קראהו בהיותו קרוב

קראהו בהיותו קרוב

 

 

בהפטרת שבת שובה נאמר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה ו). עמוס חכם מבאר כי על פי פשוטו של מקרא, "הדברים מכוונים אל בני הגולה, כשכבר עברו השנים שנגזרו על ישראל להיות בגלות", זאת אומרת שהזמן שמדובר עליו הוא תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל. לפי הרד"ק, לא מדובר כלל בזמן מסוים, אלא פירוש האות בית שבמילים "בהמצאו" ו-"בהיותו" אינו מורה על הזמן אלא על האופן: "בהיותו קרוב – בעניין שיהיה קרוב, וזו היא דרישה בכל לב כמו שכתוב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".

 

חז"ל דרשו את הפסוק כמתייחס לתקופה מסוימת במהלך השנה.

אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של ציבור… אף על גב שנחתם נקרע? שנאמר: "כה' א-להינו בכל קראנו אליו" (דברים ד ז). והכתיב: "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה ו)? התם ביחיד, הכא בציבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.[1]

לפי הסבר זה, הנביא מודיע שיש תקופה בשנה שבה הקב"ה מוכן לקבל תשובתו של אדם גם אם היא לא מושלמת. חז"ל קבעו שזמן זה הוא עשרת ימי התשובה. אולם, יחד עם זה לא ננעלו שערי שמים לפני הציבור, שכוחו יפה מזה של היחיד, בכך שתשובתו מתקבלת מיד לאורך כל השנה.[2]

המאירי[3] מספק שלושה הסברים לבחירתם של עשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור כזמן התשובה.

  • הסבר היסטורי. "אברהם אבינו מל ביום הכיפורים[4] ובאותו יום נתכפרו על מעשה העגל ונתנו לוחות שניות".
  • הסבר נסיבתי. "היות זה הזמן זמן הבעיטה… מלאו פני תבל תנובה והשיקו היקבים תירוש ויצהר, וכבר קדם לנו אומרו "פן תאכל ושבעת וגו' ובקרך וצאנך ירביון וגו' ואמר וישמן ישורון ויבעט"… ומזה הצד היה מהשתדלות דרכי הדת לייחד זמן התשובה להילחם עם הגאווה והנמשך ממנה, להורות שאין הכוונה באסיפת טוב הגרנות והיקבים להתגדל ולהתענג, אבל הכול לכוונת עבודת ה'… ומזה ייעד בצידה זמן תשובה והכנעת לב לשוב לה' בכל לב ובכל נפש".
  • הסבר אסטרולוגי. "ידוע שבזה החודש, רצוני לומר תשרי, תיכנס חמה במבט מזל מאזניים, והמזל הוא קיבוץ כוכבים על צורת מאזניים, ותוך הצורה, צורת אדם כעסן וספר פתוח בידו. ועל זה הדמיון נבחר זה הזמן, להיות האדם מתבונן כי שקול יישקל כעסו. והנה צדקו ורשעו במאזניים יישאו יחד לתת לאיש כדרכיו, אם טוב אם רע".[5]

 

כך הרמב"ם מסכם את דבריהם של חז"ל:

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו". במה דברים אמורים? ביחיד, אבל ציבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם, הם נענים, שנאמר: "כה' א-להינו בכל קראנו אליו" (דברים ד ז).[6]

לכאורה דברי הרמב"ם הנ"ל סותרים הלכה פסוקה אחרת, שלפיה אסור לייחס סגולה מיוחדת לימים מסוימים בלוח השנה או לזמנים מיוחדים: "איזהו מעוֹנֵן? אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני"[7]. אלא יש לומר, מה שהתורה אסרה הוא לייחס סגולה עצמית למועדים מסוימים ואילו עשרת ימי התשובה נקבעו על ידי הקב"ה כדי לתת הזדמנות מרוכזת לבני ישראל לשוב. בכך הקב"ה הקל על בני האדם לתקן את דרכם, מאחר ונתן להם זמן מיוחד ומוגבל לקיום המצווה, בדומה למצוות אחרות שהזמן גרמן.

יש בדברי הרמב"ם תופעה דומה למה שהוא אומר באשר לדינו של יום הכיפורים. בראש הלכות תשובה (א ג) כותב הרמב"ם: "עצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם' (ויקרא טז ל)". איך יתמודד הרמב"ם עם הקביעה שעצם יום הכיפורים מכפר, אפילו רק לשבים? איך אפשר להסביר באופן רציונאלי שזמן מסוים מאפשר יותר מזמן אחר מחילת עוונות על ידי הקב"ה?

גם בנושא הזה אין להבין את הדברים כמשמעם. במורה הנבוכים (ג מג) הרמב"ם כותב:

טעמו של הציווי על צום כפור ברור גם כן: לתת את דעת התשובה. והוא היום שבו הוריד אדון הנביאים את הלוחות השניות ובישׂר להם שנסלח חטאם הגדול. ואותו יום נעשׂה לנצח יום תשובה ועבודת ה' צרופה. לכן הורחק ממנו כל עונג גופני וכל מאמץ (להשׂיג) תועלת גופנית, כוונתי לעשׂיית מלאכות, ומצטמצמים בו ב(אמירת) הוִידוּיים, כלומר, בהודאה בחטאים ובתשובה מהם.

יום הכיפורים הוא יום שבו הקב"ה סלח לבני ישראל על עוון עגל הזהב. לכן הוא נבחר ליום שכולו מוקדש לתשובה, והדינים המלווים אותו מכשירים אותו לייעוד זה. וככזה הוא מאפשר תשובה וכפרה, וזה הסבר הקביעה כי "עצמו של יום מכפר": מכלול ההלכות והדינים שביום הכיפורים לצד המסורת ההיסטורית גורמים שביום זה קל יותר וטבעי יותר לחזור בתשובה.

 

הרב בלאזר מוסיף ומעיר:

אין הכוונה להורות כי בימים האלו אשר הקב"ה מצוי וקרוב, והם מוכשרים ביותר לתשובה וצעקה, ועל כן טוב ויפה אז לדרוש ה' ולעזוב רשע דרכו. אולם הכוונה היא כי בימים האלה בהימצאו ובהיותו קרוב, אז יגדל החוב על האדם לדרוש ה' ולעזוב רשע דרכו. כי מידת רחמיו וחסידותו של הקב"ה, אשר בימים האלה הוא מצוי וקרוב אל האדם, למען בהיותו קרוב ייתן אל לבו לשוב אליו יתברך שמו, תוכל להתהפך על האדם לפוקה ולמכשול עוון גדול, אם האדם ימנע בכל זאת לשוב בתשובה, וכמעשה הטבח עם רב.[8]

לפי הרב בלאזר אין לראות בימים אלה ימים של חסד אלא, אדרבה, יש בימים אלה תביעה חמורה מאת האדם: אם אינו שב בימים אלה, לחטא ייחשב לו הדבר. כך הוא לומד מן המסופר בגמרא:

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא. לא אתא לקמיה במעלי יומא דכיפורי. אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא. אמר ליה: להיכא קאזיל מר? אמר ליה: לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה. הוה יתיב וקא פלי רישא. דלי עיניה וחזייה. אמר ליה: אבא, את זיל. לית לי מילתא בהדך. בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה.[9]

הרב בלאזר שואל על המסופר: מה ראה רב ליזום מפגש בינו לבין מי שפגע בו ושמן הדין חייב הלה לרצותו? מה עוד שבסופו של דבר המפגש הסתיים במותו של הקצב. לפי הדין חל חיוב הפיוס על מי שפגע בחבֵרו[10] ולא נמצא מקור לכך שהנפגע ינקוט פעולה כלשהי כדי ליזום פיוס כזה. הוא מתרץ:

אכן נראה כי יסוד דרכי החסידות הזאת, הוא מדרכי מידותיו של הקב"ה. כי כן הוא מתנהג בחסידות הזאת עם ישראל, וכאשר מצות עשה להידבק במידותיו, על כן התנהג גם רב בדרכי המידה הזאת.

לפי דברי הרב בלאזר אין לראות ב"עשרת ימי התשובה" רק תקופה המועילה במיוחד לעשיית תשובה כדי להקל על בני האדם, אלא בימים אלה הקב"ה כביכול מזמן את עצמו לקבלת תשובה ואי-ניצולם של ימים אלה כראוי חטא חמור הוא.

 

[1] בבלי ראש השנה יח ע"א.

[2] כמובן שכוח תשובתו של היחיד יפה גם ביתר ימות השנה, אלא ההנחה שכביכול הייתה תקפה בעשרת ימי התשובה כבר לא קיימת.

[3] המאירי, חיבור התשובה, מאמר ב, פרק א, עמ' 237-238.

[4] לא ברור מה הקשר.

[5] על פי אבן עזרא.

[6] הלכות תשובה ב ו.

[7] הלכות עבודה זרה ו ח.

[8] הרב יצחק בלאזר, בתוך אור ישראל, תר"ס, ה, ג.

[9] בבלי יומא פז ע"א. להלן תרגום הקטע לעברית:

רב היה לו דבר עם קצב אחד. לא בא הקצב לפני רב בערב יום כיפורים. אמר רב: אלך אני לפייסו. בדרך נפגש בו רב הונא, אמר: לאן אדוני הולך? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר רב הונא: הלך אבא (שְמוֹ של רב) להרוג את הנפש. הלך רב ועמד לפני הקצב. הקצב היה יושב ומבקע גולגולת (של פרה). הגביה עיניו וראהו (את רב). אמר לו: אבא אתה, לך! אין לי עסק אתך! ותוך כדי שהוא מבקע את הגולגולת נשמטה עצם והכתה בגרגרתו ומת.

[10] ראו הלכות תשובה א א.

התגובות סגורות