לפדות בכור אדם ושנתן הדמים ההם לכהן… והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים… ומצוה זו היא מצות פדיון הבן.[16]

וכך הוא פוסק להלכה:

מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר "כל פטר רחם לי", ונאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם". הפודה את בנו מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן", וחוזר ומברך שהחיינו, ואחר כך נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו. מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכמה פודהו בחמש סלעים שנאמר "ופדוייו מבן חדש תפדה וכו'".[17]

 

מדוע בימינו אין הלויים פודים את הבכורים?

מצווה זו נראית ממש זהה למה שהוטל על מאתיים שבעים ושלושה הבכורים שלא נפדו על ידי בני הלוי. אם כן מתעוררת השאלה: מדוע אין הבכורים שנולדו אחרי שהותם של בני ישראל במדבר יכולים להיפדות על ידי הלויים שנולדו באותה תקופה? כך שואל – ומיישב – החזקוני:

מה שאין הלויים של עכשיו פודים את הבכורות הנולדים לישראל מכאן ולהבא, היינו טעמא שהרי הלויים של עכשיו נולדו מאבותיהם הלויים שכבר פדו בכורי ישראל, ואין הדין נותן שיהיה להם כח לפדות אותו יותר מפעם אחת. וכל הבכורות של עכשיו אינם מבכורות שנפדו כבר בלויים במדבר, אלא נולדים הם מפשוטי ישראל שלא נפדו מעולם, והבכורות שנפדו בלוים במדבר אינם ידועים לפטור את הבאים מהן.[18]

הרי ישנו הבדל עקרוני בין הפודים לנפדים: הנפדים הם אחד – לכל היותר – בכל משפחה יהודית, ואילו הפודים הם כל בני השבט. מכאן ששבט הלוי בכללותו הוקדש לה' במקום בכורי דור המדבר, כולל כל אלה שייוולדו בהמשך. לעומתם, כל בכור שנולד הוא "סיפור חדש", כלל הבכורים לא מהווים משפחה אחת גדולה, ולכן כל אחד טעון פדיון כדי להיחלץ מקדושתו.

גם ניתן לומר בפשטות שאין היום מנגנון של פדיון בכור על ידי בן-לוי, באשר מה שנעשה במדבר פעם אחת אינו היום בר ביצוע. לכן מטילים על הבכורים להיפדות כולם על ידי תשלום של חמישה שקלים לכוהן.

 

פדיון הבהמות

כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה… וְלָקַחְתָּ… אֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". במה מדובר כאן?

מובא במשנה, בעניין פטר חמור:

הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. כהנים ולוים פטורים מקל וחומר אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו של עצמן:[19]

והרמב"ם מבאר:

אם פטרו את של ישראל במדבר, רוצה לומר מה שהלויים פטרו בכורי ישראל במדבר מן הבכורה… אמרו: אם הפקיעה קדושתם של לויים את קדושתם של ישראל במדבר, דין הוא שתפקיע את של עצמם, וכיון שנתברר בלשון זה שהלויים פטורים מבכור אדם ואינם חייבים לפדותו, נפטרו גם מפטר חמור, לפי שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל בכור בהמה טהורה הרי הלויים חייבים בו כדרך שישראל חייבים.

הרי כתוב בתורה:

אֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה… אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת  חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

זאת אומרת, ישנם שני דינים המוטלים על בני ישראל: (1) בכור בהמה טהורה מובא למקדש כקרבן, ונאכל על ידי הכהנים, והוא שייך לכהן במקרה שנפל בו מום. (2) יש להביא למקדש שה כתחליף לכל בכור חמור שיוולד. בפרשתנו, באופן חד-פעמי, השיים של בני לוי הובאו למשכן כתחליף לחמורים בכורים של כל עם ישראל, אלא שההחלפה הזאת לא בוצעה על בסיס אחד לאחד, כפי שרש"י כותב: "לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, אלא את פטרי חמוריהם, ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה".

הרי התורה לא מפרטת באיזה בכור מדובר. חז"ל הבינו שהכוונה לבכור חמור בלבד, שהלויים מן הסתם פטורים ממנו[20], ולא בכור בהמה טהורה, שגם הלויים חייבים להקריב.

ברם, לפי אבן עזרא, יש להבין את הדברים לפי פשוטם: "ואת בהמת הלוים: שלא יפסידו הלוים, ובכור כל בהמה גם הוא לה'". ואשר וייזר מבאר:

בבכור אדם לוי נכנס במקומו לשרת בקודש, והנפדה יצא לחולין. מה בבכור בהמת ישראל שנפדה בבהמת לוי? כנראה שנשתייך ללוי, ולזה רומז ראב"ע, שלא יפסידו הלוים בתתם בהמתם תחת בכורי בהמת ישראל.[21]

זאת אומרת שבאופן חד-פעמי, בכורי בהמות הלויים הוקרבו במקום בכורי בהמות ישראל, אלא שאותם בכורי בהמות ישראל, אחרי שיצאו לחולין, ניתנו ללויים כך שלא נגרם להם הפסד כספי. גם הרטום מבין שלא מדובר כאן בפטר חמור: "בפעם ההיא הוקדשו בהמות הלויים במקום בכורי הבהמה של בני ישראל". אלא שהבנה זו לא תואמת את ההלכה הקובעת שבן-לוי חייב להקריב בכור בהמה. ולפי אבן-עזרא – אליבא דוייזר – מן הסתם הלויים קבלו מהישראלים הרבה יותר בהמות מאשר הם הקריבו אותן. מצד שני, לא משתמע מפשוטו של מקרא שהחלפה זו בוצעה דווקא על פטרי חמורי ישראל, הרי התורה נוקטת בלשון סתמית: "כל בכור בבהמת בני ישראל", והדבר צריך עיון.

[1] רש"י על במדבר ג יב.

[2] רש"י במדבר ח כד.

[3] ספורנו על במדבר ג.

[4] ראו רבי פינחס הורוויץ (פולין 1730-1768), פנים יפות, במדבר ג יג.

[5] בבלי בבא קמא ס ע"א.

[6] רש"י על במדבר ג יב.

[7] העמק דבר, במדבר ג יג.

[8] רש"ר הירש במדבר ג יג.

[9] פירוש אבן-עזרא על במדבר טז א.

[10] בבלי בכורות ה ע"א.

[11] בבלי סנהדרין יז ע"א.

[12] ירושלמי (וילנא) סנהדרין א ד.

[13] פירוש הרא"ש על התורה, במדבר ג מט.

[14] אם כן, היה יותר קל לקחת מטבע ולהגריל עבור כל בכור "עץ או פלי", בן-לוי או חמישה שקלים.

[15] אליהו בלר, בעיית הבכורות, הגיון, מחקרים בדרכי חשיבה של חז"ל, כרך ב', תשנ"ג, עמ' 103-117.

[16] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה פ.

[17] רמב"ם משנה תורה הלכות ביכורים יא א ה-ו.

[18] חזקוני על במדבר ג מה.

[19] בכורות א א.

[20] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה פא.

[21] אבן עזרא במדבר ג מא.

התגובות סגורות