פרשת וזאת הברכה: "מעונה אלוהי קדם": על נצחיותו של הקב"ה

המשפט* הראשון שכותב הרמב"ם בספרו "משנה תורה" הוא: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון"[1]. מכאן משמע כי מצווה בסיסית ויסודית היא להכיר כי ה' הוא קדמון לכל נברא. קדמותו ית' נחשבת לאחד מיסודות האמונה והיא נמנית כיסוד הרביעי בהקדמה לפרק חלק:

הקדמות – והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט; וכל הנמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו. והראיות על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה, מורה עליו מה שנאמר: "מעונה אלוהי קדם" (דברים לג כז).

לפי ההבנה התמימה המקובלת, הקב"ה תמיד היה קיים, וכמובן תמיד יהיה קיים, והוא ית' על פי רצונו וחכמתו קיבל החלטה בשלב מסוים של הזמן האין-סופי לברוא את היקום על כל מרכיביו. יקום זה, יש הטוענים שיתמיד לעולם, ויש הסוברים שהוא ייעלם בזמן מסוים[2]. בכל מקרה, הקב"ה ימשיך להתקיים לעולמי עד.

ברם, הדברים אינם כה פשוטים. הרי הטענה שהקב"ה הוא נצחי מהעולם עד העולם מניחה כי תמיד היה "זמן", ואין תמימות דעים בנידון. ישנם הוגים הסוברים כי הזמן נצחי: לדעתם, הזמן מהווה מסגרת עצמאית, שבתוכה יכולים המאורעות להתהוות או לא. לעומת זאת, יש שסוברים כי הזמן קשור בקשר הדוק במאורעות, ואין אפוא להעלות על הדעת קיומו של זמן בהיעדרם של שינויים[3]. לפי הגישה השנייה, בהיעדר יקום פעיל, אין זמן, ויתרה מזאת, אפילו אם יתואר יקום סטאטי גם בו אין כל משמעות למושג זמן.

ההוגים היוונים כבר דנו בנושא: דמוקריטוס – על פי עדותו של אריסטו – היה סבור כי הזמן לא התהווה ושהוא נצחי, בדומה לאטומים ולחלל הריק בו הם נעים. אבל אריסטו חולק עליו: אריסטו[4] דן בזמן מבחינת יחסו לתנועה, ורואה בו את אחד "המקרים" המתייחסים לעצם[5]. הוא מגדיר את הזמן כדבר שבאמצעותו ניתן למדוד את התנועה באופן מספרי[6]. בכך התכוון לומר, שהגוף המתנועע מגיע לא רק לנקודות בחלל, אלא גם לנקודות בזמן. הזמן הוא מספר נקודות שאותן משיגה התנועה, ושנמשכות זו אחרי זו. משום כך אין הוא נמנה אלא מונה. הזמן נמשך אחרי התנועה ודבק בה, ואין האחד נמצא בלעדי השני[7]. רציפות התנועה גוררת אחריה גם רציפות הזמן[8].

אין כאן המקום להציג בהרחבה את כל מה שנאמר בנידון על ידי פילוסופים מכל הזמנים וכן על ידי ההוגים היהודים. ניתן אמנם לסכם את הגישות והתפיסות השונות בנושא ולסמן שלוש דרכים עיקריות:

א. הזמן הנו ישות עצמאית ויש לו קיום עצמי ללא תלות בתופעות. זאת סברתם של הפיתגוריים, של פלוטינוס[9], של רב חסדאי קרשקש[10], של רב יוסף אלבו[11], של ג'ורדנו ברונו, של גלילאו ושל ניוטון[12].

ב. הזמן הנו ישות, אולם אין לו קיום בלעדי התופעות. זאת סברתם של אפלטון, של אריסטו (וכך גם רב סעדיה גאון, רמב"ם ורלב"ג), של ליבניץ ובהתאמות מסוימות גם של הפיסיקה המודרנית.

ג. הזמן אינו אלא אחד מאופני תפיסתנו את העולם ואין לו קיום אובייקטיבי. זאת סברתו של קנט[13].

אוגוסטינוס התייחס לשאלה התיאולוגית המפורסמת: איך ניתן להבין שהאל ברא את העולם בזמן מסויים, כך שרצון זה לברוא את העולם איננו נצחי אלא נוצר אז? האם אין בתופעה זו פגיעה בנצחיותו של האל?[14] תשובתו היא שהאל לא רק ברא את כל היקום, אלא גם ברא את הזמן ביחד אתו.[15]

הרמב"ם הוא כהרגלו אריסטוטלי בהבנת מושג הזמן: מתוך לשונו של הרמב"ם אפשר לדייק כי קדמות הקב"ה היא ביחס לכל נמצא, דהיינו הוא קדם בזמן לכל בריותיו, אבל אין להסיק מכאן כי להקב"ה קיום נצחי מן העולם עד העולם[16]. זאת משום שלזמן אין כל משמעות בטרם נברא היקום. וכך אמנם כתב הרמב"ם[17]:

הזמן מקרה נספח לתנועה וחיובי[18] לה, ולא ימצא אחד מהן בלעדי השני, לא תמצא תנועה כי אם בזמן, ולא יושכל זמן כי אם עם התנועה, ולכן כל אשר לא תמצא לו תנועה אינו נכלל תחת הזמן.

איך אם כן יש להבין את קדמותו של הקב"ה? לשאלה זאת הרמב"ם מתייחס במקום אחר[19]:

העולם בכללותו, כלומר כל נמצא פרט לה' יתעלה, ה' המציאו אחר ההעדר המוחלט והגמור, ושה' יתעלה לבדו היה מצוי, ואין מאומה זולתו, לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל. והמציא כל הנמצאים הללו כפי שהם בחפצו וברצונו מן האין. וגם הזמן עצמו מכלל הנבראים, כי הזמן נספח לתנועה, והתנועה מקרה בנע. ואותו הנע עצמו אשר הזמן נספח לתנועתו מחודש, ונהיה אחר שלא היה. ושזה שאומרים ה' היה קודם שנברא העולם, אשר מלת 'היה' מורה על זמן, וכן כל מה שיעלה במחשבה מהמשכות מציאותו קודם שנברא העולם, המשכות שאין לה סוף, כל זה השערת זמן או דמיון זמן, לא אמיתת זמן, כי הזמן מקרה בלי ספק, והוא לדעתנו מכלל המקרים הנבראים כשחרות וכלובן. ואף על פי שאינו ממין האיכות, אבל הוא בהחלט מקרה חיובי לתנועה כפי שמתבאר למי שהבין דברי אריסטו בביאור הזמן ואמיתת מציאותו.

מאחר והזמן הוא פועל יוצא של התנועה והתנועה לא קיימת ללא יקום, לא קיים מושג של זמן לפני בריאת היקום. מכאן יוצא שאי אפשר להתייחס לקדמות ה' במונחים של זמן. כל מה שאפשר לומר הוא, כי ה' היה קיים עם בריאת העולם. אין לנו יכולת להתייחס למה שקדם לבריאה מאחר והמושג "קדם לבריאה" חסר משמעות ותופעת הזמן נבראה יחד עם היקום.

בגישתו זו אין הרמב"ם מתכוון לומר שום אמירה בנוגע לראשית הופעתו של ה' כביכול. באומרו כי ה' "מצוי ראשון" יש להבין כי התואר "מצוי" מלמד שעצמותו של הקב"ה היא מציאותו ומכאן שהוא מחויב המציאות – לא יתואר שלא יהיה מצוי. כך הוא אמנם מבאר[20]:

[בדרך כלל] המציאות הוא מקרה שקרה לנמצא, ולפיכך הוא עניין נוסף על מהות הנמצא. אבל מה שאין סיבה למציאותו – והוא ה' – הוא מחויב המציאות ומציאותו עצמותו ועצמותו מציאותו, ואינו עצמות שקרה לה שנמצאת, שתהא מציאותה עניין נוסף עליה, כיון שהוא מחויב המציאות תמיד.

מציאות הקב"ה קדמה כביכול לבריאת היקום אולם היעדר הזמן לפני הבריאה שולל אפשרות תפיסתנו של קדמות זאת.

גם לאחר שנברא, הזמן הוא נשאר קטגוריה שאינה חלה על הקב"ה. שלילת השינוי, הריבוי או התוספת מתוארי ה' ותכונותיו מייחסת לו מידה של סטטיות. סטטיות זו מתיישבת עם הטיעון כי קטגורית הזמן אינה חלה לגבי הקב"ה[21].

מעניין לציין כי הפיסיקה המודרנית היא ניאו-מיימונידית[22] באשר לפיה תופעת הזמן היא תופעה פיסיקלית שראשיתה במפץ הגדול – בריאת העולם – ולמושג הזמן אין כל משמעות לפני אירוע זה – כמו גם מושג המרחב. דייביס[23], בשמו של סטפן הוקין, משווה את השאלה "מה היה לפני המפץ הגדול" לשאלה "מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני" ומבהיר שבשאלות אלו אין רק כשל בהבנת חוקי הפיסיקה אלא אף כשל לוגי. יש גם לציין כי פיזיקאים בני ימינו שוללים לחלוטין את קיום הזמן, באשר אין להכניסו במשוואות המתארות את התנהגות העולם הפיזיקאלי.[24]


* חלק ניכר מהרעיונות שמובאים להלן לובנו בלימוד בחברותא עם ידידי הרב ד"ר יצחק איזק.

[1] הלכות יסודי התורה א א.

[2] ראה מורה הנבוכים כ כז.

[3] השווה: Time cannot be disconnected from change (Aristoteles, Physics, IV, xi, trad. by Wicksteed & Cornford, London 1929, p. 383)

[4] פיסיקה, ספר ד.

[5] Substance vs. accident

[6] פיסיקה IV, xi, 219b 3-4. וכן השווה: Not only do we measure the length of uniform movement by time, but also the length of time by uniform movement, since they mutually determine each other; for the time taken determine the length moved over (the time units corresponding to the space units), and the length moved over determines the time taken. (Physics, IV, xii, p. 399).

[7] השווה: Time is neither identical with movement nor capable of being separated from it. (Physics, IV, xi, p.383).

[8] Physics, IV, xi, 219b, 10.

[9] פילוסוף יווני, 205-270 לסה"נ. ממייסדי הניאו-אפלטוניות. אֶנֶאַדות, ג, 7.

[10] אור ה', מאמר א, כלל ב, פרק יא.

[11] ספר העיקרים, מאמר שני פרק יח.

[12] בספר הראשון של Principia Mathematica.

[13] ביקורת התבונה הטהורה, I, חלק I סעיפים 4-7.

[14] אוגוסטינוס, וידויים, 11 10.

[15] שם 13.

[16] זאת תפיסת הרמב"ם בעקבות אריסטו וכפי שנוכיח להלן. תפיסה זו נוגדת את תפיסתו של ניוטון (I. Newton, The Mathematical Principles of Natural Philosophy (Motte translation), London 1802, II, p. 311) שהיה נאמן לשיטתו כפי שהוצגה לעיל וכתב "הוא [האל] נצחי ואין סופי, כל יכול וכל יודע, קיומו מן הנצח ועד לנצח. נוכחותו מאין-סוף לאין-סוף. מושל בכול ומכיר את כל הנמצאים וכל המעשים האפשריים. אין הוא הזמן או החלל, אבל הוא מתמיד בזמן ונוכח בכל החלל. הוא קיים לעד ונמצא בכל מקום, ועל ידי מציאותו תמיד בכל עת ובכל מקום, מכונן הוא את הזמן ואת החלל".

[17] ההקדמה החמש עשרה לחלק שני של מורה הנבוכים, בעקבות אריסטו פיסיקה, ספר רביעי סוף פרק עשירי.

[18] אינהרנטי, לפי תרגומו לצרפתית של שלמה מונק.

[19] מורה הנבוכים ב יג.

[20] מורה הנבוכים א נז.

[21] ראה על זה אליעזר גולדמן: מחקרים ועיונים, ירושלים תש"ס, עמ' 252-253. כך הרמב"ם מיישב את הסתירה בין ידיעת ה' לבין בחירתו החופשית של האדם (ראה הלכות תשובה ה ה ומורה הנבוכים ג כ ו-כא).

[22] אין בכוונתי להתלהב מהעובדה שהרמב"ם כוון למה שהתגלה שמונה מאות שנה אחריו. מדובר בצירוף מקרים בלבד, וכמובן שיש מרחק גדול מאוד בין הקוסמוגוניה והקוסמולוגיה של הרמב"ם לבין מה שידוע היום בנידון.

[23] Paul Davies הנו פילוסוף ואסטרוביולוג. מאמרו התפרסם בכתב העת Prospect (יוני 2001).

[24] ראו La Recherche, 442, Juin 2010.

התגובות סגורות