פרשת שופטים: וביערת דם הנקי

וביערת דם הנקי

 

הקושי הלשוני ופתרונו

כתוב בפרשתנו: "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ" (דברים יט יג). הכתוב מורה כי אין לרחם על הרוצח אלא לבער את דם הנקי ואז יהיה לך טוב. לכאורה לא מובן כיצד על ידי הריגת הרוצח מבערים דם נקי, הרי אם הכוונה לדמו של הרוצח אין זה דם נקי!? אם  כן, מיהו הנקי שאליו מכוונים הדברים?[1] מסתבר שרבים מפרשני המקרא עמדו על קושי זה ומתרגמים שונים פתרו את הדבר על ידי תוספת מילה לביאור, כפי שעשה אונקלוס: "לא תחוס עינך עלוהי ותפלי אשדי דם זכאי מישראל וייטב לך" וכן בתרגום המיוחס ליונתן "לא תיחוס עיניכון עלוי ותפלון שדיי דם זכאי מישראל וייטיב לכון", שתרגום דבריהם הוא "לא תחוס עיניכם עליו ותבערו שופכי דם נקי מישראל וייטב לכם"[2].

הרב  מֶקְלֶנְבּוּרג משתדל לפרש את הכתוב כך שלא יהיה צורך בתוספת מלים:

אפשר דלשון המקרא על דרך מליצה, כי כל זמן שלא נעשה דין ברוצח אז דם הנשפך מההרוג כאילו הוא מגולה על פני האדמה, כי לא תקבל אותו ולא תכסה עליו להראותו לעיני כל עובר, כדי לתבוע את עלבון הנרצח, וכמאמר בקללת "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד יא), וכאשר נעביר כוס התרעלה לדון את הרוצח, אז תתרצה האדמה לכסות דם ההרוג ויכופר לארץ בדם שופכו, ובזה נשבית ונבער את הדם הנקי שלא יתראה עוד על פני האדמה, ועל פי זה אין צורך להוסיף במקרא מילת "שופך". וגם לדעת אונקלוס יתכן לפרש תיבת "דם" דקרא שהוא תואר לאדם שופך הדם [כאן המחבר מביא דוגמאות רבות לכך מן המקרא]… ויהיה לפי זה לתיבת דם פי שנים בהוראתה, רצוני לומר מאבד דם הנקי, ונכלל תוספת האונקלס במילת דם עצמו.[3]

לדעת הרב מֶקְלֶנְבּוּרג  ניתן לפרש את הביטוי "ובערת דם הנקי מישראל" בשני אופנים:

  • כל עוד הרוצח לא בא על עונשו, דמו של הנרצח נחשב כאילו הוא גלוי וקורא לעשיית הצדק. ביעור הדם הוא אפוא ענישת הרוצח. כך משתמע גם ממה שנאמר בעניין עגלה ערופה:

 וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' (דברים כא ו-ט).

כל עוד לא באה הכפרה, הדם הנקי כביכול בעין. רק אחרי מעשה הכפרה הוא יתבער. גם באגדה נמצא רעיון דומה באשר דם הנרצח לא נרגע עד שהרצח ננקם, כדלהלן:

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה [רש"י: בן יהוידע הכהן, שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה], לקיים מה שנאמר "ודמים בדמים נגעו". אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר: מאי האי? אמרו ליה: דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמו, אמר להו: אי אמריתו לי מוטב, ואי לאו, מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי. אמרי ליה: מאי נימא לך, נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו: אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, קטל עילויה ולא נח, בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח, אייתי תינוקות של בית רבן, קטל עילויה ולא נח, אמר ליה: זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר: ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה! ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר.[4]

  • למילה "דם" יש משמעות נוספת, מלבד המשמעות הרווחת, והיא תואר לאדם השופך דמים, כגון "איש דמים" (שמואל ב טז ח)[5].

הרש"ר הירש מסתפק בפירוש הביטוי: "ובערת דם הנקי מישראל: ספק אם הכוונה היא שעשיית הדין תעביר מן המדינה את האשמה", כפירושו הראשון של הרב מקלנבורג, "או שמא נתכוון לומר שהיא תרחיק ממנה את הפשע", בדומה לפירוש השני וכפי שמשתמע מתרגומים שונים[6].

 

המיוחד בחטא הרצח

לאור הנאמר לעיל, יש לברר מה מיוחד באיסור רציחה שמצדיק התייחסות כזאת מצד התורה. מבחינת חומרתו, הוא מיוחד בזה ש-:

  • הוא אחד משבע מצוות בני נח.
  • הוא מוזכר בעשרת הדברות.
  • הוא אחד משלוש מצוות ייהרג ולא יעבור.

על פי הבנה פשוטה, יש כאן פשע כפול. רצח אינו רק פגיעה חמורה בסדר החברתי, יש לו גם משמעות תיאולוגית: המשחית את האדם הוא משחית את צלם אלוהים שבאדם, כפי שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט ו). והמדרש מכנה את הרוצח כמי ש-"בא ומיעט את הדמות"[7]. לפי אבן עזרא, הרצח גורם לביטול המשימה שהוטלה על האדם מאת הקב"ה:

הבהמות והחיות לא נבראו ללמוד ולהכיר השם ומעשיו ולהבין העומדים לנצח כמו האדם שנברא בעבור זה… והאדם אם ייהרג טרם געת עתו, הנה לא תהיה נשמתו שלמה. כי אלו ארכו שניו היה יודע דברים נעלמו ממנו.[8]

אלא שממה שהובהר לעיל, שדמו של הנרצח קורא לעשיית הצדק, משתמע דבר נוסף: כביכול, הקב"ה אינו יכול למחול על חטא כזה, באשר הדרך היחידה לכפר עליו היא הענשת הרוצח. כך גם משתמע ממה שנאמר בעניין עגלה ערופה: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה לג).

על פי תובנה זו ניתן לבאר את הדו-שיח שהתנהל בין ה' וקין אחרי שהוא רצח את הבל. הקב"ה אומר לקין: "מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה!" (בראשית ד י). וקין עונה: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא?[9]" (שם יג). כך מבאר רש"י, בהסתמכו על המדרש[10]: "בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון?". ובלשון הגמרא: "שלשה באו בעלילה, אלו הן: קין… דכתיב "גדול עוני מנשוא?". אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום גדול עוני מששים ריבוא שעתידין לחטוא לפניך, ואתה סולח להם?"[11]. מכאן שכביכול, יש במעשה הרצח פגיעה אובייקטיבית שאף הקב"ה אינו יכול למחול בלי הענשה חמורה של הרוצח, ומן הסתם דרוש איבוד הרוצח מן העולם. מדוע?

עמנואל לוינס מבאר את העניין כך:

אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האל יכול לבטלה. הרי לכם כיצד מוצגת בפרשנות התלמודית השיחה בין אלוהים לקין: "השומר אחי אנוכי?" השאלה איננה העזת פנים גרידא, היא באה מפיו של מי שעדיין לא ידע את טעמה של הסולידריות האנושית וסבור (כפילוסופים מודרניים רבים) שכל אדם קיים לעצמו ושהכול מותר. אולם אלוהים מגלה לרוצח שפשעו שיבש את הסדר הטבעי. התנ"ך שם אז בפיו של קין מילות הכנעה: "גדול עווני מנשוא". חכמי התלמוד מדמים לקרוא בתשובה הזאת שאלה חדשה: "גדול עווני מנשוא? לעליונים ותחתונים אתה סובל ולפשעי אין אתה סובל?". החוכמה היהודית מלמדת שהקב"ה שברא את העולם וסובל [נושא] אותו, אינו יכול לסבול [לשאת] עברות שבין אדם לחברו, אינו יכול לסלוח עליהן. "הייתכן? כלום לא מחה אלוהים את פשע עגל הזהב?". והחכם משיב: עבירות שבין אדם למקום, אלוהים מכפר, עבירות שבין אדם לאדם אין אלוהים מכפר. כך הטקסט מבטא את ערכו של האדם הנפגע ואת האוטונומיה המלאה שלו, כשם שהוא טוען לאחריות המוטלת על מי שפוגע באדם. הרע אינו עיקרון מיסטי שניתן להעבירו מן העולם בפעולה פולחנית; הוא פגיעה שאדם פוגע באדם. איש, ואפילו לא האל, אינו יכול לבוא על מקום הקורבן. עולם שבו הסליחה היא כול-יכולה הופך לבלתי אנושי.[12]

לפי לוינס, רצח מהווה פשע המשבש את הסדר הקוסמי, כך שאי אפשר לכפר עליו אלא בהענשת הרוצח.

כך גם ניתן להבין את המונח "גואל הדם", המפורש כך על ידי הרב הופמן:

פירוש שורש 'גאל' הוא לתבוע בחזרה מה שהיה שלו, ומכאן משתמש הכתוב בלשון זה לעניין תביעת הדם… דהיינו לנקום… חז"ל אמרו: "מצוה ביד גואל הדם". לפי זה כנראה מצווה הכתוב בבראשית ט ו "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" על כך. אם כן, גואל הדם הינו קרוב משפחה הנוקם דם קרובו.[13]

כביכול, דם הנרצח אינו "נגאל" כל עוד הרוצח לא בא על עונשו. אם כן, מוטל על הקרוב לדאוג לכך, אלא אם כן הרצח נעשה בשוגג, ואז מוענקת לרוצח הזכות להימלט לעיר מקלט.

[1]  ידידי ובן-דודי פרופ' עלי מרצבך הציע לי פירוש יפה: לדעתו, מדובר במקרה והרוצח חזר בתשובה (לכן כתוב בתחילת הפסוק לא תחוס עינך, וכן רש"י רומז על זה), ולכן להרוג את הרוצח זה לכאורה לבער דם נקי. והנה, התורה באה לחדש שבכל זאת, יש להרוג את הרוצח "וטוב לך" כי ה' בורא עולם אינו סובל את הרצח הראשון.

[2] כתר יונתן.

[3] הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (1785-1865, גרמניה), הכתב והקבלה.

[4] בבלי גיטין נז ע"ב.

[5] ראו גם אבן עזרא (הפירוש הארוך) שמות ד כו: "דמים בלשון הקדש… שפיכות דמים, כמו "איש דמים אתה לי".

[6] בתרגום התנ"ך על שם המלך ג'יימס נאמר "Thou shalt put away the guilt of innocent blood from Israel" וכך הוא גם בדעת מקרא "תבער מקרבך את חטא שפיכת דמים".

[7] מדרש אגדה (בובר) בראשית ט ו.

[8]  אבן עזרא בראשית ט ו.

[9]  שמתי סימן שאלה בהתאם לדרשת חז"ל, ובניגוד לפשוטו של מקרא.

[10]  בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית כב יא.

[11]  בבלי סנהדרין קא ע"ב.

[12]  עמנואל לוינס, חירות קשה, מסות על היהדות, תל-אביב 2007, עמ' 81.

[13]  הרב דוד צבי הופמן, פירוש על התורה דברים ט ו.

התגובות סגורות