מקץ: סיפורי יוסף ושלטונו

סיפורי יוסף ושלטונו[1]

אחת הטענות של מבקרי המקרא היא שאין לראות בסיפורים המקראיים תיאור מדויק ונאמן של מה שהתרחש באמת, היות ושיערו כי מחברי סיפורים אלה חיו זמן רב אחרי התרחשות המאורעות המסופרים, וגם מן הסתם התגוררו באזורים מרוחקים מהמקום שבו קרו אותם מאורעות[2]. נגד טענה זו התקומם אברהם שלום יהודה[3], שהיה בקי הן בעברית והן בשפות של העולם העתיק, והוא השתדל להוכיח שטענה זו איננה מדעית וכי אין לה על מה להסתמך. לשם ביסוס טענתו, הוא לקח כפרדיגמה את סיפורו של יוסף, מאז כליאתו בבית-הסוהר (סוף פרשת וישב) ועד קבורתו של יעקב אביו (פרשת ויחי), כדי להוכיח שאין להעלות על הדעת שמחבר הסיפור לא היה בקי הן בשפה והן בתרבות המצרית של התקופה הנידונה[4].

הטיעון הראשון של יהודה הוא שיש הוכחות מוצקות שהשפה המצרית השפיעה רבות על השפה של התורה: לפי יהודה, זו הוכחה כי התורה נכתבה בתקופה קרובה לזו של שיעבוד מצרים, בניגוד לדעתם של מבקרי המקרא הטוענים כי התורה נכתבה מאות שנה אחר כך. להלן מספר הוכחות לכך:

בפסוק אחד (שמות ב ג) מופיעות ארבע מילים מצריות: "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר".

בסיפורי המקרא מופיעות מילים מצריות רבות, כמו אחו, התמהמה, חרטומים, מצה, משארת, צפרדע, שחין, שבר, תועבה, אב-רך[5] , צפנת-פענח[6]. כל הביטויים האלה מראים כי "רק בסביבה מצרית היה אפשר לכתוב סיפורים כאלה ורק באותה התקופה שהעברים חיו באותה סביבה".

בנוסף לכך, גם בפרטי הסיפור משתקפים תנאי החיים של מצרים כך שמתקבל הרושם שמחבר הסיפור המקראי הכיר מקרוב את כל מנהגי המצרים, חוקיהם, דיניהם, תנאי עבודתם והשקפותיהם. להלן מספר דוגמאות לכך:

משמעות המילה "בית-הסוהר" איננה בית-כלא, אלא שם מקום ("סאר" במצרית עתיקה) שנזכר לעתים קרובות בספרות המצרית מימי השעבוד.

שר המשקים ושר האופים מופיעים בתמונות שנמצאו בחפירות מצרים[7], בהן רואים את שר המשקים שממלא את הכוס על כף פרעה[8]. בתמונה אחרת רואים אופים הנושאים סלי לחם על ראשם בהתאם למה שמסופר בחלום של שר האופים[9].

המצריים הלאיהו את חת-חור אלילת המזון בדמות פרה, ומזה מובן מדוע ישנם פרות בחלומו של פרעה[10]. בתמונה אחת חת-חור מופיעה בדמות פרה על שפת היאור בתור סמל המשפיע מזון ומחיה.

העמים השמיים ראו בגידול הזקן והפאות אות כבוד ושררה, וגדל פרע היה סימן לגבורה[11]. אנשי חיל היו מגדלים תלתלים וגדילים והיו מתפארים בהם[12]. כשהיו רוצים לבזות את השבויים היו מגלחים אותם[13]. לעומת זאת, בקרב המצריים הגילוח היה מנהגם של בעלי עליה ושררה, ולכן אין כל פלא שגילחו את יוסף לפני שניגש לפרעה[14].

כאשר פרעה מסר את טבעתו ליוסף, מסופר שהוא נתן אותה על יד יוסף[15], ולא נאמר על אצבעו. פרט זה מתאים למנהגי מצריים, ואמנם ישנה תמונה אחת המראה איך בן המלך, נציב מדינת כוש, מקבל את הטבעת על כף ידו.

בגדי שש (שש היא מילה מצרית, המציינת ארג לבן של משי דק ושקוף) שהלבישו את יוסף[16] היו מלבושי מלכים, משנים ושרים ראשונים במלכות.

רביד הזהב שיוסף קיבל על צווארו[17] לא היה סתם מתנה אלא היווה סמל של שררה ומעלה לאיש שפרעה חפץ ביקרו. ידוע לנו על פי מקורות מצריים כי תשומת הרביד הייתה טקס רשמי שהתנהל בחגיגיות מיוחדת.

מודגש מספר פעמים כי יוסף היה ממונה על כל ארץ מצריים[18]. הדגשה זו איננה מקרית, אלא היא מוסברת על ידי מצבה המדיני של מלכות מצריים באותם הימים. הרי בעבר, ממלכת מצריים הייתה מחולקת לשתי מדינות נפרדות, הארץ העליונה בדרום והתחתונה בצפון, ורק בשלב מסוים בתולדותיהן הן התאחדו לממלכה אחת. זו משמעות השם מצריים: שני מצרים, שתי מחוזות. אחרי ששתי המחוזות הפכו להיות מדינה אחת, נמשך המנהג למנות משנה למלך לכל מחוז בנפרד, אלא שבסיפורו של יוסף, בגלל מצב החירום ולשם ייעול מערכת איסוף התבואה וחלוקתה בשנות הרעב, פרעה קיבל החלטה למנות משנה יחיד לכל המדינה.

כאשר יעקב ובניו מתייחסים ליוסף, הם מכנים אותו "האיש"[19]. יוסף, לאחר שהתגלה לאחיו, מספר להם שהוא "אב" לפרעה[20], כינוי מפתיע בפיו של יוסף. אלא מתברר שכינויים אלה הם תרגומים מילוליים של ביטויים מצריים המציינים את תפקידיו של המשנה למלך.

כמו כן, הפרטים על חניטתו של יעקב (ארבעים ימי החניטה[21], ימי בכיה[22], וכן העובדה שרופאים חנטו אותו ולא סתם חונטים רגילים[23]) מראים בעליל שהיה מדובר בכבוד גדול שהעניקו ליעקב, וכל הפרטים האלה תואמים את מה שידוע לנו ממנהגים המצריים כלפי אנשים חשובים.

הערה אחת לסיום: לכאורה, המטרה העיקרית של יהודה הייתה לתקוף את טענות ביקורת המקרא ולהוכיח שאין להן על מה להסתמך. הוא כנראה לא שם לב לתרומה אחרת של מחקריו שנראית לי חשובה יותר: להסביר ולהבהיר את הטקסט המקראי כך שהוא יובן כהלכה, ולגלות על הצד הטוב ביותר את פשוטו של מקרא, וכל זה, בעזרת כלים מדעיים שרק מומחים בתחום מסוגלים להשתמש בהם. בלי להתכוון לכך, הוא הוכיח את תרומתו הייחודית של המדע – כאן ידיעת השפה המצרית העתיקה ופרטי תרבותה – להבנתה המדויקת של פסוקי התורה. ידועים הניסיונות של הפרשנים השונים להסביר ביטויים בעייתיים רבים[24], ואין ספק כי ניסיונות אלה לא תמיד עלו יפה. לעומתם, יהודה הצליח לקלוע לפירוש האמיתי, בעזרת ידיעתו את השפה המצרית העתיקה ואת פרטי מנהגיה.


[1] כך הוא שם המאמר שפרסם אברהם שלום יהודה בכתב-העת הדואר, ניו-יורק, תש"א, גיליונות כ"א, כ"ג וכ"ד, וכן מופיע בספרו "עבר וערב", אוסף מחקרים ומאמרים, שירת הערבים, זיכרונות ורשמים, ניו-יורק 1946, עמ' 1-13. המאמר הנוכחי הוא פחות או יותר עיבוד של מאמרו החשוב של יהודה.

[2] לפי עדותו של שמעון פדרבוש (חכמת ישראל במערב אירופה, ערך שמעון פדרבוש, ישראל 1958, עמ' 267), כך עמדתו של מבקר המקרא אדוארד מאיר (Eduard Meyer 1855-1930).

[3] נולד בירושלים בשנת 1877. הוא השתלם באוניברסיטאות של היידלברג ושל שטרסבורג, שם היה תלמידו של המזרחן הנודע תיאודור נילדקא, ושם הוכתר בתואר דוקטור בשנת 1904. נפטר בסרטוגה ספרינגס, ארצות הברית, בשנת 1951 (ראה שם עמ' 265-269).

[4] יהודי מאמין סובר שאין הסיפור המקראי יצירה אנושית, אלא דבר ה' ממש, ויתכן שכך סבר יהודה עצמו. אלא שהוא התכוון לתקוף את ביקורת המקרא על שטחה היא, היינו להוכיח כי מחבר הסיפור של יוסף הכיר מקרוב את המאורעות שהוא מתארם. אין בכוונתו להוכיח את המקור הא-לוהי של הסיפור המקראי. יהודי מאמין יוכל להסיק מטענותיו של יהודה כי הקב"ה כתב את התורה במונחים שיובנו על ידי בני ישראל המכירים היטב את תרבות מצרים של אז.

[5] כלומר לב-לך, במובן שים לבך! הזהר לך! סורה הצדה! המלך בא!

[6] משמעות השם הזה הוא "מזון-הארץ-הוא-החי", בהתאם לתפקיד שיוסף קבל עליו. המילה "משביר" היא המקבילה העברית המדויקת של שם מצרי זה.

[7] כל התמונות שמדובר עליהן כאן מופיעות בספרו של יהודה הכתוב בשפה האנגלית: A. S. Yahuda, "The Accuracy of the Bible, The Stories of Joseph, The Exodus and Genesis confirmed and illustrated by Egyptian Monuments and Language", U.S.A. 1935.

[8] בראשית מ יא: "וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אתם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". וכן שם כא: "וישב את שר המשקים על משקהו ויתן הכוס על כף פרעה".

[9] שם טז: "וירא שר האפים כי טוב פתר ויאמר אל יוסף אף אני בחלומי והנה שלשה סלי חרי על ראשי".

[10] בראשית מא ב.

[11] כפי שמשתמע מסיפורו של שמשון הגיבור, כמו שנאמר (שופטים יג ה): "כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים". חז"ל ראו בזה חובה דתית הקשורה למעמדו ההלכתי של נזיר, בהתאם למה שמשתמע מפשוטו של פסוק זה.

[12] בהתאם למה שנאמר אודות אבשלום (שמואל ב יד כו): "ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך". וכן בתבוסתו (שם יח ט): "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר".

[13] כמובא (שמואל ב י ד-ה): "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם. ויגדו לדוד וישלח לקראתם כי היו האנשים נכלמים מאד ויאמר המלך שבו בירחו עד יצמח זקנכם ושבתם".

[14] בראשית מא יד: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה".

[15] שם מב: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף".

[16] שם: "וילבש אתו בגדי שש".

[17] שם: "וישם רבד הזהב על צוארו".

[18] שם מא,מג, מד, מו.

[19] שם מג, ג, ה, ו, ז, יא, יג, יד,

[20] שם מה ח: "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים".

[21] שם נ ג: "וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנטים ויבכו אתו מצרים שבעים יום".

[22] שם ד: "ויעברו ימי בכיתו…".

[23] שם ב: "ויצו יוסף את עבדיו את הרפאים לחנט את אביו ויחנטו הרפאים את ישראל".

[24] דוגמה טיפוסית אחת היא המילה אברך (שם מא מג). ראה למשל את ההסברים השונים המובאים על ידי רש"י, שאף אחד מהם איננו על פי פשוטו של מקרא, וראה לעיל הערה 5.