פרשת עקב: הציבי לך ציונים

הציבי לך ציונים

על הפסוק "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא יח), רש"י מבאר: "אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר: "הציבי לך ציונים" (ירמיה לא כ).

מקורו של רש"י הוא המדרש, כדלהלן:

אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר: "הציבי לך ציונים", אלו המצות שישראל מצויינים בהם.[1]

השאלה הראשונה שמתעוררת היא: על מה מבוסס הטיעון – שהקב"ה אינו מקבל אותו – לפיו בני ישראל יהיו פטורים ממצוות בזמן יציאתם לגלות? על שאלה זו הגמרא מביאה מענה, כדלהלן:

שמואל אמר: באו עשרה בני אדם וישבו לפניו [לפני הנביא יחזקאל], אמר להם: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואישה שגירשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? (רש"י: ומאחר שמכרנו הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר וגרשנו מעליו יש לו עלינו כלום). אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להם: "כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ א). והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "דוד עבדי", "נבוכדנצר עבדי"? גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידים ישראל לומר כך, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו עבדו, עבד שקנה נכסים, עבד למי, נכסים למי? (רש"י: כלומר נבוכדנצר עבדי הוא וכל מה שקנה לי הוא, ועדיין לא יצאתם מרשותי) "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם"  (יחזקאל כ לב-לג).[2]

זאת אומרת שהיו דעות בקרב הגולים כי הברית בין הקב"ה לעם ישראל הסתיימה עם חורבן בית ראשון, וכי אין עליו יותר עול מצוות מרגע שיצאו לגלות. על טענה זו הקב"ה עונה, באמצעות הנביא, שאין הדברים כך, אלא שמדובר בגלות זמנית הנגרמת על ידי פשעי ישראל, ולא בהפסקת הקשר בין ה' לעם ישראל.

כאמור, הקב"ה מצווה את עם ישראל לשמור את המצוות כך שלא ישכח אותן בזמן הגלות. על מאמר זה שואל הרדב"ז: "והלא מצות אלו חובת הגוף הם, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ!?"[3] במילים אחרות, איך יעלה על הדעת שמצוות אלו תהיינה בגדר "ציונים" בלבד, רק כדי שלא ישכחו אותן, הרי גם בגלות חייבים בהן, לפחות כשמדובר במצוות שאינן תלויות בארץ. לשאלה זו נאמרו תירוצים שונים, ונסקור אותם אחד לאחד.

הפטור העקרוני מן המצוות בחוץ לארץ אינו מתייחס אלא למצוות התלויות בארץ

כך סובר ר' הלל בר' אליקים:

אף על גב דאיכא מצות שתלויות בארץ, כגון תרומה וחלה וכיוצא בהן, הוו מצוינים במצות בחוצה לארץ, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים, שכבר הייתם נוהגים בהם בחוצה לארץ, דהוו מדרבנן.[4]

יש לכאורה הוכחה לטענה זו ממה שכתוב במדרש במקום אחר:

רבי שמעון בר יוחאי פתר קרייה בנביאי האמת שהיו מאהבים אותי להקב"ה, המה רמוני, שהיו מרמים בי ואומרים לי: הפרישו תרומה ומעשרות. וכי יש תרומה ומעשרות בבבל? אלא בשביל לאהבני להקב"ה. הוא שירמיה אומר: "הציבי לך ציונים", הצייני במצות שהיו ישראל מצוינים בהם.[5]

אלא שלפי יצחק ספיר, יש להבחין בין שני המדרשים: בספרי מדובר בכל המצוות, ובמדרש הנ"ל מדוברדווקא במצוות התלויות בארץ. כן ברור השוני בטעם: בספרי נצטווינו מדאורייתא לקיים מצוות כדי שלא נשכחן ולא תהיינה עלינו חדשות בארץ, ואילו נביאיםתיקנו תרומות ומעשרות בבבל לאהב אותנו על הקב"ה שלא ציוונו לקיים מצוות אלו בגלות.[6]

מכל מקום, אין אפשרות ליישב את דברי רש"י כך, הרי הוא כותב בצורה מפורשת שלא מדובר במצוות התלויות בארץ, אלא בתפילין ומזוזות. בעל הכתב והקבלה מצא דרך לפתור את בעיה זו:

אפשר שנשתבשה לפנים הנוסחא בלשון רש"י, שהיהכותב בהעתקה ראשונה ראשי תיבות כזה – הוו מצוינין במצוות תו"מ, והוא ראשי תיבות "תרומות ומעשרות" והמעתיק טעה שהם ראשי תיבות "תפילין ומזוזה" ומפני זה הוסיף בלשון רש"י.

גם לפי הגר"א, יש טעות סופר בטקסט של רש"י[7], על פי עדותו של הרב ולדנברג:

שמעתי אומרים בשם הגר"א זצ"ל כי יש בזה טעות הדפוס כי היה לפני המדפיס הראשי תיבות ה"ת ע"מ וטעה וחשב שהם ראשי תיבות של "הניחו תפילין עשו מזוזות", אך באמת הם ראשי תיבות של "הפרישו תרומות עשרו מעשרות" שהם מצות התלויות בארץ.

אבל הוא לא מקבל את דעה זו, בגלל הקשר הפסוקים:

אינו נראה כלל לפרש כן את הספרי, כי הלא כוונת הספרי הוא לפרש את המשך הכתובים ואבדתם מהרה כו' – וגם אז – ושמתם את דברי אלה כו', והכתובים הרי מדברים בתפילין ומזוזה – וקשרתם אותם כו' וכתבתם וכו' ולא מיירי מתרומות ומעשרות.[8]

יתירה מזו: טענה זו איננה מתבססת על שום ממצא מוחשי, והיא בגדר השערה בלבד.

קשיי השיעבוד בגלות עלולים להביא את עם ישראל לנטישת המצוות

זו תשובת הרדב"ז:

שלא יפרקו מעליהם עול המצות מפני דוחק שעבוד הגלות וגזירות השמדות כאשר אירע בימי היוונים והכשדים ואדום הרשעה ובכל הדורות שהיו גוזרים עליהם לבטל המצות ואפשר כי מצד האונס יבטלו אותם.[9]

אלא שלצערנו, ה"שמדות" שמהם סבל עם ישראל היו גם בארץ ישראל, לא פחות מאשר בחוץ לארץ. לכן לא מובן מדוע דווקא יציאה לגלות צריכה להיות עילה לביטול המצוות.

יש לקיים את המצוות בהידור אף בחוץ לארץ

זו דעתו של ר' שמואל אלמושנינו: "הציון מורה על הדקדוק וההגבלה המוגבלת בדקדוק גדול, לומר שנדקדק בהם תכלית הדקדוק ואף על פי שאין אנו בארצנו… הדקדוקים הגדולים יש לנו להיות מצוינים בהם"[10]. אלא שהוא לא מסביר מדוע היה מקום לחשוב שהידור במצוות – אלה שלא תלויות בארץ – היה אמור להיות שונה בחוץ לארץ.

היה מקום לחשוב שנהיה פטורים מתפילין ומזוזות בחוץ לארץ בגלל נסיבות הגלות

זו דעת המהר"ל, בהתייחס למצוות המוזכרות על ידי רש"י – תפילין ומזוזות – שמבאר כי דווקא מצוות אלה אמורות שלא לחול בגלל נסיבות הגלות. לדעתו, יתכן שמבחינה הלכתית לא יחול החיוב לקיים את מצוות תפילין – מפני שתנאי הגלות לא מאפשרים שלא יסיחו דעתם מהם – ומזוזות – מפני שמתגוררים בשכירות – ולכן יש להתאמץ לקיים אותן בכל זאת כך שלא נשכח אותן[11]. פירוש זה לא מתקבל, באשר משתמע ממדרש ומרש"י שתפילין ומזוזה אינם אלא דוגמה, וכי כוונתם היא בעצם למכלול מצוות התורה.[12]

ישנה כאן הזהרה שלא להידמות לגויים

זו דעתו של הרב אייבשיץ: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, אשר כל רואה יכיר אתכם כי אתם יהודים… ובזכות זה נזכה לשוב לירושלים ברחמים גדולים".[13] כוונת הספרי איננה להפחית בערכן של המצוות בחוץ לארץ, אלא להדגיש כי דווקא בחוץ לארץ, בקרב הגויים, יש להיזהר לשמור על דרכי ההיכר שמצוות אלה מעניקות לעם ישראל.

גם בחוץ לארץ יש תורה

זה המסר של המדרש לפי הרש"ר הירש: "ההתחייבות האישית לתורה נוהגת בכל הנסיבות… כאשר תגלו מארצכם, ושוב לא תהיה לכם אדמה משלכם… קחו עמכם את תורת ה' בדרככם, שכן לבבכם ונפשכם… עודנה משועבדת לתורת ה'".[14] אלא שאין כאן הסבר מדוע אין בעיקרון חובה לקיים את המצוות בחוץ לארץ, כפי שמשתמע מדברי רש"י.

התורה כולה היא ביסודה תורת ארץ ישראל

זו דעת הרמב"ן, ושל הוגים אחרים רבים ההולכים בעקבותיו, עד הרב קוק בתקופתנו. לפי הרמב"ן[15], מ"טבע" של ארץ ישראל להיות המקום הסגולי לקיום המצוות, גם אם הן מחייבות אף בחוצה לארץ. ארץ ישראל היא הארץ היחידה שלא יכולה לסבול עוברי עבירה, מעצם קדושתה, ולכן היא "מקיאה" אותם. וכך כותב רביצקי אליבא דרמב"ן: "ארץ ישראל, ורק היא, מוכשרת… מטבע ברייתה לעבודת ה', ורק בה בלבד ניתן לקיים חיים דתיים סגוליים ואותנטיים".[16] וכן כותב רבנו בחיי: "אף על פי שאנו עושים המצות בחוצה לארץ והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדונו החכמים ז"ל שאין עיקר עשייתן אלא בארץ הקדושה".[17] וכן כותב הרשב"א: "עיקר מצות התורה כולן בארץ הן עד כי כמה מצות אין נוהגות כלל אלא בארץ".[18]

נמצאנו למדים שקיום המצוות בארץ ישראל הוא בעל ערך גדול יותר מאשר בחוץ לארץ.

הרב קוק ממשיך את דרכו של הרמב"ן:

יסוד קיום כל המצוות כולן, מצד עניינן הפנימי והתכליתי, הוא רק בארץ. ולפי זה המצות שאינן תלויות בארץ, הנוהגות גם בחוץ לארץ, אינן מכוונות לתכליתן בחוץ לארץ, כי אם מפני שהם מביאים את ישראל לשוב לארץ, והם משמרים את קדושתם, שבשובם לארץ לא יהיו צריכים להתחיל את סדרי החיים מחדש כעם צעיר אשר זה מקרוב בא על במת החיים… שהנשמה הפנימית של כל המצוות כולן, אפילו של אותן שאינן תלויות בארץ, היא תלויה גם היא באמת בארץ, ומאווירה המחיה נשמות הנה יונקות מרחוק כפי היכולת, לצורך העמדת חיותם גם בחוץ לארץ.[19]

ולסיכום: בהשראת דברי הרמב"ן והרב קוק, ניתן להסביר באופן רציונאלי את העניין כך: תורת ה' היא בעיקר תורת ארץ ישראל מפני שקיומה הנורמאלי, האידיאלי, הוא בארץ ישראל. ברור שהמצוות התלויות בארץ אינן יכולות להתקיים בחוץ לארץ, אבל לא פחות ברור שתורה שגורעים ממנה חלק ניכר מתוכנה איננה תורה שלימה. תרי"ג מצוות במלואן מהוות גוף אורגאני שמקומן הטבעי הוא בעם שכולו מתגורר בארצו, בארץ ישראל, ביחד עם כל המוסדות המסדרים את חייו הרוחניים והחומריים כאחד. המצב שבו עם ישראל הוא מפוזר ומפורד בארבע קצוות תבל הוא לפי הגדרתו מבחינת ארעי, והוא לא מאפשר קיום נאות והרמוני של כל המצוות שניתנו לעם ישראל על ידי הקב"ה. התורה לא ניתנה ליחידים, היא ניתנה לעם שמתגורר בארצו, והדבר מורגש בכל אחד מפרטיה. זה כנראה המסר שבמדרש זה התמוה לכאורה. יחד עם זה, אין לראות בו זלזול כלשהו במצוות שאינן תלויות בארץ, אלא נקיטת עמדה ברלוונטיות האמיתית והעמוקה של מכלול כל המצוות. במובן זה יש להבין את דברי רש"י: "שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". תמשיכו לקיים את המצוות בגלות, ויש חובה מן התורה לקיים אותן שם, למרות שבעצם אין קיומן מושלם, כך שיקל לכם לקיים אותן בשלמות בזמן הגאולה בארץ ישראל.

 

 



[1]ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג.

[2]בבלי סנהדרין קה ע"א.

[3]שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים קנד.

[4]רבנו הלל בר' אליקים (מאה יב, ביזנטיון), פירוש על הספרי, ירושלים תשמ"ג, עקב, פי' מג, כח ע"ב-כט ע"א. וראו גם ר' נפתלי צבי ברלין, עמק הנציב, ירושלים תשכ"ט, עמ' סט.

[5]איכה רבה (וילנא) פרשה א, נד.

[6]יצחק ספיר, קיום מצוות בארץ ישראל, "טללי אורות" ז', תשנ"ז.

[7]קול אליהו, ארץ ישראל (ללא תאריך), דף לט ע"א.

[8]שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן מג.

[9]שם.

[10]ספר רבי שמואל אלמושנינו על פירוש רש"י, פתח-תקוה תשנ"ח, על אתר.

[11]גור אריה, דברים יא יח.

[12]יש גם מקום לפקפק בבסיס ההלכתי של טענת המהר"ל, אבל אין זה מענייננו.

[13]ר' יהונתן אייבשיץ, נפש יהונתן, סוליש תרפ"ו, חלק ג, עמ' צד-צה.

[14]פירוש לתורה, ירושלים תשמ"ח, עמ' קנג.

[15]ויקרא יח כה.

[16]אביעזר רביצקי, 'הציבי לך ציונים' לציון: גלגולו של רעיון, מתוך אביעזר רביצקי ומשה חלמיש עורכים, ארץ-ישראל בהגות היהודית בימי-הביניים, ירושלים תשנ"א, עמ' 8-9.

[17]דברים יא יח.

[18]שו"ת הרשב"א חלק א סימן קלד.

[19]הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עץ הדר, ירושלים תרס"ז (תשכ"ז), ראש אמיר, עמ' א.

התגובות סגורות