פרשת וירא לניני ולנכדי

לניני ולנכדי

 

מובא בפרשתינו (בראשית כא כב-כד):

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ.

מהי משמעותם של המילים "לניני ולנכדי"?

על הפסוק "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה'" (ישעיהו יד כב) מבאר עמוס חכם:

נין ונכד: בן, ובן הבן, כלומר: כל הצאצאים. נין ונכד הוא צימוד מלים הנמצא שלוש פעמים במקרא[1]. חוץ מאלו לא נמצא במקרא לא נין ולא נכד והתרגומים הארמיים תרגמוהו בר ובר בר כלומר בן ובן הבן. ולא נתברר מקורם ומשמעותם המדויקת של נין ונכד.[2]

ובכל זאת, הרב מקלנבורג משתדל למצוא הסבר למלה נין, כדלהלן: "נין הוא לשון שררה ושליט, ובעבור שהבן קם תחת אביו לשלוט בנכסיו לכן נקרא הבן נין (על פי רש"י על תהלים עב יז ועל משלי כט כא)".[3]

לפי ד"ר אבשלום קור, המשמעות של המילה נין היא אמנם בן, אלא שבזמן המודרני נצלו את העובדה שיש מילה אחרת: בן, כדי להשתמש במילה זאת במשמעות של בן הנכד. לולא המילה הזאת, היה עלינו להשתמש במילה "רבע"[4], שהיא לא במיוחד ערבה לאוזן.[5]

 

אולם מתעוררת שאלה נוספת: מדוע אבימלך מגביל את הברית לשלושה דורות? רש"י הבחין בקושי זה, ומיישב אותו כך: "עד כאן רחמי האב על הבן"[6]. דברים אלה של רש"י מקורם במדרש: "הנה "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" עד כאן רחמי האב על הבן… למה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים? שעדיין נכדו קיים.[7]

אבל גם ניתן להסביר לפי פשוטו של מקרא שאבימלך התכוון לכל צאצאיו, בלי הגבלה כלשהי. כך משתמע מדברי הרב אברהם בן הרמב"ם, שמבאר את הפסוק כך:

שם הבן ודורות הבאים אחריו ואין אני מבין מן "נכד" שהוא שם בן הבן כפי מה שהזכירו, אלא אפילו דורות הבאים אחריו הרחוקים, שהרי מאמרו "לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו" (איוב יח יט), טעמו אפילו זרע הרחוק.

אם כן, יש לבאר מדוע בני ישראל לא שמרו על הבטחת אברהם אבינו, כאשר נלחמו נגד הפלישתים בתקופת השופטים ואחריה.

הגמרא עונה לשאלה זו כדלהלן: היא דורשת את הפסוק "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים יג ה) כך: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: הוחל שבועתו של אבימלך" (רש"י: בטלה לשון "לא יחל דברו" (במדבר ל ג) לפי שהם עברו על השבועה תחילה).[8] אגב, יש בזה לימוד הלכה מעשית. כך מובא בהגהות מרדכי:

שני אנשים שנשבעו זה לזה ועבר אחד מהם על שבועתו, נפטר השני גם כן מאותו שבועה, וראיה לזה מהא דאמרינן הכא, שכיון שהפלשתים עברו בתחילה על שבועתם, הותר לישראל להציק לפלשתים.[9]

דין זה מובא אמנם להלכה על ידי הרמ"א:

נראה הא דאם נשבעו שניים ביחד, ולא נשבעו זה לזה, ועבר האחד, השני חייב לקיים שבועתו, היינו דווקא שאינם תלויים זה בזה, אבל אם תלויים זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חברו, כגון שנשבעו לילך ביחד לארץ ישראל, והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד, פטור גם כן.[10]

 

לפי הרב מונק[11], המסר שיש ללמוד מסיפור זה הוא שאומות העולם לא יציעו ברית שלום כנה לעם ישראל אלא אם כן הן יכירו כי: "אלהים עמך בכל אשר אתה עשה". הרי מקורה של שנאת הגויים כלפי עם ישראל הוא בסירובם להכיר בקשר המיוחד הקיים בין הקב"ה לעם ישראל. מרגע שהם יסכימו להכיר בו, תתעלם סיבת היחס העוין והם יהיו בשלים להכרית אתו ברית של קיימא, כמו שהתכוון לעשות אבימלך בכנות וברצינות המרבית. אז נוכל לחיות בשלום עם כל העמים, כולל העם הפלישתי של זמננו.

 

 

 

[1] המקום השלישי הוא בספר איוב (יח יט).

[2] דעת מקרא על אתר.

[3] הכתב והקבלה, בראשית כא כג.

[4] על פי שמות כ ה.

[5] דברים אלה נאמרו אלי בעל-פה.

[6] רש"י על בראשית כא כג ד"ה ולניני ולנכדי.

[7] בראשית רבה פרשה נד.

[8] בבלי סוטה ט ע"ב י ע"א. אלא שתוספות הרא"ש מקשים על רש"י: "מכאן קשה לפירוש רש"י שפירש בספר שמואל שלא יכלו להוריש את היבוסי מפני שבועתו של אבימלך", והדבר צריך עיון.

[9] שבועות סימן תשפג.

[10] שולחן ערוך יורה דעה רלו ו.

[11] La Voix de la Thora, Paris 1969. Rabbin Elie Munk:

התגובות סגורות