שיעורי המצוות

שיעורי המצוות

 

מבוא

אין הלכה בלי שיעורי הלכה. כדי לחייב מי שאכל ביום כיפור, יש קודם כול לקבוע מה נקרא אכילה, זאת אומרת מהי הכמות המזערית האסורה לאכול, וכן מתי בדיוק מתחיל ומסתיים יום כיפור. לכן שיעורי ההלכה מהווים חלק חשוב של ההלכה. למעשה, מדובר בשיעורים החלים בחמישה תחומים: נפח, משקל, אורך, שטח וזמן. תוקפם הוא כמובן מן התורה.

מהו מקורם של שיעורים אלה? הדעה הרווחת היא שהשיעורים לא נלמדים ממדרש הכתובים, אלא מקורם במסורת הלכתית קדומה של הלכה למשה מסיני[1]. עם זאת, בתלמוד מובאת מסורת שהשיעורים יוסדו בבית דינו של הדמות המקראית יעבץ,[2] ובתלמוד הירושלמי נאמר על ידי רבי יונה ששיעורים ניתנו על ידי חכמים[3].

כפי שיבואר להלן, מן הסתם השיעורים מובהרים על ידי תופעות טבעיות. ואם כן יש לברר את הנושא הבא: האם התופעות האלה הן בעצמן השיעור, או שהן רק משמשות כאמצעי כדי לקבוע אותו. הרב אורי רדמן[4] עסק בנושא, ודבריו המעניינים הם למעשה הבסיס של המאמר הנוכחי. ברצוני להשתדל להראות שלפי חז"ל לשיעורים בכללם יש ערך מוחלט, כאשר התופעות הטבעיות שמשתמשים בהם אינן אלא אמצעי. כדי להוכיח את טענתי, בכוונתי להשתמש במושגים של שיטות מחקר, ובעיקר בעקרונות מתחום הסטטיסטיקה ההסקתית, שיבוארו בהמשך.

בכל אופן, נצטרך לעשות הבחנה חמורה בין "הגדרה נומינלית" לבין "הגדרה תצפיתית". הגדרה נומינלית היא "קביעת שויון בין מושג אחד (המוגדר) לבין קבוצה של מושגים אחרים (המגדירים)"[5], בעוד שהגדרה תצפיתית היא "הנחיה בדבר התצפיות שיש לערוך בכדי למיין תופעה אמפירית מסוימת לקטגוריה מושגית מסוימת"[6]. במילים אחרות, ההגדרה הנומינלית היא הגדרה תיאורטית של תופעה כלשהי, בעוד שההגדרה התצפיתית היא האמצעי המעשי שיש להשתמש בו כדי להגיע אליה.

כל מי שחוקר את המידות הנהוגות בזמן העתיק בוודאי ישים לב לדמיון הרב בין מידותיהם למידות חז"ל: גם שם מידות האורך מתבססות על מידות גוף האדם, ונעשה שימוש בגרעיני שעורה. לכן, כמו ביהדות, ישנה אי-וודאות וגדולים ההבדלים בין מקומות או תקופות שונים. ברם, ישנו הבדל עקרוני חשוב: בעוד שבעיני הגויים מדובר בכלי שימושי בלבד לעניינים ארציים, לפי ההשקפה היהודית יש למידות אלה ממד טרנסצנדנטי: ההלכה היא דבר ה', והמקיימה ממלא אחרי רצון הקב"ה. אם כן, שיעורי ההלכה צריכים להיות מדויקים, כך שנדע בצורה שלא משתמעת לשתי פנים אם קויים רצון ה' או לא.

 

מהו יום? מהו לילה?

בבריאת העולם, מובא: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בראשית א ה). נמצאנו למדים ש-"יום" הוא משך הזמן שיש אור השמש, ו-"לילה" הוא משך הזמן שאור זה איננו. אולם, הגדרות אלה לא מספיקות, באשר ישנו אור לפני זריחת השמש ואחרי שקיעתה. ההלכות המרובות התלויות ביום ולילה דורשות הגדרה מדויקת יותר: מתי בדיוק מתחיל – ומסתיים – היום? אין התורה מספקת פרטים נוספים בנידון. לכן חז"ל ראו לנכון למלא את החסר: במשנה הראשונה מובא כדלהלן:

מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן… עד שיעלה עמוד השחר… הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר.[7]

והגמרא מוסיפה: "אמר מר: משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מכדי, כהנים אימת קא אכלי תרומה? משעת צאת הכוכבים"[8]. נמצאנו למדים שהיום מסתיים – והלילה מתחיל – בשעת "צאת הכוכבים", והיום מתחיל – והלילה מסתיים – ב-"עלות השחר". אולם שוב, גדרים אלה לא מספיקים. אולם ישנה גמרא נוספת שאמורה לפתור את הבעיה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:.. מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין… רבי יהודה אומר:… מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין.[9]

מסוגיה אחרת משתמע שיעור שונה לצאת הכוכבים: "רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל".[10] ודעות נוספות: "אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל:… תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל:… תרי תילתי מיל"[11].

זאת אומרת שזמני עלות השחר וצאת הכוכבים הוגדרו ביחס לתופעה שעליה אין – כמעט – מחלוקת: זריחת השמש ושקיעתה. המרחק בזמן בין עלות השחר לזריחת השמש מצד אחד, ומצד שני הזמן בין שקיעת השמש לצאת הכוכבים הוא הזמן הדרוש לאדם כדי ללכת מספר מסוים של מילים[12]. על מהירות הליכת האדם הדעות חלוקות: 18 דקות[13], 22.5 דקות[14], או 24 דקות[15] למיל.

נמצאנו למדים כי בסופו של דבר, ומעבר לכל המחלוקות ההלכתיות שיש בעניינים האלה, קבלנו הגדרה תצפיתית של היום, המתבססת על תהליך אקראי: מהירות הליכת האדם. ניתן לומר שהערך שמדובר עליו הוא תוחלת[16] הזמן הדרוש כדי ללכת מספר מילים, כאשר הדרך היחידה לאמוד את ערך זה הוא איסוף תצפיות ממדגם מקרי וחישוב ממוצע, שאינו אלא אומדן של הערך האמתי, והוא משתנה מקרי. ואין להעלות על הדעת שאין ערך אמתי, או שהערך האמתי הוא אותו ממוצע המשתנה ממדגם למדגם. הרי משתמע מחז"ל שהקב"ה יודע את ההגדרה האמתית של היום, כפי שמשתמע מהמקורות הבאים:

משה רבינו לא הוה ידע [מתי בדיוק חצות], דכתיב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שמות יא ד). מאי "כחצות"? אילימא דאמר ליה קודשא בריך הוא כחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא? אלא דאמר ליה "בחצות", ואתא איהו ואמר: "כחצות", אלמא מספקא ליה.[17]

וכך מובא במדרש על הפסוק: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב ב):

רבי שאליה לרבי ישמעאל בר רבי יוסי: אמר ליה: שמעת מאביך, מהו "ויכל אלהים ביום השביעי", אתמהא, אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך? אמר רבי שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה.[18]

 

שיעור כזית

כנ"ל בעניין שיעור "כזית". בתחומים הלכתיים רבים נקבעו בספרות חז"ל" שיעורים", היינו גדלים מינימליים הנדרשים על מנת לתת לעצם כלשהו משמעות הלכתית, למשל: שיעור ברכה אחרונה.  השיעור הנפוץ ביותר הוא שיעור "כזית".

שיעור כזית מופיע עשרות פעמים במשנה, ובכן, מהו גודלו? במשנה נאמר: "כזית שאמרו: לא גדול ולא קטן, אלא בינוני, זה אגורי"[19]. זית אגורי הוא זן מסוים של זיתים, שזוהה על ידי פרופ' כסלו עם הזית הסורי, שנפחו כ-3 סמ"ק[20]. עם זאת, ראשונים הגיעו למסקנה מתוך סוגיות בתלמוד שגודל שיעור כזית הוא כחצי משיעור כביצה, וכך אמנם פוסק שולחן ערוך: "שיעור כזית, יש אומרים דהוי כחצי ביצה"[21]. גם הוכיחו שלפי הרמב"ם כזית הוא לכל היותר שליש ביצה, אלא שהרמב"ם בשום מקום לא מצא לנכון להגדיר שיעוריהם של ביצה, גרוגרת וזית, כנראה משום שהם בהישג יד של כל אדם החי בטבע. במהלך הדורות קמו חכמים שראו לנכון להגדיר מידות אלה בצורה מדויקת, מפאת הפיזור הטבעי שקיים במידות אלה, וכתוצאה מכך הגיעו למסקנות מפליגות. מחלוקת נוספת נובעת מכך שחלק מן האחרונים קבעו שהביצים קטנו פי שניים מאז תקופת חז"ל, ולפי זה הכפילו את שיעור כביצה וגם את שיעור כזית. לכן השיעורים שנפוצים בספרות ההלכתית כיום נמצאים על טווח רחב שבין 17.3 ל-50 סמ"ק.

בכל מקרה, יש להבין את הדברים כך: התורה אסרה לאכול מאכלים מסוימים, וכן ציוותה לאכול מאכלים אחרים בנסיבות מסוימות (למשל, מצה בפסח), ומתברר שיש כאן עבירה או קיום מצווה בהתאמה רק אם הייתה ממש אכילה, זאת אומרת שהאדם הכניס לגרונו כמות משמעותית של חומר הנאכל. הקב"ה בהר סיני, או חכמים לפי דעת רבי יונה, קבעו מהי הכמות המינימלית של חומר כך שהאוכל אותו יעבור עבירה במקרה של איסור או יקיים את המצווה במקרה של חובה. וכסימן לדורות, נמסרה הגדרה תצפיתית נוחה לשימוש: נפח של זית. אלא שוב, גם אם חכמי המשנה ידעו לזהות באיזה זן של זית מדובר, נפחו הוא משתנה מקרי, בעוד שהערך המדויק הוא תוחלת של אותו משתנה מקרי. לכן אין לנו אלא לאמוד את תוחלת הנפח על ידי חישוב ממוצע, על סמך מדגם גדול ככל האפשר. לוּ היה הדבר אפשרי, הקב"ה היה מוסר למשה – או חכמים היו פוסקים – מידע מדויק יותר, בדומה לאופן שהמטר מוגדר היום: באמצעות אורך הגל של גז הקריפטון, או על ידי אורך הזמן שלוקח קרן אור לעבור מטר אחד (כמובן, בהנחה שהזמן מוגדר היטב).

הקשר בין האגודל לביצה

מובא בגמרא:

אמר רב חסדא: רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים, ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. כדתניא: "ורחץ במים את כל בשרו" – שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, "במים" – במי מקוה, "את כל בשרו" – מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן? אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה.[22]

מכאן הרמב"ם מסיק כי קיים יחס מדויק בין מידות אורך למידות הנפח: שיעור מקווה הוא "אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיעור זה הוא מחזיק ארבעים סאה מים"[23]. מכאן ששלוש אמות מעוקבות שוות לארבעים סאה. היות ו-"כל טפח האמור בכל מקום הוא ארבע אצבעות מזו, וכל אמה ששה טפחים"[24], יוצא כי שלוש אמות מעוקבות שוות ל 41,472 אגודלים מעוקבים. מצד שני, כותב הרמב"ם: "הסאה ו' קבין והקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים"[25], כך שארבעים סאה מהוות 5760 בצים, ומכאן שכל ביצה מהווה 7.2 אגודלים מעוקבים.

יוצא כי קיים קשר פונקציונאלי בין שתי מידות, המוכרות לנו על ידי תצפיות של משתנים מקריים. אם מצד אחד קשר חשבוני זה בוודאי מתקיים בצורה מדויקת ב-"מעבדה של הקב"ה", מצד שני אין להתפלא אם הוא לא ממש מתקיים בפועל כאשר עורכים תצפיות, אלא שיש לצפות שהמרחק מהקשר הזה לא יהיה מוגזם. והנה, משוואה זו היא מקור חידוש הנודע ביהודה שגרס כי הביצים התקטנו מאז תקופת חז"ל[26]. כפי שציינו רבים, אין מסקנה זו הכרחית, מה עוד שלא ברור כל כך איך יש למדוד את האגודל.

בכל אופן, לפי הבנה זו, ובניגוד לדעת הנודע ביהודה, השימוש שעושים בנפח פירות ידועים וביצים כדי לאמוד ערכים מוחלטים מבוסס על ההנחה כי מידות אלה לא ישתנו מעולם, באשר הקב"ה טרח למסור למשה את אמצעי זה כדי לעמוד על שיעורים אלה. כך מובא בתשובת הגאונים:

שיעור חלה מ"ג בצים וחומש ביצה ולכך נתנה לנו התורה שיעור בביצים ובפירות שדברי סופרים על הר סיני נתנו… לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שישראל עתידים להתפזר בין האומות, ומשקלם ומדתם שהיו בימי משה… אין נשמרים להם והמידות משונות בדורות ובמדינות… ולכן תלו חכמים השיעור בפירות ובביצים שהם קיימין כל עת ואין משתנים.[27]

ומוסיף על זה הרב וסרמן, אחרי שציטט את דברי הגאונים: "מבואר שלא כדעת האחרונים, שנשתנו הביצים עכשיו מכפי שהיו בזמן חכמי התלמוד".[28]

 

שיטת החזון אי"ש: האמצעי הוא העיקר

ברם, החזון אי"ש סובר אחרת: לדעתו, "כוונת הגאונים היא כי התורה וחז"ל קבעו את השיעורים ברכיבי הטבע, הפירות והביצים כי הם אינם אמצעי להעברת שיעור מופשט אלא זה גופא השיעור. אי ההשתנות אינה בגודל הפירות והביצים אלא בעצם הימצאותם של הפירות והביצים, ואם יחול שינוי בשיעורי הפרי שיעורי התורה הם לפי הפרי המחודש".[29] וכן גם כתב החתם סופר: "לעניינינו ראוי לומר כי הכל לפי הזמן, אם נשתנו הביצים גם האתרוגים נשתנו, ולפי תכלית גמר גידולי האתרוגים שבזמנינו ככה יהיה שליש או חצי גמרם שראוי להיקרא פרי לעניין הכמות כשיהיה כביצה שבזמנינו, וכך יפה לנו שלא להבעית את ישראל בחדשות שלא שערו אבותינו, ומלתי כבר אמורה החדש אסור מן התורה בכל מקום"[30]

עמדה זו מעלה קשיים רבים, כדלהלן:

  • כפי שביארנו, שיעורי הפירות אינן אלא אמצעי לבטא שיעורים מוחלטים בעלי משמעות עצמית בלי זיקה עקרונית לאמצעים שהשתמשו בהם. הרי, כאמור, בדוגמה של כזית, הקובע הוא מהי כמות של אוכל שנחשבת כאכילה. השימוש בזית כאמצעי לאפשר קביעה זו הוא שרירותי לחלוטין.[31] ובמיוחד מפליאה ההנחה כי שיעור זה ישתנה עם שינויי גודל הזית או הביצה לאורך הזמן, הרי אין כל סיבה שישתנה בהתאם מה שנחשב אכילה לאדם.
  • יש כאן התייחסות עקבית לדוֹגמת "השתנות הטבעים", אם כי לא ברור מדוע יש צורך להניח תהליך כזה. בכל אופן, הוכח מעבר לכל ספק שאין כל אמת בהנחה זו. אפילו לפי המדענים המקבלים את תורת האבולוציה – שהיא נחשבת כאפיקורסית בעיני החתם סופר והחזון אי"ש – דרושים מיליוני שנים לביצוע שינוי מעין אלה שהתקבלו על פי השתנות הטבעים.
  • גישה זו איננה פוסלת בעיקרון שכל שיעור בנפרד ישתנה לאורך הזמן בצורה עצמאית. אם כן, היא סותרת כל אפשרות של גשר בין שיעורים השייכים למערכות שונות, כמו למשל המשוואה הנובעת מדברי הרמב"ם המוזכרת לעיל: "ביצה מהווה 7.2 אגודלים מעוקבים".
  • יש בעמדה זו כוונה ברורה לסרב מלהזדקק לממצאי המדע המודרני, ולכן יש כאן חשש להשפעתן של דעות קדומות בנידון. החתם סופר מביע את דעתו בעניין זה בצורה גלויה: בסוף הצגת דעתו, הוא מוסיף משפט שלא משתמע לשתי פנים: "יפה לנו שלא להבעית את ישראל בחדשות שלא שערו אבותינו, ומלתי כבר אמורה החדש אסור מן התורה בכל מקום". עקרונות אלה לא יכולים להתקבל על ידי שומרי תורה משכילים.
  • גם נראה לי שיש כאן כשל לוגי בדברי החזון אי"ש: אם שיעור כזית הוא כחצי ביצה, ואם "האמצעי הוא העיקר", גם אם נכון הדבר שהביצים התקטנו, עלינו להמשיך לקבוע את השיעורים ההלכתיים על פי מצב הטבע העכשווי. לעולם שיעור הכזית ייקבע על פי נפח הזית – או הביצה – ואין כל חשיבות לשינויים שיחולו במידות אלה.

 

סיכום

בתקופה שניתנה התורה לעם ישראל, האנושות טרם ידעה להשתמש במידות ומשקלות מדויקים, הם היו מתייחסים לתופעות טבעיות שמידותיהם לא היו קבועות אלא משתנות בין פריט לפריט. מגבלה זאת לא הייתה רק טכנית, אלא גם תודעתית: בני האדם אף לא הפנימו עד כמה הכלים שהשתמשו בהם היו חסרים ומוגבלים. לכן, מערכת המידות שליוותה את התורה לא הייתה יכולה להיות טובה יותר.

אולם, מגבלה זו אין פירושה שהם חשבו שבעיקרון לא קיים שיעור אחד ומוגדר, הם ידעו ששיעור כזה קיים, אלא שלא היה להם אמצעי נוח להגדיר אותו, ואף לא העלו על הדעת שקיימת אפשרות כזאת.

היום, בעקבות ההתפתחות המדעית והטכנולוגית, הדברים השתנו. אנחנו חיים כעת בתקופה שהמידות מדויקות. אם כן, יש לדרוש שכך גם יהיה המצב בעניין שיעורי הלכה. ברם, דרישה פשוטה ומובנת זו נתקלת בשתי בעיות:

  • לפי הדעה – וזו הדעה הרווחת – ששיעורים מקורם בסיני, למערכת השיעורים תוקף דאורייתא, כך שאין אפשרות שיחולו בה שינויים.
  • אף אם מקבלים את הדעה שתוקפה דרבנן, דרושה הסכמה אוניברסאלית כדי לאמץ מערכת חדשה המקובלת על ידי כולם.

כך שהציפייה למהפכה בעניין זה היא לכאורה בלתי ניתנת לביצוע. אבל האמת צריכה להיאמר: שיעורים אלה לא כתובים בתורה בצורה מפורשת. אני רוצה לראות בעובדה יסודית זו הזמנה לחכמי כל דור ודור לבנות מערכת המתאימה לצרכי הדור. אולם חוששני שלא אזכה לראות יוזמה כזו לפני חידוש הסנהדרין, ובכל זאת אני משוכנע שרק כך יהיה ניתן לקיים במלואו את רצון ה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי סוכה ו ע"א.

[2] בבלי יומא פ ע"א.

[3] ירושלמי (וילנא) פאה א א.

[4] אורי רדמן, שיעורי חזון אי"ש: הנתק בין ממצאים ריאליים ומדעיים לבין הכרעת ההלכה, בדד, כתב-עת לעניני תורה ומדע, 34, טבת תשע"ט, עמ' 7-24.

[5] יוחנן פרס וגדי יציב, מבוא לשיטות מחקר במדעי ההתנהגות, ירושלים תשנ"ה, עמ' 8.

[6] שם, עמ' 10.

[7] ברכות א א.

[8] בבלי ברכות ב ע"א.

[9] בבלי פסחים צד ע"א.

[10] בבלי שבת לד ע"ב.

[11] שם.

[12] המיל התלמודי אורכו 2000 אמה.

[13] כן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים תנט ב.

[14] זו דעת הגר"א בביאורו על אורח חיים תנט ב.

[15] זו דעת הרמב"ם בפירוש המשנה )פסחים ג ב).

[16] ראו נספח סטטיסטי בסוף המאמר.

[17] בבלי ברכות ג ע"ב.

[18] בראשית רבה י ט.

[19] כלים יז ח.

[20] מרדכי כסלו, כזית – פרי הזית כמידת נפח, תחומין כרך י.

[21] שולחן ערוך אורח חיים תפו.

[22] בבלי פסחים קט ע' א-ב.

[23] הלכות מקוואות ד א.

[24] הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ט ט.

[25] הלכות מקוואות ו יג.

[26] צל"ח מסכת פסחים קטז ע"ב.

[27] תשובות הגאונים, מוסאפיה (ליק) סימן צה.

[28] קובץ שעורים חלק ב סימן מו ג.

[29] אורי רדמן, עמ' 10.

[30] שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קפא.

[31] ואף אין לומר שהקב"ה או חז"ל סברו כי צריכת זית אחד נקראת אכילה, הרי בזית אין שיעור כזית, בגלל הגלעין!

התגובות סגורות