פרשת וארא: מסירות נפש

מסירות נפש

 

על הפסוק "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" (שמות ז כח) מובא בגמרא:

זו דרש תודוס איש רומי[1]: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת ה' לכבשן האש? נשאו קל וחומר… מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת ה', כתיב בהו "ובאו בביתך… ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווים על קדושת ה', על אחת כמה וכמה.[2]

לפני שניגש לפרשנות דברי תודוס יש להקדים הערה אפיסטמולוגית: לדעתי, אין להסביר את דבריו כאילו דברים אלה אירעו ממש מבחינה היסטורית. הרי במקרה הזה כל השאלות שיישאלו בהמשך הן אנאכרוניסטיות, באשר הן מתבססות על עקרונות הלכתיים שגובשו בימי חז"ל. אלא יש להבין את טענת תודוס כחלק מהשקלא וטריא התלמודי, ולכן נדרשת התאמה בינה לבין  מה שנאמר על ידי חז"ל במקומות אחרים.

אם כן, דרשה זו של תודוס תמוהה. מה למדו חנניה מישאל ועזריה מהצפרדעים? הרי אחת מן השתיים: אם הפסל של נבוכדנצר היה בגדר עבודה זרה ממש, ידוע כי היא אחת משלוש עבירות עליהן "ייהרג ולא יעבור", כפי שנאמר: "נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים"[3], ואין צורך ללמוד את החובה למסור את הנפש מהצפרדעים. ואם לא מדובר בעבודה זרה, באיזו "קדושת ה'" מדובר כאן? מדוע חנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם אם לא הייתה חובה לנהוג כך?

רש"י על אתר לכאורה סבור שלא מדובר בעבודה זרה ממש, באשר הוא מפרש: "מה ראו? שלא דרשו "וחי בהן", ולא שימות בהן"[4]. משתמע מדברי רש"י כי המעשה היה אמנם אסור, אבל לא כזה שהייתה חובה למסור עליו את חייו. והם החמירו על עצמם בזה שלא נצלו את ההיתר של "וחי בהם".

בעלי התוספות חולקים על רש"י, באשר לדעתם אם מדובר במעשה אסור, גם אם זה לא עבודה זרה ממש, ישנה חובה למסור את הנפש, היות ומדובר במעשה שבוצע לפני קהל רב, כפי שנקבע: "בפרהסיא, אפילו מצוה קלה ייהרג ואל יעבור"[5]. לכן הם סוברים שהדבר היה מותר לחלוטין, וחנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם למרות שההלכה לא חייבה אותם לעשות זאת. אם כן, מדוע מסרו את נפשם? אולי מפני שזה היה נראה כמו עבודה זרה.[6] לפי הרב וינברג, לא מדובר ברשות בלבד, אלא בהתנהגות ראויה של מסירות נפש בלי חשבונות, על פי:

כוח פנימי ראשוני הבוקע ועולה בנפש ומתפרץ בשעת מעשה באדם מחביון מעמקיו מעבר לגבול ההכרה והידע הברור ופועל ודוחף את בעליו וכופה עליו דרך התנהגות מסוימת מבלי להתחשב עם שורת הדין ומה שהוא רשות או חובה".[7]

מדובר אפוא בפעולה אינסטינקטיבית רצויה הדומה לזו של הצפרדעים, וכך בהמשך הרב וינברג מסביר את התנהגותו של מרדכי, שסירב להשתחוות לפני המן וסיכן בזה את הקהילה היהודית שבפרס, על אף העובדה שלא היה ממש איסור בעניין זה.

בניגוד לדעת התוספות, הרמב"ם סבור כי אכן היה מדובר בעבודה זרה ממש, וזאת הסיבה שחנניה מישאל ועזריה היו מוכנים למסור את נפשם כדי לקדש שם שמיים.[8] אם כן, כאמור, מדוע לפי תודוס איש רומי היה צורך ללמוד דין זה מהתנהגות הצפרדעים? הרב קוק מיישב כי "אולי מפרש… כפירוש ר"י בתוספות שם, שהיו יכולים לברוח[9], אבל מאחר שלא ברחו כיון שבא המעשה לידם היו חייבים מצד הדין למסור עצמם".[10] אלא שעדיין יש להקשות: אחרי שלא ברחו, הם חוזרים לדין הרגיל של "ייהרג ולא יעבור"! אלא ניתן לפרש בפשטות לפי הרמב"ם כי אמנם היו חייבים על פי דין תורה למסור את נפשם, אבל מדובר במעשה מצווה שלא קל לבצעו, והם קבלו חיזוק ממעשה הצפרדעים. לפי פירוש זה, תודוס איש רומי לא חידש שום הלכה, אלא תיאר את מה שעבר בראשם של מישאל, חנניה ועזריה כאשר הם החליטו למסור את נפשם ולהישלח לכבשן האש.

מצד שני, בניגוד לדעת התוספות, הרמב"ם סבור כי אסור לאדם למסור את נפשו כאשר ההלכה איננה דורשת זאת, כפי שהוא כותב במשנה תורה: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו"[11]. לפי הכסף משנה, המחלוקת בין בעלי התוספות והרמב"ם היא בזה שהרמב"ם סובר "שכשאמרו בגמרא יעבור ואל ייהרג, פירוש: צריך לעבור כדי שלא ייהרג". לעומת זאת, תוספות "סוברים דאם נהרג ולא עבר, צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל ייהרג, הרשות בידו לעבור כדי שלא ייהרג". מה שבעיני התוספות הוא רשות בלבד, הוא חובה לפי הרמב"ם.

מה יהיה הדין אם מדובר ב-"אדם גדול"? הכסף משנה מביא את דעתו של הנימוקי יוסף וטוען שזו גם דעת הרמב"ם: "כתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבנו, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם".[12] אבל הרב קוק חולק על קביעה זו של הכסף משנה, ודורש הוראה מפורשת של בית הדין:

אין לנו ראיה שתהיה מותרת לדעת הרמב"ם מסירות נפש, במקום שהדין נותן שאין חיוב בזה, גם בחסיד וירא שמים לצורך הדור מצד הדין, זולת על פי בית דין בתור הוראת שעה… במקום שהוא למגדר מילתא, שאין עומד נגד זה שום איסור שבתורה חוץ מעבודה זרה.[13]

הרב וינברג מסביר את המחלוקת בין הרמב"ם לבין בעלי התוספות ונימוקי יוסף:

באמת יש לתמוה היאך יכול היחיד להחמיר על עצמו כיון דהתורה התירה, וכדכתיב "וחי בהם" ודרשו חז"ל "וחי בהם ולא שימות בהם", הא הוה מאבד עצמו לדעת, ואטו חולה שיש בו סכנה יכול להחמיר על עצמו שלא להתרפאות באיסורין או לחלל את השבת, הא ודאי מיקרי מאבד עצמו לדעת… אמנם נראה פשוט דטעם הפוסקים שהתירו הוא, משום דסבירא להו דלא מיקרי מאבד עצמו לדעת אלא במקום דממית עצמו בלי תועלת רק קץ ומיאס בחיי עולם הזה, אבל במקום דהמית עצמו כדי לקדש שם שמים לא מיקרי מאבד עצמו לדעת. וכן דרשו בילקוט על האי קרא "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך… והיינו משום דכוונתם לקדש שם שמים שוב לא מיקרי מאבד עצמו לדעת, אבל חולה שיש בו סכנה המחמיר על עצמו לא קידש בזה שם שמים, דהתורה התירה פיקוח נפש, ורק באנסוהו עכו"ם אף דהתירה תורה מכל מקום אם לא רצה להיכנע לעכו"ם – קידש שם שמים, ותו לא מיקרי מאבד עצמו לדעת.[14]

זאת אומרת כי לפי התוספות והנימוקי יוסף, מותר בנסיבות מסוימות להקריב את חייו בתנאי שיהיה בזה תועלת רוחנית. לפי הרמב"ם, אסור להקל בחובה לשמור על חייו, אלא אם כן – אליבא דהרב קוק – הייתה הוראה מפורשת מצד בית הדין לנהוג כך, בתור הוראת שעה.

המשנה למלך מוסיף עוד גדר הלכתי. לדעתו, יש לחלק על פי כוונת האנס: אם כוונתו להנאתו בלבד, אסור להחמיר, אבל אם כוונתו להעביר את היהודי על דתו, גם אם מדובר בעבירה שעל פי דין מותר לעבור עליה, מי ש"רצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח". וכך אמנם פוסק השולחן ערוך: "אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי, אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת".[15] אבל כנראה אין זו דעת הרמב"ם.

ולסיכום: נראה כי הרמב"ם אינו מקל, אלא מחמיר בעניין קידוש החיים: הרי מן המפורסמות כי גוף האדם אינו ברשותו[16], אלא נמסר לו כדי לקיים את מצוות הבורא. לכן מוטל על האדם לשמור על חייו אלא אם כן קיים ציווי מפורש לוותר עליהם. זו כנראה דעתו של הרמב"ם, שכותב בעניין דינו של גואל הדם:

מוזהרים בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה לא-לג).[17]

בעלי התוספות ואף נימוקי יוסף רואים את הדברים בצורה שונה במקצת: הם סבורים שניתן "להקל" בעניין זה, כך שמותר להקריב את עצמו אם רק קיימת סיבה מוצדקת לנהוג כך.[18]

יש בדברי חז"ל סיפורים נוספים המשבחים אנשים שמסרו את נפשם במקרים שלפי ההלכה לא היו חייבים לעשות זאת. למשל:

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם… כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים.[19]

משכב זכר הוא אמנם בגדר גילוי עריות, אבל בנוגע לילדות, היה מדובר בזנות בלבד, שלא חל עליה איסור גילוי עריות.[20] סיפור זה הוא לכאורה תומך בדעת התוספות, אלא שכנראה, אין הוא להלכה לדעת הרמב"ם.

 

[1] תודוס איש רומי היה מנהיג בקהילת יהודי רומא בתקופת התנאים. זמנו המדויק אינו ידוע.

[2]  בבלי פסחים נג ע"ב. ראו גם מדרש תהלים (בובר) מזמור כח ב.

[3] בבלי סנהדרין עד ע"ב.

[4] ראו בבלי יומא פה ע"ב.

[5] בבלי סנהדרין עד ע"א.

[6]  במקום אחר תוספות פוסקים שבאיסור שאינו עבודה זרה ובצנעה – שלפי ההלכה הפסוקה אין חובה למסור את הנפש – מותר להחמיר: "אם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי" (תוספות עבודה זרה כז ע"ב ד"ה יכול אפילו בפרהסיא).

[7] הרב יחיאל יעקב וינברג, לפרקים, ירושלים תשס"ו, עמ' שנו-שנז.

[8]  ספר המצוות, מצות עשה ט.

[9] אבל מדברי הרמב"ם עצמו משתמע שיש חובה לברוח, אם הדבר אפשרי. ראו על כך איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, ירושלים תשנ"ה, כרך א, עמ' נה-נו.

[10]  שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד.

[11]  הלכות יסודי התורה ה ד.

[12]  כסף משנה הלכות יסודי התורה ה ד.

[13]  שם.

[14]  שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לד טו-טז.

[15] שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז.

[16] ראו למשל פסקו של הרב עובדיה יוסף: "אין לאדם רשות ובעלות על גופו ונפשו, שהכל הוא קנינו של השי"ת יוצר האדם" (שו"ת יחווה דעת ג פה וראו שם מקורות).

[17] הלכות רוצח ושמירת הנפש א ד. וראו בהרחבה בספרו של הרב ש"י זוין, "משפט שיילוק לאור ההלכה", לאור ההלכה, תל-אביב בלי תאריך, עמ' שיח-שכח.

[18] ראו גם ישראל תא-שמע, מסירות נפש בהלכה לפנים משורת הדין, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך.

[19]  בבלי גיטין נז ע"ב.

[20]  סיפור דומה מפורסם הוא מעשה התשעים ושלוש בחורות מקרקוב בתקופת השואה. על פי הסיפור, ב-27 ביולי 1942 נלכדו 93 תלמידות על ידי הנאצים. הן הועברו לבניין שבו הוחזקו בחשיכה. ב-10 באוגוסט נלקחו לבית מואר ונאה, נצטוו להתרחץ, הושארו בבגדיהן התחתונים, ונאמר להן שחיילים גרמנים יבואו לבקרן. מידיעת משמעות הביקור, החליטו להתאבד באמצעות רעל שהוכן מראש. חוקרי השואה הטילו ספק באמיתת הסיפור, אלא שהדבר לא משנה לעניינינו: סיפור זה נחשב פרדיגמאטי להתנהגות ראויה והרואית, למרות שאין כאן גילוי עריות ממש. ראו על זה אסתר פרבשטיין, בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים תשס"ב, עמ' 616-614.

התגובות סגורות