פרשת חוקת: אעברה בארצך

אעברה בארצך

 

מובא בפרשתנו:

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ[1].

משה רבנו ביקש מסיחון מלך האמורי רשות לעבור בארצו, והבטיח כי עם ישראל לא יגרום לו כל נזק. תגובתו של סיחון הייתה לא רק לסרב לבקשתו של משה, אלא הוא פתח במלחמה ותקף את ישראל. כתוצאה מזה הוא הובס על ידו, עמו הושמד כליל ובסופו של דבר שבט ראובן התנחל בשטחו.

מצד שני, מובא בספר דברים כי יש חובה להשמיד את עם האמורי:

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ יה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם.[2]

אם כן נשאלת השאלה: איך יתכן שמשה רבנו וויתר על השמדת סיחון ועמו? הרי עם האמורי הוא אחד משבעת עממים, ועל פי המובאה הנ"ל יש לכאורה ציווי להחרים אותו. כך גם עולה מדברי ספרי בעניין קריאה לשלום: "כי תקרב אל עיר – במלחמת הרשות הכתוב מדבר"[3], כלומר הקריאה לשלום טרם היציאה למלחמה נאמרה רק לגבי העמים הרחוקים. כך משתמע גם מדברי הספרי בעניין דין יפת תואר, שעל פי דין תורה אין חובה להרגה: "כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר"[4].

תפיסה הלכתית זו תואמת את פשוטו של מקרא בעניין פרשת הגבעונים[5]: הגבעונים הערימו על בני ישראל בהציגם את עצמם כבאים מארץ רחוקה, משום שאילו היו ישראל יודעים שהם מן העמים הגרים בארץ ישראל, הייתה חובה להחרימם, על פי הציווי "לא תחיה כל נשמה".

אולם ממה שמובא בפרשתנו ובמקומות אחרים בתנ"ך נראה שקיים היתר להשאיר בחיים אף שבעת העממים. הרי כתוב בספר יהושע: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון… כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחנה כי למען השמידם כאשר צוה ה' את משה".[6] מפסוקים אלה עולה, שאילו היו שבעת העממים מוכנים להשלים עם ישראל, היו ישראל מותרים להשאיר אותם בחיים.

חז"ל מתייחסים לנושא כדלהלן:

אמר רבי שמואל שלוש פרסטיניות [=כרוזים] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי… גבעונים השלימו… שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו.[7]

לפי זה, מסיפור הגבעונים עולה קושיה חמורה על תפיסת חז"ל: מדוע היו יושבי גבעון צריכים להערים ולהציג עצמם כבאים מארץ רחוקה, והרי גם לו­­ּ היו באים כתושבי הארץ הרוצים לכרות ברית שלום עם ישראל, היו מתקבלים!

הראשונים נחלקו בנידון ולהלן עיקר שיטותיהם[8]:

הרמב"ם כותב:

אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום. אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה, שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהם, אין הורגים מהם נשמה והרי הם למס, שנאמר: "יהיו לך למס ועבדוך"… העבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם.[9]

הרמב"ם מתיר להשאיר בחיים את יושבי הארץ והוא אף רואה בקריאה לשלום חובה גם כלפיהם. הוא  הרגיש בקשיים שהועלו לעיל, וכך הוא מתרצם:

אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחים להם לשלום. ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה? מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר "לא תכרות להם ברית", אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חילול השם.[10]

מאחר שלא נענו הגבעונים לקריאת השלום הראשונה של יהושע, הם חשבו בטעות שאיחרו את המועד ושהחמיצו את הסיכוי להשיג ברית שלום עם ישראל, ופחדו שישראל יהרגו אותם. לכן פנו לדרך של ערמה והציגו עצמם כבאים מארץ רחוקה. את הסיבה לתלונות העם ותגובת הנשיאים הסביר הרמב"ם בכך, שהנשיאים כרתו עמם ברית בעוד שהיו צריכים לשומם למס ולעבדות.

אולם מדברי הרמב"ם עולים שני קשיים:

  • לשיטתו אין כל הבדל בין העמים הרחוקים לבין שבעת העממים. בשני המקרים התנאים לשלום הם קבלת שבע מצוות בני נח, עבדות ומס, ולכן תמוה מדוע יהושע לא דאג להטיל חובות אלו על הגבעונים.
  • מה פשר הקובלנה שהייתה בפי העם כלפי הנשיאים על זה שהגבעונים היו מיושבי הארץ, הרי לשיטתו לא הייתה צריכה להיות כל הבחנה בין גויים תושבי הארץ לבין גויים שאינם תושבי הארץ.

על פי בעלי התוספות[11], ובניגוד לדעת הרמב"ם, אין היתר להשאיר בחיים את שבעת העממים, גם אם יקבלו עליהם שבע מצוות בני נח, מס ועבדות. ברם, חובה זו נכנסה לתוקף רק לאחר מעבר הירדן, ופניית הגבעונים אירעה אחרי כניסתם לארץ ישראל. כך גם משתמע מדברי הראב"ד: "לא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל אחר מיכן אין מקבלים אותם".[12] ניתן לדייק זאת ממה שנאמר בגמרא שהובא לעיל: "שלוש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ".

הרמב"ן[13] מבחין בין שלוש רמות:

  • שבעת עממים: כריתת ברית אתם מותנית בעזיבת עבודה זרה, מס ועבדות.
  • עמים רחוקים, היינו עמים שאינם שייכים מבחינה גיאוגרפית לתחום ארץ ישראל, אך ייתכן שיעלה בדעת ישראל לכבשם בעתיד: יש לדרוש מס ועבדות, ולא עזיבת עבודה זרה.
  • עמים רחוקים, הן מבחינה גיאוגרפית, והן שאין דעת עם ישראל לכבשם: אין שום תנאי כדי לעשות אתם שלום.

לפי הרמב"ן יש להבין את פרשת הגבעונים כך: הם הערימו על בני ישראל בזה שטענו שהם מתגוררים בארץ ממש רחוקה, ועל ידי זה זכו במעמד של עם רחוק שניתן לכרות אתו ברית בלי כל תנאי מקדים.

אלא שגם אם כאמור אין חיוב גורף להשמיד את שבעה האומות, עדיין קשה, וכך שואל הרמב"ן:

בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל הייתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום.

הרי זה פלא: אפילו אם על פי דין תורה ניתן לפתוח בשלום גם לשבעה עממים, אם הם נכנעים, יש לדרוש מהם לקיים שבע מצוות בני נח אליבא דרמב"ם או עזיבת עבודה זרה אליבא דרמב"ן, ולהעביד אותם, ומשמע מפשוטו של מקרא שלא הייתה דרישה כזאת בעניין סיחון ועמו: משה רבנו התכוון לעבור בארצו בכיוון ארץ ישראל ותו לא!

הרמב"ן מיישב את שאלה זו כדלהלן:

אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.[14]

לפי הרמב"ן, משה רבנו קיבל החלטה שלא להציב כעת כל דרישה מאת העמים המתגוררים בעבר הירדן, אבל באופן זמני בלבד, באשר עיקר המאמץ אז היה לכבוש קודם כל את העמים המתגוררים בגבולות ארץ ישראל.

ניתן ליישב את השאלה בדרך נוספת, שמתיישבת עם שיטתם של הרמב"ם והרמב"ן בדבר קריאת שלום גם במלחמת מצווה, אלא שהיא לא תואמת את פשוטו של מקרא. לפי פירוש רש"י, עצם פנייתו של משה רבנו לסיחון מלך האמורי הייתה ביטוי לקריאת שלום: "אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו מהם שלום"[15]. לפי פירוש זה, משה רבנו פנה לסיחון על כל המשתמע מכך, זאת אומרת שהוא התכוון במקרה של כניעה לדרוש שבע מצוות בני נח או עזיבת עבודה זרה, מס ועבדות. היות וסיחון לא קיבל את התנאים האלה, משה רבנו השמיד אותם כמתחייב מן התורה.

 

בסופו של דבר, סיחון סירב לשתף פעולה. אסטרטגיה זו לא יצאה אל הפועל, באשר ה' אימץ את לבו של סיחון מלך האמורי ובכך הפר את תוכניתו של משה, עד שארץ האמורי נכבשה וניתנה לשבט ראובן כנחלה. לפי הרמב"ם, מדובר כאן באחד העונשים המוטלים על הפושעים: מניעת התשובה מהם:

אפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה… סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר: "כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו" (דברים ב ל)… נמצאת אומר שלא גזר… על סיחון לחטוא בארצו… אלא… חטאו מעצמם ו…נתחייבו למנוע מהן התשובה.[16]

הרמב"ם איננו מפרט מה היו עוונותיו של סיחון, משום שהם אינם מוזכרים במקרא. לעומת זאת, באשר לפרעה – שגם עליו מסופר בתורה שה' הקשה את לבו – הרמב"ם מסתמך על הנאמר בתורה כדי לציין החטא שמחמתו נמנעה התשובה ממנו:

לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר: "הבה נתחכמה לו" (שמות א י), נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו – לפיכך חיזק הקב"ה את לבו.

לעומת זאת, בדברי חז"ל נרמז חטאו של סיחון, באשר הם מזהים את הכנעני שיצא להילחם בישראל אחרי מות אהרון עם סיחון.[17]

מכאן עולה מסקנה מעניינת: לפי הרמב"ם, סיחון ועמו הושמדו, בגלל עוונותיו הקודמים של סיחון, ומזה יצא שעבר הירדן התפנה לקולוניזציה של בני ראובן. אם סיחון לא היה פושע על פי בחירתו החופשית, הקב"ה לא היה מונע ממנו להיכנע, ובכך יתכן שהוא ועמו היו נשארים בחיים. אין ספק שעובדה זו הייתה משנה את גורלו של עבר הירדן בהמשך תולדות עם ישראל.

[1] במדבר כא כא-כה.

[2] דברים פרק כ י-יח.

[3] ספרי דברים כ י פסקא קצט.

[4] ספרי דברים כא י פיסקא ריא.

[5] ראו יהושע ט ג-כז.

[6] יהושע יא יט-כ.

[7]  ירושלמי שביעית ו א.

[8] ראו בהרחבה יעקב חרלפ, הברית עם הגבעונים והברית בין שלמה לחירם מלך צור באור פרשנותם של חז"ל והראשונים כדגמים לבריתות בין ישראל והעמים, באתר דעת.

[9] הלכות מלכים ו א.

[10] שם ו.

[11] סוטה לה ע"ב ד"ה "לרבות", גטין מו ע"א ד"ה "כיון".

[12] הלכות מלכים ו ו.

[13] בפירושו לתורה, דברים כ י.

[14] רמב"ן במדבר כא, כא.

[15] רש"י, במדבר כא, כב. רש"י אומנם חולק על הרמב"ם בדבר החיוב לקרוא לשלום, כאשר לשיטתו זו רשות בלבד, ואילו לשיטת הרמב"ם זו חובה.

[16] הלכות תשובה ו ג.

[17] על פי בבלי ראש השנה ב ע"ב.

התגובות סגורות