פרשת תזריע: פרשיית נעמן

פרשיית נעמן

 

בהפטרת פרשתנו, מסופר על הבראת נעמן מצרעתו על ידי הנביא אלישע (מלכים ב ה א-יט):

ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדניו… מצרע. וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה ותהי לפני אשת נעמן.  ותאמר אל גברתה אחלי אדני לפני הנביא אשר בשמרון אז יאסף אתו מצרעתו… ויבא נעמן בסוסיו וברכבו ויעמד פתח הבית לאלישע. וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר. ויקצף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' א-להיו והניף ידו אל המקום ואסף המצרע. הלא טוב אבנה אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ויפן וילך בחמה. ויגשו עבדיו וידברו אליו ויאמרו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלוא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר. וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש הא-להים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. וישב אל איש הא-להים הוא וכל מחנהו ויבא ויעמד לפניו ויאמר הנה נא ידעתי כי אין א-להים בכל הארץ כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח ויפצר בו לקחת וימאן. ויאמר נעמן ולא יתן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה כי לוא יעשה עוד עבדך עלה וזבח לא-להים אחרים כי אם לה'. לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי בית רמן בהשתחויתי בית רמן יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה. ויאמר לו לך לשלום.

 

פרשה זו מעלה מספר שאלות:

–          מדוע נעמן כעס על הוראתו של אלישע, שהייתה לטבול שבע פעמים בירדן?

–          מדוע היה חשוב בעיני אלישע לסרב לקבל כל תמורה מנעמן? הרי בהזדמנויות אחרות אלישע קבל דורונות מאנשים[1]!

–          איך פעולה זו שהורה אלישע לנעמן פעלה להתרפאותו?

 

המסר העיקרי של הסיפור הוא להבהיר את ההבדל העקרוני הקיים בין הגישה הפגאנית לבין הגישה המקראית. נעמן הבין שמחלתו הייתה על-טבעית, ושדרושה התערבותו של "נביא" כדי לרפאותה. יש לשער שהוא קודם כל פנה לשם זה לכמרים עובדי אלילים שבארצו, ורק אחרי שהוא נוכח לדעת שאין בידיהם לסייע לו הוא פנה לאלישע. מה שמאפיין את הפגאניות, ואת האמצעים שהיא משתמשת בהם – כשפים ומאגיה –  הוא שעל ידי פעולות מוגדרות היטב ניתן לאלץ את האליל להיענות לבקשת הפונה אליו[2]. כך אמנם כותב אנוונדר[3]:

מטבעה, המגיה היא סותרת את הדת. באשר הדת דורשת הכנעה בעלת כבוד כלפי האלוהות, המאגיה היא התערבות נטולת כבוד בעל-טבעי, במטרה לשעבדו לטובת האינטרס האישי.

לכן, נעמן סבר כי רק פעולות מגיות מיוחדות היו מסוגלות להשיג את המבוקש. זאת הסיבה שהוא התרגז כאשר אלישע לא יצא אליו, וכן הורה לו דרך שמשו לבצע פעולה פשוטה למדי, היינו פעולה שנראית טבעית[4]. כך כותב  גם יחזקאל קויפמן[5]:

ההבדל היסודי בין המגיה האלילית ובין מעשה הנפלאות הישראלי כאילו נסתמל בספור על דבר רפואת נעמן על ידי אלישע. אלישע משתמש גם כאן באמצעי מעין-מאגי, לכאורה… אבל האמצעי הוא בכל זאת, לפי האידיאה, לא פרי חכמה מאגית קבועה, לא אופן רפוי המועיל תמיד, אלא אמצעי פשוט יותר מדי ומיוחד לשעתו. נעמן האלילי מתקצף. הוא התכונן לנימוס מאגי ממש, ללהטים ולחש… אבל אלישע חפץ להוכיח "כי יש נביא בישראל", לא כי יש קסם וחכמת להטים בישראל… ה' יכול לרפא בכל דבר וריפויו אינו תלוי בשום אמצעי.

ובהמשך[6], הוא מבהיר כי "בכל המקרא כולו רפוי של מחלה הוא עניין לאיש הא-לוהים ולא לכהן".

בעיני נעמן, יש כאמור בידי האדם הכוח להכניע את האלים, על ידי פעולות מאגיות מסוימות. לכן, אם פעולות אלה מצליחות, זה סימן שה"נביא" חזק ביותר, ולכן מגיע לו פרס גדול על כך. זאת הסיבה שאלישע סירב לקבל כל תמורה מאת נעמן. הרי קבלת שכר הייתה עלולה להתפרש כהסכמה עם גישה זו של נעמן, ואלישע רצה להבהיר לנעמן שגישתו מוטעית. כך כותב ר' יצחק אברבנאל (ה טז):

לא אבה איש הא-לוהים, והנה לא לקח מידו… לפי שהפועל ההוא היה מהש"י והנביא לא עשה בו כלל, ולמה יטול שכר על מה שהוא לא עשה?

אם נעמן התרפא, זה היה אך ורק מפני שהקב"ה הסכים לרפאותו, ואם כן הנביא אינו אלא מתווך. מצד שני, אלישע היה מוכן לקבל תמיכה מאת נדיבי-לב עבור תלמידיו הרעבים, כפי שמשתמע ממקומות אחרים במקרא[7].

 

בעקבות רפואתו הפלאית נעמן הודה בעליונותו של הקב"ה והוא הפנה עורף לעבודה זרה. לכן חז"ל אמרו[8]: "נעמן גר תושב היה". ברם, חזרתו בתשובה לא הייתה מושלמת:

–          הוא עדיין תפס את אל-הי ישראל כאל אזורי שניתן לעבדו רק על אדמת ישראל. לכן הוא ביקש שיתנו לו חלקת אדמה מארץ ישראל. כך כותב הרב יעקבסון[9]:

הוא חשב כי רק אדמת ארץ ישראל ראויה לשם בניית מזבח לה', השקפה שבה דבוק עוד שריד של זיהוי הא-לוהות עם שטח אדמה מסוים[10].

–          מיד אחרי גיורו, הוא כבר מבקש "היתר" להשתחוות ביחד עם המלך בבית רימון, בטענה שאין הוא מתכוון לכך, ושתפקידו הרם מחייב אותו ללוות את מלכו[11].

 

מדוע נעמן זכה לרפואה מצרעתו? מענה לשאלה זו יספק לנו את המסר השני שבפרשה זו, בתחום המצוות שבין אדם לחברו. לפי חז"ל, אחת העבירות שבגינן באה הצרעת לאדם היא גסות הרוח ויוהרא[12]. כך כותב הרב נריה[13]:

נראה שנעמן היה נגוע בגסות הרוח ובגאווה. צורת הופעתו אצל הנביא לא הייתה כשל חולה הזקוק לישועה, אלא כמצביא גדול "בסוסיו וברכבו". הוא אינו נכנס אל הנביא בענווה, אלא עומד פתח הבית, והוא עצמו מסביר לאחר מכן שתכניתו הייתה "אלי יצא יצוא", שהנביא יבוא אליו ולא הוא אל הנביא. בשורש העניין, אין לנעמן הבנה שהצרעת נובעת מתוך פנימיותו, שעליו מוטלת חובת התשובה וההיטהרות, כדי להירפא מהצרעת, אלא הוא ציפה למופת מהנביא, פעולה חיצונית שתסיר צרעתו ממנו.

זו הייתה העבירה של נעמן, והיא מורגשת היטב בהתנהגותו כלפי אלישע ובכעסו כאשר אין אלישע מוכן "לשתף פעולה". לעומת זאת, אחרי שעבדיו הפצירו בו לקיים את דבר הנביא, הוא נכנע וקבל את דבריהם, וזו כנראה הייתה הרפואה האמיתית, שקדמה לרפואה בפועל. בעיני ה' הוא נהפך להיות זכאי וזאת הסיבה שהוא זכה להתרפא מצרעתו. עובדה היא שכאשר הוא שוב ניגש לאלישע כדי להודות לו, הוא היה אדם אחר. כך הרב נריה מתאר את מצבו:

נעמן הוכיח שאמנם שב בתשובה על גאוותו וגסותו, ואם כי באותם תנאים ונתונים שהיו קודם[14]. הוא מגיע שוב אל הנביא "הוא וכל מחנהו", הרי עתה אינו ממתין בחוץ ליציאת הנביא אליו, כי אם "ויבוא ויעמוד לפניו", ופירש האברבנאל "כעבדא קמיה מאריה" (כעבד לפני אדוניו), בשפלות רוח ובענווה.

אם כן, לא רפואתו הפלאית של נעמן היא שגרמה את הכנעתו, אלא ההיפך הוא הנכון: שינוי דרסטי באישיותו אפשר את הבראתו. אגב, גם סירובו של אלישע לקבל פרס מנעמן היה חלק מ"שיקומו": הרי "אין מסרבים לגדול"[15], ואלישע התכוון להבהיר לנעמן שהוא לא היה "גדול".

 

 

 

 

 

 



[1]ראו למשל מלכים ב ד מב.

[2] זו משמעות מימרת חז"ל: "אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים, שמכחישים פמליא של מעלה" (בבלי סנהדרין סז ע"ב).

[3] Antoine Anwander: Les Religions de l'Humanité, Paris 1955, p.12.

[4]כך אמנם מפרש א. ש. הרטום (ספרי המקרא, פירוש חדש בצרוף מבואות על פי שיטת פרופ' מ. ד. קאסוטו, תל-אביב 1967, שם יב): "מאחר שאלישע אמר לו לרחוץ במי ירדן, חשב נעמן כי הרחיצה תרפאהו בדרך הטבע, ולכן אמר כי טוב לו להתרחץ בנהרות אשר בארצו, ולא בירדן".

[5]יחזקאל קויפמן, "תולדות האמונה הישראלית", תל-אביב תשכ"ד, כרך ראשון, ספר ראשון, עמ' 476.

[6]עמ' 551.

[7]ניתנו הסברים נוספים לסירובו של אלישע לקבל כל תמורה. המשגיח של ישיבת כרם ביבנה, הרב אברהם ריבלין כותב (מובא באתר אינטרנט של ישיבת כרם ביבנה): "המסר היה שדרגתו הנבואית של אלישע אינה מנוצלת כדי להרבות את ממונו ולשפר את  מעמדו הכלכלי… כי אכן המנהיגות איננה שררה אלא עבדות". הרטום (שם טז) מפרש: "אלישע רצה להראות לנעמן כי לא מאהבת בצע רפא אותו".

[8]בבלי גיטין נז ע"ב.

[9] חזון המקרא עמ' 276.

[10]השווה הרטום שם יז. וכן יחזקאל קויפמן, שם, עמ' 589.

[11]מכאן יש שלומדים שאין גוי חייב בקידוש ה'.

[12]מדרש תנחומא פרשת מצורע סימן ד ד"ה (ד) ילמדנו רבינו: "ויש אומרים אף על גסות הרוח, מנין מנעמן… מצורע שהיה גס רוח". וראו גם בבלי ערכין טז ע"א, ורש"י על ויקרא יד ה ד"ה "ועץ ארז".

[13]הרב אברהם יצחק נריה (בנו של הרב משה צבי נריה), "צרעת נעמן ורפואתו", שמעתין, ניסן-סיון תשמ"ו, שנה כ"ג, עמ' 30.

[14]על פי מה שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (ב א): "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה; לא מיראה ולא מכישלון כוח. כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו ובמדינה שעבר בה, ופרש ולא עבר – זהו בעל תשובה גמורה".

[15]בבלי פסחים פו ע"ב.

התגובות סגורות