מובא בפרשתנו:

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד  רָע. וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם  יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם (בראשית לא יט-לב).

 

על קטע זה ניתן לשאול שאלות אחדות, כדלהלן:

• מדוע יעקב ברח מבית לבן כמו גנב? יעקב אמנם מצדיק את התנהגותו המוזרה בקיצור נמרץ: "כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי", אולם מה הוא חשב? שלבן לא יתן לו לקחת עמו את נשותיו!?
• מדוע הקב"ה רואה לנכון להזהיר את לבן שלא לפגוע ביעקב? האם זאת אומרת שהיה חשש סביר שיפגע בו?
• ה' אסר איסור גורף על לבן לדבר עם יעקב. לכאורה, לבן – שדיבר עם יעקב – הפר את האיסור.
• מה משמעות המילים "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע"? האם באמת לבן רדף אחרי יעקב ומשפחתו בכוונה לפגוע בהם ו-"לעשות עמהם רע"?
• מדוע לבן מספר ליעקב על גילויו של ה' אליו? כך שואל אברבנאל: "למה הודיעו לבן אזהרת ה' ובזה יגבה לבו של יעקב ויתחזק עליו, ומוטב היה שיחשוב שלחסידותו לא הרע עמו מאומה". כך שואל גם רבי יעקב לורברבוים[1]: "הוא תמוה, דלמה אמר לו לבן זה, דשוב לא יירא יעקב ממנו".[2] האם הוא באמת התכוון להיראות כמי שרצה לפגוע ונמנע מכך רק מפני שה' אסר עליו לפעול בצורה הזאת?
• בתשובתו ללבן, יעקב מבהיר כי הוא חשש שלבן לא יתן לו לקחת עמו את נשותיו. אולם, החשש האמתי לא היה בעניין בנות לבן, אלא בעניין הרכוש, שלבן ובניו החשיבו כשייך להם.

נשתדל לפתור את הקשיים הנ"ל אחד לאחד.

 

יעקב חשש שלא יתנו לו לקחת עמו את רכושו

בהתחלת פרשיה זו, וכהקדמה אליה, נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל  הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא א-ב). הרי יעקב התעשר מהר מאוד, על חשבון רכושו של לבן, וזה התאפשר מפני שלבן הסכים להעניק ליעקב שכר אקראי ולא קבוע. לבן לכתחילה לא התנגד, מפני שהוא חשב שלפניו עסקה כדאית, באשר להערכתו סיכוייו של יעקב להשיג עדר גדול היו באמת קלושים. אולם, יעקב מצא תחבולה כדי להגדיל את סיכוייו, ובסופו של דבר התערבות ישירה של הקב"ה גרמה לכך שיעקב הרוויח בגדול. לכן לבן ובניו היו בהרגשה שהם רוּמוּ, ולכן היה קיים חשש סביר שכאשר יעקב ירצה לעזוב את חרן עם כל רכושו, הם לא יתנו לו. יעקב הרגיש בזה, וזו הסיבה שהוא מצא לנכון לברוח בלי להודיע על כך ללבן ובניו.

האם התנהגותו זו של יעקב מוצדקת? אריאל סטולמן מסביר את גנבת התרפים על ידי רחל כדלהלן:

לרחל הייתה תוכנית ברורה. רחל גנבה את התרפים כתגובה לגנבת לב לבן בידי יעקב. הדמיון בפסוקים בין גנבתה של רחל לגנבתו של יעקב נועד לרמוז לנו על קשר בין הגנבות. יעקב בחר לברוח מלבן במקום להתעמת איתו מכיוון שחשש מהתמודדות, חשש מלעמוד על שלו. במעשה גנבת התרפים רחל מכריחה את העימות, מכריחה את יעקב להתמודד במקום לברוח כהרגלו.

רחל ביקשה לעמת את יעקב עם אביה מאחר שהיא ראתה את דרך התנהלותו המתחמקת והנמנעת של יעקב. היא שמעה על ההתחזות שלו לעשו בניסיון לגנוב את הברכות במקום לבקש את שהגיע לו מאביו. היא ידעה כיצד כתוצאה מכך נאלץ לברוח חסר כול לחרן, וראתה כיצד הוא נמנע בכל מחיר מעימות עם אביה גם כאשר החליף אותה בלאה אחותה. רחל ראתה כיצד אביה מרמה את יעקב כל השנים ואת יעקב שותק וסובל הכול. רחל ראתה את כל אלו ורצתה לשים לכך קץ.  היא הכירה את יעקב וידעה שיש לו גם פן אחר, הפן המתבטא בשם ישראל. רחל רצתה לחולל שינוי בדרכו של יעקב, היא רצתה לראות אותו הופך מיעקב לישראל, עומד על שלו ולא מפחד מהתמודדות. בשל גנבת התרפים רחל מצליחה להביא את יעקב בפעם הראשונה להתעמת עם לבן ולומר לו באופן ישיר את אשר נצר בליבו במשך עשרים שנה… גנבת התרפים נתנה ליעקב את ההזדמנות להסדיר את היחסים בינו לבין חמיו, יחסים שהיו נשארים בלתי פתורים אלמלא המרדף אחריהם.[3]

לפי הסבר זה, רחל לא פעלה לצורכיה היא ולא לחנך את אביה, אלא כדי לשנות את האופי של בעלה יעקב. לכאורה, היא הצליחה במשימתה: יעקב, שלא ידע שרחל גנבה את התרפים, כעס על לבן על חשדנותו ושפך בפניו את כל מה שהיה על לבו, ובסופו של דבר שניהם התפייסו ואף כרתו ברית. ניתן גם להבין ברוח זו את מאבקו של יעקב עם המלאך, והשם "ישראל" כביטוי להתמודדות אמיצה עם הנסיבות במקום ההתחמקות האופיינית של יעקב. אולם בהמשך, כאשר יעקב פוגש את עשיו אחיו, הוא שוב מתחנף אליו ובוחר בדרך הערמה.

 

לבן התכוון להרוג את יעקב

אם הקב"ה מצא לנכון להזהיר את לבן מלפגוע ביעקב, זה לכאורה אומר שחייו היו בסכנה. כך אמנם כותב אברבנאל: "לפי שהיתה כוונת לבן להרע עם יעקב הוצרך ה' לצוותו ולהזהירו בחלום הלילה… באמרו אליו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע". לבן אמנם פונה לכולם, כאשר הוא אומר: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע", אבל למעשה הוא רק התכוון ליעקב, כפי שמציין רבי פינחס הורוויץ[4]:

ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב. הנה לא הזהירו אלא על יעקב, והיינו דאמר לבן יש לאל ידי וגו' ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו' מדבר עם יעקב, פירוש שאמר לבן יש לאל ידי לעשות רע עם נשי יעקב ובניו, כי לא אמר אלי רק מדבר עם יעקב לבד, אלא מחמת שהבנות בנותי והבנים בני, לכך לא הצריך הקב"ה להזהיר עליהם, ובאמת לכך לא הזהיר עליהם, וכן כתיב "ארמי אובד אבי" (דברים כו ה) שעיקר שנאתו היה על יעקב.[5]

הרי היה מתח מתמיד בין יעקב לחמיו לבן. הוא קיבל אותו בלית ברירה, כפי שרש"י כותב על הפסוק: "וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים" (בראשית כט יד): "אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך". לבן הסכים לתת לו בתו בחוסר התלהבות מפורש: "וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר" (בראשית כט יט). ואז הוא סידר אותו ומסר לו לאה במקום רחל. אחר כך, כאשר הוא נאלץ לתת לו שכר, הוא החליף מספר רב של פעמים את תנאי החוזה בינו לבין יעקב, כפי שמעיד הפסוק: "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (בראשית לא ז). ובהמשך, הוא לא הסתיר את כעסו על כך שיעקב הצליח להתעשר על חשבונו: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא ב). ובסופו של דבר הוא חשד בו שהוא גנב ממנו את התרפים ולכן רדף אחריו כדי לפגוע בו.

אם כן, יש להבין את דברי לבן "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע" פשוטם כמשמעם: ללבן היו הן הרצון והן היכולת לפגוע, אולם כאמור – בניגוד למשתמע מהמילה "עמכם" – עיקר כוונתו הייתה לפגוע דווקא ביעקב.

 

לבן הפר את ציווי ה'

לפי אברבנאל, לבן כן קיים את הצו שהוא קיבל מה', באשר כוונתו הייתה רק על סדר הדברים:

האדם, כשיוכיח את חברו, יוכיחהו באחד משתי דרכים. אם בהתחיל בדברים טובים ויסתום ויסיים בדברים רעים, כאילו תאמר האלהים יודע שאהבת עולם אהבתיך, אבל בעבור מה שעשית לי הריני לך אויב אכזרי. ואם שיתחיל בדברים רעים ויסיים בטובים, כאילו תאמר אתה עשית עמדי דברים רעים כאדם נבזה ונקלה, אבל על כל זאת לא אעזוב אהבתך. ולכן הזהירו ה' ללבן: אם תרצה להוכיחו מרע אל טוב שתתחיל בדברים רעים ותסיים בטובים, הנה מה טוב ומה נעים. אבל השמר לך מדבר עם יעקב באופן האחר שהוא מטוב עד רע שהתחיל בטוב ותסיים ברע, כי הכל הולך אחר החתימה, וכן עשה לבן שהתחיל עמו בתוכחת מגולה וסיים באהבה מסותרת, ולא עבר אם כן על אזהרת ה'.

אבל גם ניתן להבין את הדברים כפי פשוטם: הקב"ה התכוון למנוע את לבן מלפגוש כלל את יעקב, פן יפגע בו. לבן הפר את ציווי ה', אולם יחד עם זה הוא וויתר על כוונותיו לוחמניות ולא עשה למשפחת יעקב כל רע, כך שהעיקר נשמר.

 

לבן התכוון להרגיע את יעקב

אם כן, מדוע לבן מספר שה' התגלה אליו ואסר עליו לפגוע ביעקב? הוא כנראה התכוון להרגיע את יעקב ומשפחתו, שלא יפחדו ממנו יתר על המידה, כך שתתכן ברית שלום בינו לבין יעקב. הוא אמנם מודה בזה שמלכתחילה כוונותיו היו רעות, אבל הוא רוצה להצהיר שבסופו של דבר הוא השתכנע שהקב"ה מגן על יעקב, כך שכדאי יותר לכרות אתו שלום. כך גם נהג לפניו אבימלך מלך פלישתים, שבעצם שנא את יצחק כפי שנאמר: "וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו יד), ובהמשך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם" (בראשית כו כז). אולם אחרי שאבימלך נוכח לדעת שה' מגן על יצחק, הוא  ביקש לכרות עמו ברית, כפי שהוא אומר: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ" (בראשית כו כח).

 

גם יעקב השתדל ליישר את ההדורים

שד"ל מסביר כך מדוע יעקב בתשובתו ללבן מתייחס לבנותיו בלבד ולא לבעיית הרכוש:

פן תגזול את בנותיך מעמי: את צאני היה לו לומר, כי לכך ברח יעקב ולא הגיד ללבן שהוא רוצה לשוב לבית אביו, כי אחר ששמע את דברי בני לבן שהיו אומרים לקח יעקב את כל אשר לאבינו, חשש שמא אם יראה שהוא הולך לא יניחהו ליקח עמו את ממונו, אך יגזול ממנו הכל או מקצת, ודרך כבוד אמר פן תגזול את בנותיך מעמי שלא לעשותו גזלן, וכאילו לא היה ירא שיקח את ממונו, אלא שיקח את בנותיו מרוב אהבתו אותן.[6]

יעקב בכוונה לא התייחס לשאלת הרכוש כדי שלא להעליב את לבן: הוא שם את הדגש על הצד הרגשי – אהבתו של אב לבנותיו – ולא על הצד החומרי. בצורה הזאת התאפשר פיוס בין יעקב ללבן, ויכלו לכרות ברית.

נמצאנו למדים שאין לזלזל בסכנה שיעקב ניצול ממנה. הוא בוודאי לא הגזים כאשר הוא אומר לה' זמן קצר אחרי מאורעות האלה: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (בראשית לב יא).

[1] רבי יעקב לורברבוים (גליציה 1770- 1832).

[2] נחלת יעקב בראשית לא כט.

[3] פורסם במוסף "שבת", מקור ראשון, י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014. וראו אריאל סטולמן, בעקבות הפשט האבוד, קריאה חדשה בפרקי התורה, ירושלים התש"פ, עמ' 93-94.

[4] רבי פינחס הורוויץ (פולין 1730-גרמניה 1768).

[5] פנים יפות בראשית לא כד.

[6] שד"ל על לא לא.