שומר מצוה לא ידע דבר רע

שומר מצוה לא ידע דבר רע

 

החובה לשמור על חייו

כתוב בתורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד ט), "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד טו). משני פסוקים אלה לומדים את החובה לשמור על חייו, כמשתמע מהגמרא הבאה:

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשתיכם", כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר, כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.[1]

כפי שיבואר להלן, פשוטם של הפסוקים אינו מתייחס לסכנה פיזית אלא רוחנית, וניתן לטעון שאין לנו ללמוד תורה מדרשות שהתחדשו על ידי הגמון. אולם מתברר ממקום אחר שזו כן דעת חז"ל: "המקלל עצמו [עובר עבירה]… אמר רבי ינאי… דכתיב: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד".[2] כך מעיר הלבוש:

כתיב "השמר לך ושמור נפשך מאוד", וכתיב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אף על גב שפשוטם של אלו הכתובים לא מיירי בזה, מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאים את האדם לידי סכנה.[3]

ובהתאם לכך, פוסק הרמב"ם, בעקבות מצוות מעקה:

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה, וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהייתה לו באר או בור בחצירו, בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים, חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר  "השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים".[4]

מצוות העשה מן התורה שעליה מתבסס הרמב"ם אכן לא נלמדת ממש מהפסוקים הנ"ל אלא ממצוות מעקה, כפי שכתב:

המצוה הקפ"ד היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם וכן המקומות המסוכנים והרעועים כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו "ועשית מעקה לגגך". ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה.[5]

ואליה מתווספת גם מצוות לא תעשה:

המצוה הרצ"ח היא שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו "ולא תשים דמים בביתך".[6]

חז"ל אף סבורים שיש להתחשב בסכנה יותר מאשר באיסור, כפי שמשתמע מהגמרא הבאה:

צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, טמאה, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם וכיסה. הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם יכולה חולדה לשתות ממנה, או נחש לדברי רבן גמליאל, או שירד בה טל בלילה, פסולה. ואמר רבי יהושע בן לוי: מה טעם?… טעמא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, מכוסה ובא ומצאה מגולה, הא מצאה כמה שהניחה, לא טומאה איכא ולא פסולה איכא, ואילו ספק מים מגולים, אסורים. שמע מינא: חמירא סכנתא מאיסורא.[7]

הגמרא קובעת כי אין מקום לחשוש שאדם טמא נגע בצלוחית המגולה, ואם כן תכולתה טהורה. מצד שני, יש לחשוש כי חולדה או נחש הטילו את ארסם בתוך המים, ואם כן יש סכנה לשתות אותם. נמצאנו למדים כי ההלכות הנוגעות לבריאות האדם ושמירה על גופו, הן חמורות מההלכות הנוגעות לענייני איסורים. כמו כן, באיסורים הולכים אחר הרוב לקולא, כאשר התערב איסור בהיתר, וההיתר הוא יותר מן האיסור, ומתירים את התערובת הזאת באכילה. אולם, כשנתערב דבר שיש בו סכנה במאכל, אין אנו מתירים לאכול תערובת זו, אפילו אם הדבר שיש בו סכנה הוא מיעוט קטן, ולעומתו עומדת כמות גדולה של מאכל שאין בו סכנה, ואין אנו הולכים אחר הרוב להקל במקרה זה.[8]

נמצאנו למדים שיש חובה לשמור על חייו הן בסכנות הבאות מצד בני אדם הן בסכנות שמקורם טבעי. ומה הדין במחלות? הרי יש מקום לטעון שהן באות כעונש על האדם על חטאיו ויהיה אסור לאדם להתערב במעשי ה' ולהשתדל לרפא אותן, על כן חז"ל קבעו שקיים היתר לרופא לרפאות את החולה: "תני דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא" (שמות כאי ט), מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"[9]. [10] יתירה מזו: ישנה דעה בחז"ל הקובעת כי המחלה היא פרי המקרה ולא עונש הבא מאת ה', כפי שאמרו: "הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר: "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" (משלי כב ה)"[11].

ואם תטען שאין כל סיבה להטיל על האדם לשמור על בריאותו, הרי זכותו לעשות מגופו מה שרוצה, באשר גופו הוא שייך לו, ויש לו רשות לעשות מרכושו מה שהוא רוצה! אולם אין זו דרך התורה. משתמע מהמקורות שגופו של האדם אינו שייך לו[12]. כך הדבר מסוכם על ידי הרב יוסף: "אין לאדם רשות ובעלות על גופו ונפשו, שהכל הוא קנינו של השי"ת יוצר האדם"[13]. גם הרב זוין מתייחס לעניין בעלותו של האדם על אברי גופו והוא מסיק כי הם אינם שייכים לו. הנדון הוא משפט שיילוק[14] שבו הגוי אנטוניו מִשכן מבשרו לשיילוק היהודי והלה תובע מן הגוי לקיים את תנאו, והרב זוין מבאר שעל פי ההלכה היהודית, שיילוק איננו זכאי לתבוע את קיום התנאי, כדלהלן:

כח החיים של האדם איננו שלו… לא בלבד שהאדם אסור לאבד את חייו, כולם או מקצתם, אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא, הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, שאין הקניין נתפס כלל. ״ה׳ נתן וה לקח״ איננה מליצה של תנחומין גרידא, אלא שזוהי הגדרת המציאות, נתן הקב״ה את החיים לאדם שישתמש בהם, אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו. לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם, להקב"ה, ולא לאדם עצמו. איננו בעל הבית, במובן זה, על עצמו. אנו רואים, אפוא, שאבריו של האדם אינם ברשותו כלל – הוא איננו בעליהם והם אינם שלו, ולא יוכל לעשות בהם שום משא ומתן (מלבד שעבודים של מלאכה ועבודה), ואינם נתפסים לא במכירה ולא במתנה ולא במשכנתאות ואפותקאיות וכדומה. החוזה של שיילוק-אנטוניו הוא, לפי ההלכה, בטל ומבוטל מעיקרו. בטל ומבוטל אפילו במקרה אם חתיכת הבשר החי לא הייתה מסכנת את כל חייו של האדם. כל שכן כשבאמת אין כל בטחון ש״ניתוח״ כזה לא יוציא את האדם מן העולם לגמרי. ומכיוון שכך, חבלה בגופו וקטיעת אבר ממנו אינו נחשב כנזק ממוני, בניגוד לפגיעה ברכוש.[15]

יש סימנים לכך שזוהי גם דעת הרמב"ם, שכתב בעניין דינו של גואל הדם:

מוזהרים בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה לא-לג).[16]

 

למקיים מצוה לא יאונה כל רע

בתורה, מובטח למקיימי המצוות שכר בעולם הזה, כדלהלן:

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כו ג-יג).

מדובר כאן בשכר – זאת אומרת במאורעות טובים שיתרחשו בעקבות מעשים ראויים – לציבור – ולא ליחיד – המקיים את מצוות התורה. אבל אין בתורה כל רמז לכך שיחיד שמקיים מצווה יזכה לשמירה מיוחדת מאת ה'. אולם, ניתן למצוא בחז"ל טענה כזאת, כדלהלן.

כתוב בקוהלת: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם" (קהלת ח ה). לפי מרדכי זר-כבוד[17], כוונת הפסוק היא לפי ההקשר כי שומר מצוות ה' אינו מעלה בדעתו דבר רע לקיימן, באשר הוא מודע "שיש עת קבוע לפקודת הרשעים" (רש"י). זו כנראה פשוטו של מקרא. ברם, חז"ל מבינים את הפסוק אחרת, כדלהלן:

אמר רב חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע". אמר רב אסי ואיתימא רבי חנינא: אפילו הקב"ה גוזר גזירה, הוא מבטלה, שנאמר "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה", וסמיך ליה: "שומר מצוה לא ידע דבר רע".[18]

לפי המאירי, מדובר בהבטחה ממשית: "כל העושה את המצוה כמאמרה, רצונו לומר על דעת המכוון בה, יהא בטוח בתכליתו ובעלות נפשו על המזל עד שלא יהא המזל מושל עליו כלל, כי הוא עליון לו"[19]. אבל עדיין מדובר בשכר המגיע אחרי מעשה הטוב. אולם, חז"ל מרחיבים את העניין ומחדשים כי הקב"ה מגן על האדם גם בעת שהוא מקיים את המצווה. כך מובא בגמרא מספר פעמים: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"[20]. ולפי פרשנים שונים, מדובר בהוראה נורמטיבית, המאפשרת הסתכנות מסוימת בקיום מצוות שונות. כך מובא בחשוקי חמד בעניין ייבום אישה קטלנית: "יעוין בגליוני הש"ס (שבת סג ע"א ד"ה כל העושה מצוה) שרבותינו דנים לגבי אישה קטלנית אם מותר לייבם אותה, והתירו משום שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע"[21]. וכך גם נשאל הרדב"ז:

שאלת ממני על מה שנמצא כתוב בשם רבינו יעקב על אותם שנוהגין לאכול בין תפלת מנחה לערבית דאיסורא עבדי, דאמרינן בירושלמי באחד ששתה בין מנחה למעריב מים ובא מלאך המות והרגו מפני שהמתים שותים ונמצא גוזל. ואמרו במדרש שותה מים בין מנחה למעריב שבת גוזל את קרוביו המתים ואנו איך נמצא ידינו בסעודה שלישית של שבת?

הרי קיימת סכנה לאכול סעודה בין מנחה לערבית. אם כן, איך נאכל סעודה שלישית בשבת? והוא עונה כדלהלן:

תשובה… אנו נוהגים ומקובלים שצריך לעשות כל סעודה בזמנה ולסדר השלחן כמו בשאר סעודות וכיון שאנו מכוונים לשם מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע.[22]

ונשאלת השאלה: האם ניתן באופן גורף לסמוך על הבטחה זו?

 

העיקרון "שלוחי מצוה אינם ניזוקים" לא חל כאשר הנזק מצוי

כתוב בגמרא, בעניין בדיקת חמץ:

תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק, מפני הסכנה. מאי סכנה?… מפני סכנת עקרב… והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה [רש"י: שמא תאבד לו מחט קודם לכן, ואתי השתא לעיוני בתרה, וכיון דמתכוין אף למחט, לאו שליח מצוה הוא, וניזוק]. וכהאי גוונא לאו מצוה הוא? והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור! דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה. רב נחמן בר יצחק אמר: משום סכנת הנכרים, ופלימו היא. דתניא: חור שבין יהודי לארמאי, בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה…  והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך".[23]

נמצאנו למדים שעל אף החיוב לבדוק את החמץ בכל מקום העלול להכיל חמץ, יש להימנע מכך אם הדבר כרוך בסכנה לבודק. אמנם חז"ל קבעו ש-"שלוחי מצוה אינן ניזוקין", זאת אומרת שהעוסקים במצוה אין להם לחשוש מכל פגע רע, אולם כלל זה לא חל בשני מקרים הבאים:

  • כאשר קיים חשש שביצוע המצוה אינו ממש לשמו, אלא מתלווה אליו מטרה פרטית אחרת.
  • "שכיח היזיקא", זאת אומרת שקיים חשש סביר וממשי שהדבר כרוך בסכנה.

וההוכחה לכך באה מהקב"ה עצמו: כאשר הקב"ה הטיל על שמואל ללכת לבית ישי כדי למשוח את דוד כמלך, שמואל חשש שהדבר יגיע לאזני שאול ושהוא יתנקם בו. ואז, במקום לומר לו שאין לו מה לחשוש היות ומדובר בשליחות מאת ה', הקב"ה מייעץ לשמואל להמציא תירוץ שקרי המצדיק את נסיעתו: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (שמואל א טז ב).

מה גדרו המדויק של  "שכיח היזיקא"? לכאורה מדובר בגדר כמותי והסתברותי, שקשה להגדירו באופן מדויק. לכן יש שמשתדלים להפוך אותו לגדר איכותי. הספר "המאיר לעולם"[24] טוען שיש מקום לחשוש לסכנה המצדיקה אי-קיום מצוה בשני המקרים הבאים:

  • אם באופן טבעי ישנה סכנה ממשית, "כמו למשל אם יפיל עצמו לכבשן האש יישרף אף אם אין בידו שום חטא ועוון, מכל מקום טבע האש לשרוף".
  • אם הסכנה האורבת את האדם באה מבני אדם בעלי בחירה חופשית.

אולם, מצד שני, סכנת חיות טורפות לא נחשבת כסכנה אמתית, באשר הן מטבען יראות מהאדם. זאת הסיבה שבמקרה של סכנת נחש, הגמרא לא נזקקה לתירוץ "שכיח היזיקא". ההוכחה לכך הוא מעשה ראובן, שהעדיף לשלוח את אחיו יוסף בבור מלא נחשים ועקרבים במקום להשאיר אותו בידי אחיו האחרים.

המעניין הוא שגם כאשר יש רק נזק ממוני יש מקום להקל במצוות כאשר שכיחא היזקא, כפי שמשתמע מהגמרא הבאה, העוסקת במצוות מזוזה:

תנו רבנן: "בשעריך", אחד שערי בתים, ואחד שערי חצרות, ואחד שערי מדינות, ואחד שערי עיירות, יש בהן חובת מצוה למקום… אמר ליה אביי לרב ספרא: הני אבולי דמחוזא מאי טעמא לא עבדו להו רבנן מזוזה?… אמר אביי: משום סכנה… ואמר רבי יהודה: מעשה בארטבין אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי, ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז. והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אין ניזוקין! היכא דקביע היזקא שאני, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי.[25]

 

הוכחות נוספות מהתורה עצמה

לכאורה, היה ניתן ללמוד את העיקרון הנ"ל ממה שמסופר בתורה: "ויאמר ה' אל משה במדין: לך שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". הרי לפנינו מקרא מפורש שאין אומרים "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" כאשר ההיזק מצוי, ולכן אם עדיין היו קיימים האנשים המבקשים את נפשו של משה, ה' לא היה שולחו למצרים. לשאלה זו ניתנו שני תירוצים:

  • הגרש"ז ברוידא מיישב את העניין כך: יכולים היינו לומר שהנימוק של "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשיך" אינו בא להסיר חשש שמשה יוזק על ידי אותם אנשים, שכן שלוחי מצוה אינן ניזוקין אפילו היכא דשכיחא היזיקא, אלא שאם אותם אנשים המבקשים את נפשו של משה עדיין חיים, הם יפריעו לו בשליחותו לגאול את עם ישראל, ועל כן הודיעו הקב"ה שאותם אנשים כבר מתו ושליחותו תצליח ותישא פרי.
  • הגר"ח קנייבסקי מחלק: אלמלא הראיה משמואל היינו יכולים לומר ששלוחי מצוה אינן ניזוקין גם היכא דשכיחא היזיקא, והסיבה שהקב"ה אמר למשה "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" היא משום שאם אותם אנשים היו עדיין חיים הם היו יכולים להזיק את משה, לא מחמת ששכיחא היזיקא, אלא משום שהכלל של שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא נאמר במקרה שכבר לפני שליחות המצוה יצא על שליח המצוה גזר דין מוות (ספר מרפסין איגרא עמ' שמ ע" א).[26]

לכאורה, מופיע במקרא מקרה נוסף הדומה למשיחת דוד על ידי שמואל: משיחת יהוא בזמן שמלך על ישראל יורם בן אחאב.

וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד. וּבָאתָ שָׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר. וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה (מלכים ב ט א-ג).

אולם גם שם אלישע נהג במשנה זהירות:

  • הוא לא הלך בעצמו אלא שלח אחד מתלמידיו[27].
  • הוא הורה לו למשוח את יהוא בהחבא.
  • הוא ציווה עליו לברוח מיד אחרי המעשה.

 

פיקוח נפש

כידוע, חז"ל לומדים מהפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח ה) כי פיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה, כפי שמבואר בגמרא: "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?… אמר רב יהודה אמר שמואל … "וחי בהם", ולא שימות בהם"[28]. וכך פוסק הרמב"ם:

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות… הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ כה).[29]

ניתן לראות בהוראה זו של חז"ל דוגמה נוספת לכך שאין המצווה מגינה על מקיימה כאשר קיימת סכנה ממשית. הרי היה ניתן לטעון ששומר השבת אינו צריך לחשוש ממנה באשר מצוות שמירת השבת מגינה עליו, ובמקרה הזה אין להבחין בין האדם עצמו לבין אנשים אחרים הבאים להצילו על פי העיקרון "כל ישראל ערבים זה לזה". אלא מתברר שאין הדין כך.

 

התורה מגינה על לומדיה

על אף הדעה הרווחת בקרב חז"ל שקיום מצווה איננו מבטיח הגנה במקרה של סכנה ממשית, יש לפי דעות מסוימות סגולה חריגה ללימוד התורה, כפי שמשתמע מהגמרא הבאה:

מכריז רבי יוחנן: היזהרו מזבובי של בעלי ראתן [רש"י: זבובים השוכנים עליו קשות להביא אותו חולי על איש אחר]. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה [במקום שתנשב רוח אחת על שניהם]. רבי אלעזר לא עייל באהליה [לא היה נכנס באהלם, שלא ידבק מהם]. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה [לא היו אוכלים מביצי אותו מבוי שגרים בו חולי ראתן]. רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו [לא הוה זז מהם בשעת תלמוד ויושב בצדם ומטפל עמם] ועסיק בתורה [נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק]. אמר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (משלי ה יט). אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?[30]

וכך קובץ שיעורים מבאר את העניין:

קשה, הא כתיב "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", דהיכא דשכיח היזיקא לא סמכינן אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין? וצריך לומר דזהו דווקא בשאר מצוות, אבל לימוד תורה שאני וכדיליף מקל וחומר אם חן מעלה וכו'.[31]

כך שהרב וסרמן סובר שמסקנת הגמרא היא כדעת רבי יהושע בן לוי. וכך גם סובר הרב חיים שמואלביץ (שיחות מוסר).

כך גם משתמע מהגמרא המספרת את מות דוד המלך:

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה.[32]

בהקשר זה הרב זילברשטיין[33] נשאל "בשנת תשס"ו, כשנפלו בגליל מאות פגזים, שאל מגיד שיעור אחד, האם מותר לו לנסוע לשם כדי ללמד תורה לתלמידים". הרב זילברשטיין פסק שיש להסתכן ולנסוע בדרכים כדי ללמד תורה, באשר ההוראה להתחשב בסכנות איננה חלה על לימוד התורה. הרי מדובר בתלמוד תורה של רבים, ויש לנהוג כרבי עקיבא שמסר את נפשו לכך, כמסופר:

פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך, כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה.[34]

המשך חכמה הוא זה שמבחין בין תלמוד תורה של יחיד לבין תלמוד תורה של רבים, כדלהלן:

בפרק הכונס (בבלי בבא קמא סא ע"א): "כך מקובלני מבית דין של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה בשמו"… אמנם על תלמוד תורה דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה.[35]

אולם יש דעות אחרות:

  • לפי הספר משנת פיקוח נפש (סימן סט אות ז) לא היה מדובר בסיפור בעלי ראתן בסכנת מוות אלא ביסורין בלבד, ואז "היה מותר לבטוח שלא יארע לו כל רע".
  • בגמרא (בבא בתרא כא ע"א) מובא שתקנו תלמודי תורה בכל עיר כדי שהתלמידים לא ייאלצו לנסוע מעיר לעיר, מפני סכנת הדרכים. מכאן שלימוד התורה אינו מגן אלא בזמן הלימוד עצמו, ולא בזמן שנוסעים ממקום למקום אף כדי ללמוד תורה (נופת צופים).[36]

 

סיכום

מתברר כי חז"ל ידעו היטב כי אין לסמוך על הכלל "שליחי מצווה אינם ניזוקים" במקרה של סכנה ממשית. אם כן, למה להם לנקוט בעיקרון כזה? אלא שכנראה כוונתם הייתה לעודד את בן ישראל לקיים מצוות גם כאשר יש חשש כלשהו – בתנאי שלא מדובר בחשש רציני – כפי שמתבטא המאירי בעניין זה:

אף על פי שאין סומכים על הנס במקום שההיזק מצוי, מכל מקום אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצוה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך, אלא יהא לבו בטוח בה'.  אמרה תורה "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך", מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, "ופנית בבקר והלכת לאהליך": מלמד שאתה הולך ומוצא אהלך שלו ושקט.[37]

בעניין החובה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, הקב"ה מבטיח את בן ישראל שאין מקום לחשוש לגורל נכסיו בזמן שישהה בירושלים, כפי שנאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות לד כג-כד). הקב"ה מבטיח כאן לעם ישראל שירחיב את שטחו בארץ ישראל, ויחד עם זה איננו מוותר על דרישתו מכל זכר בישראל לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה. אם כן, הקב"ה כביכול נאלץ להבטיח שאויבי ישראל לא ינצלו את היעדרם של הזכרים כדי לתקוף את היישובים המרוחקים, "אחר שכל ישראל עושים רצונו" (אבן-עזרא). חז"ל מרחיבים את שמירה זו גם ביחס לבעלי חיים: "תניא, איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה "ולא יחמד איש את ארצך", מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה".[38] אבל אין להסיק מזה שכל פעם שבן ישראל מקיים מצווה, הוא באופן אוטומטי מוגן על ידי ה' כלפי כל הסכנות שבעולם.

יתירה מזו: במקרים רבים, בעידן של סכנה, ניתן בכל זאת לקיים את המצוות בצורה מאתגרת המוציא את האדם מהשגרה הנוחה שהוא שרוי בה בזמנים רגילים. מסופר שיהודים בזמן מגפה אכלו ביום כיפור[39], ואין ספק שהתנהגות כזאת הייתה יותר קשה למקיימי המצוות מאשר לצום כפי שהיו רגילים בזמנים כסדרם. אם הוא מצטער בגלל תנאי מזג האוויר בחג הסוכות בזמן ישיבתו בסוכה, הוא אמנם פטור מלשבת בה, אולם עליו לעזוב אותה בהכנעה ובצער, ולא לבעוט בה כפי שנהגו הגויים הרשעים[40]. וכאשר מטילים סגר על הציבור כפי שעשו במשבר הקורונה, ואז נאלצים להתפלל ביחידות וללמוד תורה בחיק המשפחה, האדם הישראלי נדרש למאמץ גדול יותר בשמירתו על המצוות היומיומיות המוטלות עליו. עליו להוכיח ולהראות לבוראו שגם בנסיבות קשות כאלה הוא לא מוותר על מצוותיו ועדיין דבק בחובותיו השורשיות, גם אם הוא נאלץ להנהיג בהן הקלות. בנסיבות כאלה אין הקב"ה מעוניין בשמירת מצוות רגילה[41], אלא "הקב"ה ליבא בעי".[42]

 

 

 

[1] בבלי ברכות לב ע"ב-לג ע"א.

[2] בבלי שבועות לו ע"א.

[3] לבוש יורה דעה סימן קטז א. וראו מהרש"א חידושי אגדות ברכות לב ע"ב , וכן תורה תמימה דברים ד הערה טז.

[4] הלכות רוצח ושמירת הנפש יא ד.

[5] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפד.

[6] ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצח.

[7]בבלי חולין י ע"א.

[8] כך משתמע מדברי רש"י על חולין י ע"א ד"ה ש"מ. וראו פסקי דין רבניים חלק ח עמוד 222.

[9] בבלי ברכות ס ע"א.

[10]למעשה, ישנו פולמוס בנושא זה, והדעות חלוקות אם מדובר בהיתר בלבד או בחובה ממש. ראו על כך במאמרי /פרשת-משפטים-ורפא-ירפא-מכאן-שניתנה-רשו/http://alex-klein.co.il.

[11] בבלי כתובות ל ע"א.

[12] בניגוד למה שלכאורה משתמע מדברי רש"י (שמות כא כה), המצטט את מה שנאמר בגמרא: "בהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם, שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו".

[13] הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת ג פה.

[14] מתוך ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה. במחזה מוצג היהודי המלווה בריבית שיילוק, המחתים את אנטוניו, הוא הסוחר מוונציה, על כתב ערבות, שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד, יאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו.

[15] משפט שיילוק לאור ההלכה, מתוך שלמה יוסף זוין, לאור ההלכה: בעיות ובירורים, ירושלים תשס"ד.

[16] הלכות רוצח ושמירת הנפש א ד.

[17] דעת מקרא על אתר.

[18] בבלי שבת סג ע"א.

[19] בית הבחירה למאירי שבת סג ע"א.

[20] ראו להלן.

[21] חשוקי חמד שבת סג ע"א.

[22] שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשנד

[23] בבלי פסחים ח ע' א-ב.

[24] דף על הדף פסחים ח ע"א, בשם  הספר המאיר לעולם (ח"ב דף ס"ד).

[25] בבלי יומא יא ע"א.

[26] מובא ב דף על הדף פסחים ח ע"ב.

[27] לפי מסורת חז"ל היה יונה בן אמתי.

[28] בבלי יומא פה ע"א.

[29] הלכות שבת ב א-ג.

[30] בבלי כתובות עז ע"ב.

[31] קובץ שעורים כתובות אות רעז.

[32] בבלי שבת ל ע"ב. ובעברית: כל יום השבת היה יושב (דוד) ולומד כל היום. ביום שהיה צריך למות בא מלאך המוות אליו ולא היה יכול לו (להרגו), שלא פסק פיו (של דוד) מלימודו. אמר (מלאך המוות) מה אעשה לו? היה לו (לדוד) גן מאחורי ביתו, בא מלאך המוות והרעיש בין האילנות, יצא (דוד) לראות. כאשר ירד במדרגות (לגן) נפלה מדרגה תחתיו, השתתק ונחה נפשו.

[33] הרב יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד כתובות עז ע"ב.

[34] בבלי ברכות סא ע"ב.

[35] משך חכמה שמות כז יא.

[36] דף על הדף כתובות עז ע"ב.

[37] בית הבחירה למאירי פסחים ח ע"ב.

[38] בבלי פסחים ח ע"ב.

[39] ראו שמואל יוסף עגנון, ימים נוראים, ירושלים ותל-אביב תשכ"ד, עמ' רע"ג.

[40] בבלי עבודה זרה ג ע"א.

[41] כפי שנאמר: "רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" (בראשית רבה מד א).

[42] בבלי סנהדרין קו ע"ב

התגובות סגורות