עיון פנומנולוגי ומטה-הלכתי בתופעת החומרה

הצגת הבעיה

בעצם קיומן של חומרות בהלכה היהודית יש פרדוקס שיש לתת עליו את הדעת: על פי ההשקפה הדתית, היהודי מחויב לקיים את ההלכה המהווה ביטוי לציווי ה'. מן הסתם, ציווי זה הוא חד-משמעי ומוגדר היטב. אם כן, איך תיתכן "חומרה"? הרי כל סטייה מרצון ה' אמורה להיות לא רצויה! בכל זאת, ישנן חומרות רבות מאוד בהלכה, והשאלה המתבקשת היא האם מדובר בתופעה רצויה או פסולה מבחינה דתית.

שאלה אחרת היא מה הם המניעים להחמרה. לכאורה, אין סיבה שהאדם יטיל על עצמו חובות מחייבות אלא אם כן הוא משוכנע שאין מנוס אלא לקיימן. אם כן, מדוע הוא מקבל על עצמו הוראות שהוא מודע לכך שמעיקר הדין אינן מחייבות? גם כאן יש פרדוקס לא קטן. מדוע האדם יימנע ביודעין מדברים שהוא בעצם מתאווה להם אם הוא בעצם איננו מחויב לנהוג כך?

נשתדל בהמשך לענות לשאלות הנ"ל, תוך התייחסות לדברי חז"ל ולספרות הענפה שהוקדשה לנושא.

חומרה מהי?

החומרה היא "כינוי לאיסור כלשהו שנוהגים בו לא מפני שכך הוא עיקר הדין אלא כדי להימנע מחשש כלשהו של עבירה".[1] למעשה ישנם שלושה מקורות אפשריים לחומרה:

– הפוסק: הרב שנשאל שאלה הלכתית או שקובע הלכה מסוימת מיוזמתו ושמכריע בצורה מחמירה יותר ממה שהיה צפוי לפי ההלכה הרווחת.

– היחיד: אדם פרטי יכול להחליט לאסור על עצמו דבר שבעיקרון מותר, או לעשות מעשה דתי שאין הוא חייב בו מעיקר הדין.

– הציבור: קרה לעיתים קרובות בתולדות ההלכה כי ציבור שלם קבל על עצמו החמרה שלא הייתה נהוגה עד כה וגם לא מתחייבת על פי ההגיון ההלכתי.

המניעים להחמרה

מדוע מחמירים? להלן נביא סיבות שונות להחמרה:

א) לצאת לכל הדעות

החוק הדתי מתאפיין בכך שמקורו קדום מאוד ולא אחת מעורפל: קיומה של מחלוקת בדין כלשהו מעיד על כך שאין האדם יכול להיות בטוח שהוא יודע מהו בדיוק רצון ה' בנידון. אף יתכן כי כל דעה משקפת עמדה ראויה שיש להתחשב בה, על פי העיקרון הידוע: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"[2]. יש אמנם כללי הכרעה, אבל יש שחוששים גם לדעה שנדחתה ולכן קורה שאנשים מסוימים משתדלים לנהוג כך שיצאו לכל הדעות.

ב) לצאת מהספק

יש מקרים שהחומרה נובעת מספק – בדין או במציאות. כלל כמו "ספק דאורייתא לחומרה"[3] מהווה את הבסיס הנורמטיבי להחמרה שהיא בגדר חובה. גם בעניין זה הכלל הנ"ל בא להבטיח את קיום רצון ה', כאשר חז"ל קבלו החלטה שלא להעמיד את דבריהם במקרה של ספק – על פי העיקרון ההלכתי "הם אמרו והם אמרו"[4]. באותו הקשר יתכנו נסיבות שונות בהן האיש הפרטי מסתפק ספק הלכתי והחליט להחמיר על עצמו מחשש שיעבור על איסור כלשהו – גם במקרה שהוא מדרבנן בלבד.

ג) ביטוי להתלהבות דתית

על פי כללי ההכרעה והפסיקה, בזמן מסוים ובמקום מסוים הקורפוס ההלכתי אמור להיות מוגדר היטב. בכל זאת יש ואנשים מסוימים אינם מסתפקים בקיומו על הצד הטוב ביותר אלא חשים כי אין דיי בכך כדי להביע את רגשותיהם הדתיים. בנוסף לכך, קיום המצוות הרגיל עלול להיהפך לשגרה, ורק מעשה שהוא מעבר למכלול המצוות המקובלות יכול להעיד ממש על הכוונה להידבק בה'. יש כאן אפוא מקום להחמרות ולהידורים המעידים על רצונם העז של אנשים האלה לבטא את מרצם ואת התלהבותם לקיים את ציוויי ה'.

אחת הדרכים להביע את ההתלהבות הדתית היא תופעת הסגפנות, הקיימת בכל הדתות ושלא פסחה גם על היהדות. למעשה, מדובר בהתנהגות מחמירה קיצונית, הנובעת מרצון עז למאוס בתענוגות העולם הזה וכתוצאה מזה להידבק בה'.

ד) קדושה

הרמב"ן בראש פרשת קדושים[5] כותב:

התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל […] ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו […] ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה […] וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס […] ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות.

נמצאנו למדים כי על האדם להימנע מפעולות מסוימות – שהן בעצם מותרות – על פי הצווי "קדושים תהיו". אלא שאנו נמצאים כאן על הגבול הדק שבין עיקר הדין לחומרה. אליבא דרמב"ן, דרישות אלו אמנם לא מפורשות בתורה ולא מוזכרות ממש על ידי חז"ל, ואם כן לכאורה הן בגדר החמרות, אבל מצד שני הן כלולות בחיוב המקיף של "קדושים תהיו", כך שאיש אינו יכול להיפטר מהן.

ה) אדם חשוב

על "אדם חשוב" – היינו אישיות ייצוגית וכריזמטית – מוטל להראות דוגמה ולהקפיד יותר מאחרים על קיום המצוות באשר עיני הציבור נשואות אליו. לכן קורה לא אחת שאישיות כזאת תרגיש חובה להחמיר בנושאים הלכתיים מסוימים יותר מכלל הציבור. כך אמנם כותב רש"י[6]: "אדם חשוב שאני, שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר". וכך גם כותב הריטב"א[7]: "שלא ילעיזו עליו שאינו זהיר באיסורים". לפי אביעד הכהן[8], "מאחר ומדובר במנהיג הציבור, ויבואו הרבים ללמוד ממנו, עליו לנהוג זהירות וסייג באורחותיו, שמא ילמדו ממנו להקל ונמצא מביא את הרבים לידי תקלה". כך למשל מובא שלאדם חשוב אסור לטלטל דבר מוקצה בשבת אף באופן המותר מצד הדין.[9]

עד כאן התייחסנו למניעי ההחמרות. השאלה הנדרשת כעת היא באיזו מידה מדובר ביוזמה רצויה ולגיטימית. נראה כי החומרה טומנת בחובה צדדים חיוביים בהחלט, אבל גם סכנות שאין להקל ראש בהן. נסקור אותם אחד לאחד.

היבטים המחייבים החמרה

התרחקות מהספק

החוק הדתי הוא חמור, ואין להעלות על הדעת שיעברו על הוראותיו. לכן, במקרה שיתעורר ספק בדין כלשהו, עדיף לאמץ התנהגות מחמירה כדי להבטיח שלא יעברו על דין תורה, אף במקרים שעל פי ההלכה המצומצמת ניתן להקל בדבר.

גישה זו איננה לגאלית בלבד, אלא גם לוקחת בחשבון את רגשות מקיים המצווה. לא אחת קורה שהאדם המקפיד בשמירת מצוות חושש כאשר מתעורר איזשהו ספק שהוא יעבור עבירה. הרגשה כזאת מכונה בספרות החז"לית "לבו נוקפו"[10]. במקרה הזה, מאשרים לו להחמיר על עצמו, גם אם אין הכרח לכך.

יתכן גם שהספק אינו בנסיבות המעשה, אלא בהכרעת ההלכה. קורה לא אחת שכאמור, מחמירים כדי "לצאת לכל הדעות". גם כאשר על פי כללי הפסיקה ההלכה הכריעה לקוּלה, יש שיחשושו לדעה המחמירה וינהגו בהתאם. המאמר התלמודי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"[11] מצביע על הערך – הטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטָלִי – של כל צד במחלוקת, גם אם מוכרחים להכריע הלכה פסוקה חד-משמעית.

החומרה כביטחון נגד העבירה

יש מקרים שההחמרה באה "להרחיק את האדם מן העבירה", כמוזכר במשנה הראשונה של מסכת ברכות:

מאימתי קוראים את שמע בערבית? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה. אמרו לו: לא קראנו את שמע! אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבים אתם לקרות. ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותם עד שיעלה עמוד השחר […] אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה.

בדומה לזה גזירות חז"ל רבות נפסקו להלכה. בנוסף לכך, יש ויחידים קבלו על עצמם גזירות נוספות מאותה סיבה, כאשר התנהגות זו איננה מחייבת אלא אותם ולא הובאה להלכה. התנהגות זו מכונה "פרישות". כך כותב הרמח"ל בנידון:

והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (בבלי יבמות כ ע"א): "קדש עצמך במותר לך". וזאת היא הוראתה של המלה עצמה "פרישות", רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר. והכוונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו. והעניין, שכל דבר שיוכל להיוולד ממנו גרימת רע אף על פי שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרש ממנו.[12]

החומרה כביטוי לאהבת ה'

עד כאן נימוקים בבחינת "סור מרע". יש גם מקום להטעים את החומרה מבחינת "עשה טוב", כאשר החומרה אמורה להיות ביטוי לאהבה העזה שחש האדם כלפי קונו. אליבא דרמח"ל, רגש זה בא לידי ביטוי על ידי ה"חסידות" – בעלת דרגה גבוהה יותר מזו של "פרישות" – כאשר ה"חסיד" משתדל לבצע גם את מה שאין הקב"ה צווה בצורה מפורשת, אלא שניתן להבין מדבריו שכך רצונו, גם אם הוא ית' לא מצא לנכון להכניס את דרישות אלו בקורפוס המצוות המחייבות:

והעניין הוא, כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל […] והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת […] יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעיניים לה רבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדים שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא: "עושה נחת רוח ליוצרו". נמצא כלל החסידות: הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדים והתנאים שראוי ושאפשר.[13]

היבטים השוללים החמרה

על יד הנימוקים המצדיקים את הגישה המחמירה, ישנם היבטים רבים השוללים אותה או לפחות המסתייגים ממנה מסיבות שונות ומגוונות. נסקור אותם להלן אחת לאחת.

המחמיר פועל בניגוד לרצון ה'

יש כאן בעיה עקרונית: מה ה' מצפה מהאדם? שתרי"ג המצוות יישמרו על ידו ותו לא, או שיאמץ דפוסי התנהגות המוכתבים על ידי אותן המצוות עד שייהפך לישות רצויה בעיני הבורא? אם העיקר הוא שמירה על המצוות, אין זה חשוב מה האדם יעשה כל עוד הוא מקיים אותן, והוא יהיה חופשי להוסיף עליהן או לאמץ מנהגים שונים ומשונים שאין ה' נתן את דעתו עליהם. מצד שני, אם רצון ה' הוא שהאדם ינהיג את עצמו על פי המצוות הכתובות בתורה שיהפכו אותו לאישיות רצויה בעיני ה' , יוצא שכל סטייה מהן, לקולה או לחומרה, תגרום להחטאת המטרה.

הרמב"ם האריך בעניין זה בפרקי הנבואה שבמורה הנבוכים – שם הוא מקדים וקובע כי "יסוד הוא בתורתנו שלא תהיה זולתה לעולם". בהמשך, הוא מסביר את טעם איסור "בל תוסיף" כך:

הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא יתכן שימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגירעון. כמו המזג המאוזן אשר הוא תכלית איזון אותו המין, הרי כל מזג שאינו כמו אותו האיזון יהיה בו תוספת או גירעון. כך הדבר בתורה הזו, כמו שביאר את איזונה, ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד:ח), וכבר ידעת כי עניין צדיקים מאוזנים […] ולפיכך נאמר בה "תורת ה' תמימה" (תהלים יט:ח). [14]

הרמב"ם סובר אפוא כי משפטי התורה מהווים את המערכת המשפטית האידיאלית,המושלמת והאופטימלית שאין למעלה ממנה. זאת הוא מסיק מן העובדה שהתורה מתארת את חוקיה ומשפטיה כ"צדיקים". השימוש בכינוי זה מראה כי הכוונה למערכת משפטית מאוזנת, כשם שלצדיק מידות טובות במזג ובאיזון המתאימים[15]. אגב, עיקרון זה של איזון קיים לא רק במערכת המשפט, אלא חל גם על כללי ההנהגה הנכונה[16].

מדברי הרמב"ם משתמע כי המערכת התורנית מהווה נקודת האופטימום היחידה הקיימת, והיא זאת שנגזרה על ידי ה'. כל ניסיון של סטייה ממנה, שייעשה אפילו על ידי אדם חכם, עלול להסתיים בהוצאת המערכת הקיימת מן האיזון העדין והחטאת המטרה, מאחר שאין מלבד הקב"ה שיכול לדעת מהי אותה נקודת איזון. כך משתמע ממה שכתב הרמב"ם בספר המצוות[17]: "'לא תעשו עוול במשפט' (קדושים יט טו) ועניין לאו זה שלא יעבור הדרכים שגדרה אותם התורה לחייב דבר או לפטור ממנו". אליבא דרמב"ם, סמכות הלכתית הפוסקת לקולה או לחומרה כאשר אין צורך בכך מעוות את הדין ועובר על איסור תורה. האיסור אינו חל על הפוסק בלבד, אלא גם על האדם הפרטי הנוטה להסתגף במה שבעצם מותר לו. כך הרמב"ם כותב בהלכות דעות (ג א):

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאים את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו יא), אמרו חכמים "ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה"[18]. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים: "לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים"[19], ובכלל הזה אלו שמתענים תמיד אינם בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" (קוהלת ז טז).

הגישה המחמירה עלולה לגרום לפירוד בעם ישראל

בתורה (דברים יד א) כתוב: "בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". פסוק זה נדרש בגמרא כך, בהתייחס לנוהג שבעיירות הגדולות ובכפרים אין קורים במגילת אסתר באותו יום[20]: "אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, איקרי כאן "לא תתגודדו": לא תעשו אגודות אגודות". ורש"י מסביר: "דנראה כנוהגים שתי תורות כשקוראים כפרים את המגילה ביום כניסה, ועיירות גדולות בי"ד ומוקפים חומה בט"ו"[21]. וכך גם מסביר רש"י במסכת סוכה[22]: "שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות". מהדברים האלה משמע כי לפי רש"י, טעם האיסור הוא תיאולוגי-דתי, כדי שדת ישראל תיראה לעיני אוהדיה כאחידה ויחידה[23].

הרמב"ם לכאורה סובר אחרת: לפי הרמב"ם, טעם האיסור הוא חברתי, באשר מטרתו היא שלא ירבו מחלוקות בישראל. בספר המצוות[24], הוא מביא את עיקר האיסור, שהוא – על פי פשוטו של מקרא – שריטת הבשר לכבוד המת כמו שנהגו עובדי עבודה זרה, אלא שהוא מוסיף וכותב: "וכבר אמרו שבכלל לאו זה גם ההזהרה על ההימנעות מפילוג העם ומחלוקת הרבים". ובמשנה תורה הוא מפרט[25]:

בכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת[26], זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר: "לא תתגודדו" (דברים יד א) "לא תעשו אגודות אגודות".

מדבריו במשנה תורה משמע לכאורה שהאיסור מוגבל להעמדת שני בתי-דינים בעיר אחת. ברם, נראה שלפי הרמב"ם, ובהתאם למה שהוא כותב בספר המצוות, האיסור הוא כללי וגורף. וכך הוא אמנם כותב בתשובותיו, כאשר הוא נשאל כיצד יש לנהוג בעיר שהמקובל בה היה לשבת בקדושת יוצר – כפי שנוהגים היום – ובא לשם חכם שעמד בקדושת יוצר, ונמשכו אחריו מקצת מן ההמון לעמוד כמותו: האם יש להטריח את הציבור לעמוד בקדושת יוצר? אחרי שהוא הטעים כי מדובר ב"מנהג בורים" שאין לסמוך עליו, מוסיף הרמב"ם[27]:

הוא טעות גמורה, לפי שאפילו בדברים , אשר תלוי בהם דבר איסור, אמרנו "אל ישנה אדם מפני המחלוקת"[28], כל שכן במה שאין תלוי בו איסור בשום פנים ועבר בזה משום "לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות".

ובנושא אחר, הוא מוסיף ומבהיר[29]:

אבל אסור להם מעניין אחר: משום "לא תתגודדו", משום "לא תעשו אגודות אגודות". אלא כך חייבים כל בית ישראל […] המחזיקים בדת משה רבנו ע"ה, להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת, ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם. ואתם חכמים ונבונים ויודעים מהו עונש המחלוקת וכמה רעות גורמות.

הרמב"ם מביא בהטעמת האיסור "בל תוסיף" נימוקים דומים, וכך הוא כותב במורה הנבוכים[30]:

ואלו היה העיון החלקי [התייחסות לנסיבות והתחשבות בהן בקביעת הלכה] הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות.

הרב קפאח[31] מסביר את כוונתו על דרך הגוזמה כך:

כפי שהדבר בעוונות כיום שנעשית תורה כעשרים תורות, ונוצר נוהג שכל אחד מדקדק דקדוקי עניות מדברי שלפניו ושלפניו משלפני פניו, עד שהתוצר האחרון זר ומרוחק מן המקורות, ואילו ראוהו רבינא ורב אשי היו קורעים בגדיהם.

מדברי הרמב"ם משמע אפוא כי חשוב שכל עם ישראל ינהג לפי תורה אחת, באשר ריבוי התורות יגרום לאובדן העם[32]. גישה עקרונית זו מבוססת על גופי תורה, היינו איסור "בל תוסיף" ואיסור "לא תתגודדו". יוצא שלשיטתו יש לאסור כל פעולה שעלולה להוביל ליצירת "אגודות אגודות", בין אם זה ביחס למנהג ובין אם זה ביחס להלכה פסוקה ואפילו אם זה ביחס לחומרה בעלמא. עמדתו זו נובעת מכך שהוא רואה את האיסור "לא תתגודדו" כאמצעי לתיקון החברה, שלא ירבו מחלוקות בין פרטיה[33].

מיחזי כיוהרא

סיבה נוספת לשלילת ההחמרות היא שחושדים באיש המחמיר שאינו ממש מתכוון לשם שמיים, אלא להתייהר ולהתגאות לעיני הבריות במעשיו המיוחדים. להלן דוגמה טיפוסית בדברי חז"ל.

מובא במשנה: "חתן, אם רוצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון – קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול". הגמרה מסבירה את עמדתו של רבן שמעון בן גמליאל: "למימרא, דרבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא"[34]. לדעתו, חתן שביום חתונתו קורא קריאת שמע – וכמובן כל הנוכחים ישימו לב לזה – חשוד כי ממניעיו להרשים את האנשים האחרים ולכן "החמרה" זו פסולה מעיקרה.

חסיד שוטה

מובא במשנה: (סוטה ג ד): "רבי יהושע […] היה אומר: חסיד שוטה […] הרי אלו מכלי עולם". בשני התלמודים ישנם שני פירושים מקבילים, כדלהלן. בבבלי (סוטה כא ע"ב) מובא: "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה". ובירושלמי (סוטה ג יט טור א): "ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילינו עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו". על פי שני ההסברים, מדובר בחומרה המביאה לידי אסון, ולכן היא פסולה.

הרמב"ם מסביר את המשנה הנ"ל בצורה שונה, כדלהלן:

חסיד שוטה, אמרו בתלמוד שענינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם, ועושה מעשים שאינו חייב בהם, וכאלו אמר שוטה בחסידותו. ואמרו בגמר שבת ירושלמי כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

הרמב"ם כנראה רומז למובאה הבאה:

רבי מיישא ורבי שמואל בר רב יצחק הוון יתבין אכלין בחדא מן כנישתא עילייתה. אתא ענתיה דצלותא (הגיע זמן התפילה). קם ליה רבי שמואל בר רב יצחק מיצלייא (הפסיק את סעודתו כדי להתפלל). אמר ליה רבי מיישא: ולא כן אלפן רבי, אם התחילו אין מפסיקין (מי שהתחיל לאכול אינו חייב להפסיק את סעודתו כדי להתפלל), ותני חזקיה: כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט[35] .

לפי הרמב"ם, ישנו פסול עקרוני בעשיית דבר שלא חייבים לעשותו על פי הדין, כאשר הוא חושד את המחמיר להתנהג כך מסיבות לא כשרות. כך הוא מתבטא בפירוש המשנה בסוטה:

יש בני אדם המקשטים את עצמם בדברים אלו ומראה בעיני בני אדם שהוא פורש מדברים השפלים והמתועבים, בו בזמן שהם הם תכונותיו כשלעצמו. אלא שהוא פורש מהם מחמת איזה עניין מענייני העולם הזה, וכך אמרו עליהם השלום שבעה פרושים הן, ומנו כל מי שמתחסד מחמת איזו סבה מסבות העולם הזה, כגון כדי שיכבדוהו בני אדם או כדי שלא יאבד ה' ממונו וירע מצבו, ואין לדעתם פרוש אמתי אלא עובד מאהבה כאברהם אבינו, וכל הששה מגונים, שהם מוסיפים על מה שהם חייבים ומגזימים בחיצוניותם כדי לגנוב דעת הבריות, ולפיכך נתכנו בגלל שהם מוסיפים וממאיסים בזה את התורה "מכות", ולפיכך אמרו "מכות פרושים". ואמרו "מכלי עולם" או "מבלי עולם", שדברים אלו מפסידים מציאות האדם.

וכך הרמב"ם כותב:

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמים עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שציוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהם הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך.[36]

חשש להוצאת לעז על אלה שאינם מחמירים

בעניין התרת השמן של הגויים, המאירי כותב כדלהלן:

מאחר שהתירו את השמן אין ראוי לתלמיד חכם להתחסד יותר מדאי ולהימנע ממנו, שלא להוציא לעז על הנוהגים בו התר במה שאי אפשר להם לעמוד, וזהו שאמרו בתלמוד המערב (ירושלמי עבודה זרה ב ח) : "רבי ובית דינו התירו בשמן. אמר שמואל: אבל רב לא קביל עליה מיכול. אמר ליה שמואל: אכול, דלא כן אנא כתב עליך זקן ממרא".[37]

לפי המאירי, ישנם מקרים שלא נאה להחמיר, בגלל שחומרה זו מציגה באור שלילי את אלה שלא מחמירים. הפרדיגמה לעמדה זו היא איסור שמן הגויים. הרי מובא בחז"ל[38] שוויתרו על הגזרה שלא לאכול שמן של גויים היות ומדובר באיסור שאין העם יכול לעמוד בה. ההיתר נובע אפוא מחולשת העם, יוצא כי המחמיר על עצמו מעיד כי הוא – בניגוד ליתר העם – מסוגל להתמודד עם גזרה זו, ובכך הוא מוציא בצורה עקיפה לעז על העם כולו.

להלן דוגמה נוספת אקטואלית, המובאת בספרו של הרב דסלר:

שמעתי בשם הגאון ר' נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלבודקא, שראה בחור אחד שהיה מכין את עצמו לקראת שבת מוקדם בערב שבת, ומקבל שבת בחצות היום. אמר לו: וכי לאיזו זכות הועיל לך כל זה, אחרי שבודאי הנך מביט על כולנו כעל מחללי שבת.[39]

חומרה המביאה לידי פגיעה במערכת ההלכה

מובא במשנה (ברכות א ג):

בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבוקר יעמדו […] ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו […] אמר רב טרפון: אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הליסטים. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל.

לכאורה, כוונתו של רב טרפון הייתה טובה: הוא רצה להחמיר כדברי בית שמאי כדי לצאת לכל הדעות, כאשר אין בית הלל טוענים שמי שמטה איננו מקיים את המצווה. ברם, יש בעמדה זו פגיעה במערכת ההלכה: חז"ל קבעו כי ההלכה כבית הלל, וכל מי שנוהג כמו בית שמאי נראה כמתנגד לקביעה זו של חז"ל.

כיוצא בו, קיים חשש כי כל אדם שיחמיר על עצמו בעניין כלשהו וינהג בניגוד להלכה המקובלת המקילה, יפגע במערכת כולה.

חומרה הבאה על חשבון אנשים אחרים

יש והחומרה גורמת סבל לאנשים אחרים הסובבים את המחמיר, ובעיקר בני משפחתו. חומרות בתחום האכילה למשל יחייבו את אמו או את אשתו של המחמיר למאמצים ניכרים כדי לספק את דרישותיו ההלכתיות. יתכן כי מאמצים אלה ייעשו ברצון, ובכל זאת על המחמיר לשאול את עצמו אם זה הוגן מצדו לדרוש מאנשים אחרים טורח שאינו מתחייב על פי ההלכה.

קורה גם כי עצם החומרה גוררת אחריה כי אנשים אחרים יצטרכו להקל במה שיוזם החומרה מחמיר בעצמו. למשל, בעניין סדר נטילת ידיים במקום בו נמצאים אנשים רבים: הטור מעיד כי אביו הרא"ש היה מקפיד ליטול ידיו באחרונה, לאחר ששאר המסובים נטלו ידיהם, על מנת למנוע הפסק בין נטילת הידיים וברכת המוציא. על זה המהרש"ל מעיר:

אין ראוי לומר: אני אנהג עצמי בקדושה ובטהרה ובפרישות ולא אפסיק ואחרים יפסקו, אדרבה היה לו ליטול ולהיזהר שלא יפסיק ואז אחרים ילמדו ממנו.[40]

חומרה המביאה לידי קוּלה

יש ועצם החומרה היא למעשה קולה מצד אחר. למשל: חולה שיתעקש לצום ביום כיפור בניגוד להוראות רופאו, למעשה מיקל בעניין החובה לשמור על בריאותו. המערכת ההלכתית היא מורכבת, ואין לבודד את ההלכות השונות מהקשרן הכולל. יוצא כי כל שינוי או החמרה בדין מסוים עלול לפגוע במרכיב אחר של המערכת. יהודה לוי מביא דוגמאות נוספות[41]:

– המצטער בסוכה ואינו יוצא מסגף את עצמו ללא צורך ונקרא חוטא.

– המסתכל במראה כדי שיהיו תפיליו באמצע ראשו עובר על איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה".[42]

חומרה המביישת את מי שאין לו

קורה שחומרה מסוימת תהיה מסוג כזה שרק עשיר יוכל לקיימה, דבר העלול להביך את העני. להלן דוגמה טיפוסית אחת[43]: מובא בשולחן ערוך (יורה דעה שנב א) "אין קוברים המת בתכריכים יקרים, אפילו לנשיא שבישראל". והש"ך מבאר: "משום תיקון העולם שהעניים אינם יכולים לעשות כן".

חומרה המפרידה בין בני-הזוג

קורה לא אחת כי הבעל מאמץ חומרה שאין אשתו מקבלת עליה, ומכאן דיסוננס בין התנהגותם הדתית של הבעל ושל האישה, עם כל המשתמע מכך. דבר זה נפוץ בחוגים החרדים והחסידים, למשל בעניין הטלטול בשבת במקום שאין עירוב למהדרין או אפילו אם יש עירוב כזה. למעשה, ברוב המקרים, אין מצב כזה מורגש כבלתי נסבל. בחוגים בהם ממילא אין האישה שותפה מלאה בהוויה הדתית – כמו בחוגים החסידיים – אין בזה כל הפרעה. לעתים קרובות הקולות שהאישה מרשה לעצמה אף עוזרות לבעלה, כאשר למשל היא מטלטלת את מה שזקוקים בני הזוג במקום שהוא אינו מטלטל.

מכל הנאמר לעיל ניתן להסיק הוראות נורמטיביות למי שמתכוון לאמץ חומרה כלשהי: נמצאנו למדים כי החלטה כזו איננה פשוטה כלל. יש קודם כל לברר אם אמנם החומרה נובעת מרצון כן להתקדם בעבודה ה' בלי שיתערב בהחלטה זו כל מניע שאינו על טוהרת הקודש. כשלב שני יש להבטיח כי החומרה הגיונית, וכי איננה פוגעת במרקם החברתי העדין בו חי מקבל ההחלטה.

סיכום

אין התבונה מסוגלת להכיר בצורה בטוחה בהבדל בין טוב לרע. הטוב הוא מה שהקב"ה רוצה, והרע מה שנאסר על ידו. אין אפוא בידי האדם שום כלי בטוח כדי להחליט מה עליו לעשות, ואם כן גם בעניין הערכים והמצות ישנן ספקות והתלבטויות. מצב זה מאפיין את האדם מאז חטא הקדמון, על אף התגלות ה' לאבות, לעם ישראל בהר סיני, ולנביאי ישראל. להבהרת העניין, יש לציין שישנן כאן שלוש בעיות:

– אין בידי אדם כלי אמין לשם קביעת המצוות שעליו לקיים.

– אין הוכחה חותכת על קיומה ואוטנטיות התגלותו של הקב"ה.

– בנוסף, מצוות רבות לא ניתנו בצורתן המדויקת על ידי הקב"ה אלא פותחו וחודשו על ידי חז"ל באמצעות הכלים שנמסרו לידיהם. מדובר אפוא בחלקו במעשה אדם, ואין הבטחה שלא נפלה שום טעות בפיסקיהם.[44]

מצב טראגי זה תואר באמצעות כלים ספרותיים[45] על ידי פראנץ קאפקא: בספרו "המשפט"[46], הוא מתאר אדם שהואשם – ובסופו של דבר אף הוצא להורג – בלי שמצליח להגן על עצמו ואפילו לדעת מהו חטאו. בספרו "הטירה"[47], גיבור הספר משתדל ליצור קשר עם מי שהזמין אותו לבצע משימה מסוימת, כאשר כל מאמציו נידונים לכישלון חרוץ. על פי פרשנותו של חברו ומחבר תולדות חייו מכס ברוד, קאפקא נטה להאמין שקיים חוק הנגזר על ידי האלוהים, אלא שאין בידי האדם האפשרות להכיר אותו בצורה וודאית. וכך ברוד כותב:

הגורם האבסולוטי קיים – אך נבצר מלהביאו למכנה משותף עם החיים האנושיים. ודומה כי זוהי הוויית היסוד של קאפקא המוצאת את ביטויה בכל יצירתו בצורות שונות ובשלל צבעי הניסיון האישי: בלגלוג מר, בייאוש, בהשפלה עצמית עד דכא, אף בתקווה ענוגה, אשר שירתה בוקעת מבעד לספקנות הפרועה, אמנם לעתים רחוקות, אך בקול צלול ובוטח. אולם נושא עיקרי נשארת תמיד הסכנה האיומה לסטות מן הדרך הנכונה ולאבדה.[48]

כך הוא האדם ש"לבו נוקפו"[49]. למרות התמסרותו לקיום המצוות, וגם אם הוא מאמין באמונה שלמה בה', בחז"ל ובכל מה שנפסק על ידיהם, באופן עקרוני אין מצבו שונה מזה של גיבורי קאפקא: מאז שהקב"ה הפסיק לתקשר עם בני-האדם, אין לדעת אם אמנם האדם יצא מידי חובתו בכל מצווה שהיא. ריבוי המחלוקות, וריבוי האופנים שיש בקיום מצווה כלשהי גורמים ואף מעידים לכך שאף פעם לא ניתן לדעת אם היא קוימה כהלכה. מכאן הנטייה להחמיר, כדי להבטיח קיום נאות של ציווי ה'.[50]