שכרות בפורים

מיחייב איניש לבסומי בפוריא

 

מובא בגמרא:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.[1]

מתברר כי ניתן להבין את דברי הגמרא בשלוש צורות שונות, כדלהלן.

 

  • שלילה מוחלטת של השכרות

זו דעת המאירי, כדלהלן:

חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר, ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג, שנגיע מתוכה לאהבת ה' והודאה על הנסים שעשה לנו. ומה שאמר כאן "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו "קם רבא שחטיה לרבי זירא" נדחו כל אותם הדברים.[2]

וכן בעל מאור הקטן[3] בשם רבנו אפרים:

כתב הרב אפרים, מההוא עובדא דקם רבה שחטיה לרבי זירא, לשנה אמר ליה תא נעביד כו', אידחי ליה מימרא דרבה, ולית הלכתא כוותיה, ולאו שפיר דמי למעבד הכי.[4]

 

  • התבשמות ולא שכרות

זו דעת השל"ה:

עוד יש לדקדק דקדוק הלשון שאמר חייב [איניש] לבסומי, כי השכרות גדול אינו נקרא בסומי, רק מבוסם נקרא מי שאינו שכור כל כך. על כן אני אומר, שאדרבה באמרם זה הזהירנו באזהרה שלא נשתכר כל כך, רק חייב אינש לישאר מבוסם.[5]

יד אפרים[6] כתב דברים דומים: לדעתו,  עיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה ואז יתן תודות והלל לה' מתוך הרחבת הלב. לכן אין לו להשתכר יותר מדאי, שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל. וזה שאמרו "חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע", הכוונה 'עד' ולא עד בכלל, שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת החיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה. לפי זה מובן מה שהגמרא מיד אחר כך מביאה את הסיפור שרבה ורבי זירא שתו עד שרבה שחט את רבי זירא, באשר רצו חכמים להזהיר את האנשים מלהשתכר יתר על המידה.

 

  • מצוה בעלמא

כך היא דעתו של הראבי"ה[7]: "נראה דכל הני צריך למצוה בעלמא ולא לעיכוב"[8]. וכך דעתו של השפת אמת. הוא מפרש "אין הכוונה שמחויב להשתכר כל כך עד שלא ידע, אלא דכל היום מחויב לעסוק במשתה ועד דלא ידע עדיין החיוב עליו, לאפוקי כשהגיע לשיעור זה, אבל אפילו קודם השיעור יוצא כל שעוסק במשתה"[9].  כך היא גם דעתו של ביאור הלכה המובא להלן.

 

  • שכרות ממש

רוב הפוסקים (הרי"ף, הרא"ש והטור) לא קיבלו את דעות הנ"ל, שהרי רבה ורבי זירא לא הסיקו ממה שקרה להם שאין לשתות, אחרת לא הייתה מניעה מלסעוד יחד בשנה הבאה, אלא פסקו שיש להשתכר בפורים. גם הרמב"ם פסק שיש לשתות "עד שישתכר ויירדם בשכרות", ונראה שכך פירש את הביטוי "עד דלא ידע". המחבר פוסק: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אלא שהרמ"א מסייג את דבריו כדלהלן: "יש אומרים דאין צורך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".[10] ואולם מרבית הפוסקים הבינו שיש להשתכר ממש, וכפשט הגמרא.

קיצור שולחן ערוך מציג את טעמי המצווה ואת גבולותיה:

כיוון שכל הנס היה על ידי היין: ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו רבותינו להשתכר ביין, ואמרו "חייב אנש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ולפחות ישתה יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול, ויישן. ומתוך שישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל… באיזו מצווה, בברכה, או בתפילה, או שיבוא… לקלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים.[11]                                                                                                                        

 

איך תתכן פסיקה תלמודית עד כדי כך מנוגדת ל"רוח חכמים"?

כך מתבטא ביאור הלכה:

ואם תאמר האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות למכשול גדול? ויש לומר מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כי בתחילה נטרדה ושתי על ידי משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי משתה, ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין.

ברם, מיד אחר כך הוא מצמצם את תוקף החיוב: "ומכל מקום כל זה למצווה ולא לעכב".[12]

אולם, מתברר שבזמן המקרא ובתקופת חז"ל, האנשים היו רגילים לשתות יין – ולפעמים אף השתכרו – היות וזה היה המשקה היחיד – חוץ ממים – שהיה להם. יחד עם זה, ניתן למצוא בדברי חז"ל הסתייגות משתייה מופרזת על כל המשתמע מכך, כדלהלן:

  • מעשה נח. כתוב: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט כ-כא). לא נשמעה בתורה ביקורת על התנהגותו, אמנם חז"ל מבקרים את נח על זה. וכן מובא: "תניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: וישת מן היין וישכר.[13] והתורה תמימה מעיר על כך: "רבי מאיר דריש כן ביחס עצמו על פי התקלה שאירע לו על ידי שהכשילוהו בשתיית יין רב, כמובא בסדר הדורות בתולדתו, ולכן הורה דעת את העם להישמר מפח יקוש זה, ומצינו כמה מחז"ל שדרשו עניינים על פי היחס והמקרים שקרו להם בעצמם"[14]. וכן כתוב במקום אחר: "אמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי: אמר לו הקב"ה לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין".[15]
  • מעשה לוט: לא נשמעה בתנ"ך ובחז"ל ביקורת על מעשיהם.
  • ברכת יעקב: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ (רש"י: כל זה לשון רבוי יין) וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ" (בראשית מט יא).
  • מעשה קורח: רש"י כותב על הפסוק "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (במדבר טז ה): "עתה עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו והוא היה מתכוין לדחותם שמא יחזרו בהם".
  • דין הנזיר: "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו)? וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין".[16]
  • דין נשיאת כפיים: "אין נשיאת כפים אלא בשחרית ומוסף ובנעילה, ביום שיש בו נעילה כמו ביום הכיפורים, אבל לא במנחה, משום דשכיחא שכרות באותה שעה, שמא יהא הכהן שכור".[17]

 

עמדת הרמב"ם בעניין שתיית יין

דעת הרמב"ם – על אף העובדה שהוא שולל שכרות ממש – היא שרצוי לשתות יין, מטעמים רפואיים.  בהלכות דעות הוא כותב:

כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות יין בצהריים, ואפילו מעט, אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתייה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרים אלא מיין שלאחר המזון.[18]

והוא מבאר את העניין בספרי הרפואה שהוא כתב. בספר הקצרת (פרק שביעי) הרמב"ם מבאר מהי התועלת בשתיית היין בכמות הנכונה:

אף על פי שהיין ימלאו הראש ויזיקו המוח ויחממו ויחדשו חוליים רעים קשים… אבל השיעור המועט כשלוש-ארבע כוסות (!) בעת עיכול המאכל תועלתו בהנהגת הבריאות ורפואת רוב התחלואים גדול מאוד… ומטיב העיכול… ויוציא הנוספות בזיעה ובשתן.

וכך כתב גם בהנהגת הבריאות (שער רביעי סעיף 10): "תועלת היין רבות מאד כאשר יילקח כפי מה שראוי, כי הוא אז סיבה גדולה בהתמדת הבריאות ורפואת חוליים רבים". אולם צריכים לדעת באיזו כמות לשתותו: "אבל ידיעת לקיחתו – איך היא – נסתרת מן העם. וזה כי הם לא יכוונו זולת השכרות, והשכרות מזקת מאוד. והנה טעה מי שחשב שהשכרות תועיל פעם בחודש. כי השכרות היא רק הפסד וביטול כולל כל הגוף ובייחוד במוח".

בהלכות דעות (שם) הרמב"ם מוסיף היבטים מוסריים לצד ההיבטים הרפואיים שבגינם יש להימנע משתיית היין. "כל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו": המשתכר פוגע במעמדו לפני הקב"ה – "חוטא"; במעמדו בעיני הבריות – "מגונה" – ובעצמו – "מפסיד חכמתו". ומהו חטאו? הרמב"ם סובר כאמור, שהנהגת הבריאות מצווה היא וכל הסוטה ממנה הנו חוטא. הרב רובינשטיין[19] מסביר בנוסף לכך ש"הרי זה חוטא" מפני שהשכרות מביאה לידי חטא כמאמר חז"ל: "לא תרוי ולא תחטא"[20]. לדעת הרמב"ם: "אסור לשתות יין בצהריים". כך אכן אמר רבי דוסא בן הרכינס: "יין של צהריים… מוציאים את האדם מן העולם"[21]. הסיבה שדווקא יין של צהריים ולא זה ששותים ביתר חלקי היום היא שבתקופת התלמוד – וכנראה גם בתקופת הרמב"ם – אכלו שתי סעודות גדולות ביום, אחת בבוקר ואחת בערב. בימים רגילים לא הוסיפו על מנין זה. אומנם, כבר נתבאר שיש תועלת בשתיית יין בזמן הארוחה, אולם בצהריים, שלא בזמן הארוחה, שתיית יין מזיקה ולכן היא אסורה[22]. לכן הוא פוסק ש-"אין נזהרים אלא מיין שלאחר המזון" באשר שתיית יין זמן מרובה אחרי המזון, באשר כתב לעיל שיין טוב להשריית המזון בקיבה.

 

האם נשים גם חייבות להשתכר בפורים?

באופן כללי, למרות שמצוות פורים הן בגדר מצוות עשה שהזמן גרמן, נשים חייבות בהן באשר "אף הן היו באותו הנס"[23]. האם הוראה זו כוללת את החובה להשתכר? כפי שנראה, מרבית הפוסקים עונים לשאלה הזאת בשלילה. הסיבה העיקרית לעמדה זו היחס הלא מחמיא – בלשון המעטה – כלפי נשים בכלל. אכן מובא בגמרא: "תנא: כוס אחד יפה לאשה, שנים, ניוול הוא, שלשה, תובעת בפה [רש"י: תשמיש], ארבעה, אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת".[24] זאת אומרת שיש מקום לחשוש על צניעותה במקרה שהיא תשתה יותר מדיי. כך פוסק הרב ווזנר: "לא שייך זה באישה… דחז"ל הקפידו בכתובות ס"ה ע"א מליתן רבוי יין לאשה מטעמי התגברות היצר… וגם אם בעלה עמה, אין דרך עד דלא תדע כמובן".[25] גם הרב אפרים גרינבלט[26] שולל שכרות לאישה, והוא מביא שלושה נימוקים לדעתו:

  • "כל כבודה בת מלך פנימה", ואין זה מכבוד האישה שתשתכר ברבים או אפילו לפני בני משפחתה.
  • כפי שמובא לעיל, אין המצוה אלא להתבשם ולא ממש להשתכר, "ואם כן כל זה באיש שידע מתי להפסיק לשתות אבל באשה אם תתחיל לשתות לא תפסיק ותמשיך עד שיכרות ממש" כפי שנאמר במשנה: "נשים גרגרניות הן"[27]. הרב גרינבלט מאמץ בלי היסוס כלשהו את דעתם השלילית של חז"ל כלפי נשים. אולם, מעניין לציין שהרמב"ם כותב בדיוק את ההפך, כדי לבאר מדוע דין הבן סורר ומורה איננו חל אלא על הזכרים: "אין דרכה [של האישה] להימשך באכילה ושתיה כאיש"[28].
  • מובא בשערי תשובה: "מי שהוא חלש בטבעו (או שמשתטה עד שאפשר שיבא על ידי זה לידי מעשה או דברים שלא כהוגן) אין לו לשתות יותר מדאי"[29] ונשים הרי דעתן קלות ויכולות לבוא לידי כך.[30]

גם הרב משה שטרנבוך פוסק שנשים אינן מצוות להשתכר בפורים, שהרי אין דרכה של אישה לשתות יין, כפי שמובא בשער הציון לשם הטעמת פטור הנשים מזימון: "משום דלכתחלה מצוה מן המובחר בשלשה לברך על הכוס… ובאשה גנאי הדבר"[31].[32] וכן דעת הגרי"ש אלישיב שאין לנשים להשתכר בפורים[33]. הגרח"פ שיינברג סבור שאין לאשה לשתות אפילו כשיעור רביעית[34]. מנהג הגר"י קניבסקי הוא שהנשים ישתו קצת יין לכבוד פורים[35].[36]

 

 

 

[1] בבלי מגילה ז ע"ב.

[2] בית הבחירה למאירי מגילה ז ע"ב.

[3] רבי זרחיה הלוי 'בעל המאור' (ספרד 1130-1186).

[4] המאור הקטן מגילה ג ע"ב.

[5] של"ה פרשת תצוה תורה אור.

[6] אורח חיים, תרצה.

[7] רבי אליעזר בן רבי יואל הלוי (1220-1140) גרמניה.

[8] ראבי"ה חלק ב, מגילה תקסד.

[9] שפת אמת, מגילה ז ע"ב.

[10] שולחן ערוך אורח חיים תרצה.

[11] קיצור שולחן ערוך קמב ו.

[12] ביאור הלכה תרצה ד"ה חייב איניש.

[13] בבלי ברכות מ ע"א.

[14] הערות על תורה תמימה בראשית ט כא.

[15] בבלי סנהדרין ע ע"א.

[16] בבלי נזיר יט ע"א.

[17] שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים, קכט א.

[18] הלכות דעות ה ג.

[19] בביאורו לרמב"ם לעם.

[20] בבלי ברכות כט ע"ב.

[21] אבות ג י.

[22] על פי ביאור הרב עדין שטיינזלץ לפסחים יב ע"ב.

[23] בבלי מגילה ד ע"א.

[24] בבלי כתובות סה ע"א.

[25] שו"ת שבט הלוי י יח סק"ב.

[26] שו"ת רבבות אפרים, ממפיס תשל"ה, א תנח.

[27] טהרות ז ט.

[28] הלכות ממרים ז יא.

[29] שערי תשובה, תרצה ב.

[30] ראוי לציין שהרב גרינבלט טוען שהמשפט "ונשים הרי דעתן קלות ויכולות לבוא לידי כך" מופיע בשערי תשובה, אולם למעשה אין שערי תשובה מתייחס לנשים.

[31] שער הציון סימן קצט ס"ק ו.

[32] מועדים וזמנים, ב קצ.

[33] תורת המועדים ס"ק כו.

[34] בלילה ההוא עמ' 21.

[35] בארחות רבנו, ח"ג עמ' נח.

[36] ראו משנה ברורה מהדורת 'דרשו', תרצה, סעיף 14 עמ' 136.

התגובות סגורות