בעבודת יום הכיפורים, נאמר:

וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה (ויקרא טז ז-י).

משתמע לכאורה מהפסוקים הנ"ל שבחירתם של השעיר המיועד לה' וזה שיישלח לעזאזל אקראית לחלוטין. והנה, לפי רבי עובדיה ספורנו, לא מדובר בהגרלה אקראית, אלא בביטוי של רצון ה': "כי הגורל בפרט על ידי איש חסידו הוא כאשר ישאל איש בדבר האלהים, כאמרו 'בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו' (משלי טז לג)"[1]. כך שהקביעה לדעת איזה שעיר יהיה לה' ואיזה לעזאזל היא ממקור טרנסצנדנטי. לפי בעל הטורים, הגרלה זו דומה להגרלה שעשה הקב"ה כדי לבחור עם אחד מכל העמים אחרי המבול, כפי שמובא בפרקי דרבי אליעזר: "והפילו גורלות ביניהם, שנאמר "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם" (דברים לב ח), ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו"[2]. כביכול, על פי דברי חז"ל אלו, עם ישראל נבחר על ידי הקב"ה באופן אקראי! אלא ברור שמדובר באקראיות לכאורה המכוונת על ידי הקב"ה. כך המשמעות הכללית של השימוש בגורל במקרא: הגורל הוא ביטוי להתערבות "דיסקרטית" של הקב"ה[3]. כמו למשל:

• בעניין חלוקת הארץ (במדבר כו נד).
• במעשה עכן, כדי לאתר את האשֵם (יהושע ז טז-יח).
• בבחירת שאול למלך (שמואל א י כ-כב).
• בסיפור על יונה, הנביא הבורח מלפני ה', כדי למצוא בשל מי הייתה הסערה (יונה א ז).

והשאלה המתבקשת היא מדוע דרושה התערבות טרנסצנדנטית כדי לקבוע איזה שעיר לה' ואיזה לעזאזל.

אבן עזרא, בפירושו על הפסוק "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" מביא את דעתו של רבי שמואל בן חפני גאון, לפיו השעיר המשתלח גם הוא קרבן לה', אך הוא דוחה פירוש זה בטענה שהיות והשעיר המשתלח אינו נשחט הוא אינו קרבן, והוא מסיים שהדבר הוא בגדר סוד שאין בדעתו לגלותו. כך הוא כותב:

אמר רבי שמואל: אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לה', גם השעיר המשתלח הוא לה', ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלשים ושלוש תדעהו.

והרמב"ן (שם) כותב בעקבותיו:

הנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים… ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מה), "לפיכך היו נותנים לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם… וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח… והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צווה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבא חורב ושממון… ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקים בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז) שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שצוונו כך: והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצווה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכול נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צווהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנים ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו… ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לה'… והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".[4]

הרמב"ן סובר אפוא שהשעיר המשתלח מובא כקרבן לסמאל – היינו השטן – בתור שוחד כדי שהוא לא יבטל את קורבנם של ישראל.[5] ברם הוא סובר שבזה אנחנו מקיימים את רצון ה', הדואג לפרנסת עבדיו, כולל סמאל המייצג את מכלול כוחות הרע בעולם.

לפי הרמב"ן, ההוכחה לכך היא השימוש בגורלות: בחירה אקראית בין שני השעירים היא עדות לכך שהם שקולים, זאת אומרת שבסופו של דבר ייעודם זהה:

וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת ה', הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כעניין שנאמר "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז לג) וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לה', כמו שאמר "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו'" (פסוק י), ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל.[6]

טיעון הרמב"ן הוא כדלהלן: השעיר לעזאזל מיועד למלאך סמאל, ואם הכהן הגדול היה מחליט על דעת עצמו איזה שעיר לה' ואיזה שעיר לעזאזל, היה בהכרעה זו סממנים של עבודה זרה. לכן יש להשתמש בגורל. כביכול, הכהן הגדול מצהיר לפני הקב"ה את הדברים הבאים: מבחינתי, שני השעירים האלה מיועדים לך, ואני אמנם מגיש אותם אליך. אלא שאני יודע שבכוונתך להעביר אחד מהם לסמאל, ובכן אתה תודיע לי – על ידי הגורל – מהו השעיר שאמור להגיע אליו על פי רצונך.

[1] פירוש ר' עובדיה ספורנו על התורה, ויקרא טז ח.

[2] פרקי דרבי אליעזר כד ד"ה רבי אליעזר אומר.

[3] ראו על זה בהרחבה בספרו של עלי מרצבך, הגיון הגורל, משמעות הפיס והאקראיות ביהדות, ירושלים 2009, עמ' 43-54.

[4]  ויקרא יג ז, שהוא הפסוק השלושים ושלוש אחרי הפסוק "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל".

[5] דעה זו מנוגדת לחלוטין לשיטת הרמב"ם, המבאר ציווי זה כסמל "כדי שתהא שם התפעלות לתשובה" (מורה הנבוכים ג מו), כאשר לדעתו כל פנייה ליצור כלשהו חוץ מהקב"ה הוא בגדר עבודה זרה ממש, כפי שהוא כותב בהלכות תשובה (ג ז): "עובד כוכב או מזל זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים… הוא מין". הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (על התשובה, ירושלים תשל"ה, עמ' 287) מעיר על דברי רמב"ן אלה ש"הדברים מזעזעים: רחמנא ליצלן! איך יכול הרמב"ן לומר דבר כזה? הקרבת שעיר לשטן הרי זו עבודה זרה! זהו באמת פירוש מבהיל". ראו בהרחבה במאמרי "השעיר המשתלח", דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, מספר 391, תשס"א.

[6] פירוש רמב"ן על התורה, ויקרא טז ח.