עם סגולה

 

שאלה מפורסמת היא מה טיב ה"סגוליות" של עם ישראל? האם מדובר בתכונה טבעית ללא תלות בנסיבות, או לחילופין האם היא פונקציה של הרמה המוסרית והדתית של עם ישראל? שאלה נוספת – וכפי שנראה, יש לה זיקה עם השאלה הראשונה – היא במה ייחודיות זו באה לידי ביטוי? האם יש לה תפקיד פנימי-לאומי בלבד, או שהיא מכוונת לפעילות אוניברסאלית?

המונח "עם סגולה" מופיע ארבע פעמים בתורה. בפרשתנו נאמר: "וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" (דברים כו יח), ומהפסוק הזה משתמע לכאורה כי בחירת עם ישראל קדמה לחיובו לשמור את המצוות. מפסוק אחר: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים ז ו)[1], משמע כי בחירת ישראל בלתי מותנית. מצד שני, מהפסוק: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט ה), נראה כי מעלת ישראל תלויה בשמירת הברית ואף באה לידי ביטוי דרכה.

גם המדרש אינו חד-משמעי בנידון. מהמדרש הבא משתמע לכאורה כי הייחודיות של עם ישראל היא אמנם פועל יוצא מקבלת התורה, אבל הפכה להיות תכונתו הקבועה:

שלש גדולות נתן להם [לישראל] הקב"ה בשכר שקבלו את התורה ואלו הן: סגולה, ממלכת כוהנים, וגוי קדוש, שנאמר: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ה-ו).[2]

במקום אחר, יש רמז לכך שרק מי שמקיים את התורה הוא חלק של עם סגולה:

כל מי שמבדיל במוצאי שבת או שומע מן המבדיל, הקב"ה קורא לו קדוש וסגולה ומצילו מצרת העמים, שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים".[3]

לכן אין פלא כי ההוגים היהודים מכל הזמנים נחלקו בעניין זה. רבי יהודה הלוי העלה על נס את הייחודיות של עם ישראל, וטען כי קיים הבדל מהותי-טבעי בינו לבין יתר האנושות: "אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדותם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה"[4]. הוא מבדיל את ישראל מהעמים, ומכניס קטגוריה נוספת על החלוקה הקיימת בעולם: דומם, צומח, חי, מדבר, שלזה נוספת עוד דרגה – ישראל[5].

לדעתו, אברהם אבינו היה המובחר מצאצאי עבר – "אברהם סגולת עבר"[6] – ובני בניו, בתום תהליך של זיכוך לאחר זיכוך, הגיעו למעלה להיות ה"לב באומות כלב באברים"[7]. מכאן ש"הפחות שבבני תורת האלהים יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות שאין להם תורת האלהים".[8]

תפיסה זו זכתה לניסוחים שונים בספרות הקבלה ושלוחותיה, לפיהן מקורם של ישראל בכוחות הקדושה ואילו מקורם של אומות העולם בכוחות הטומאה. כך למשל נאמר בספר הפליאה[9]: "אמרו רז"ל כי ישראל נקרא אדם על שנפשו יורדה לו מאדם אבל עכו"ם שנפשם באה להם מכוחות הטומאה נקראים חזיר"[10].

הוגים אחרים הלכו בעקבות ריה"ל. הרמב"ן שואל:

מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים. ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, וכענין התורה כולה "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו ג), "אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך" (דברים כח א). וביצחק אמר "בעבור אברהם עבדי" (בראשית כו כד). אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם[11]:

והמהר"ל מיישב כדלהלן:

אצל נח לא היה רק בחירה פרטי והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא והכל הוא לפי מעשה צדקה שלו, אבל באברהם לא היה בחירה פרטית רק באומה הישראלית שהם זרעו… ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל ולא בחטא.[12]

והרב פילבר מסכם את שיטת המהר"ל כך:

המהר"ל מבחין בין "בחירה פרטית" לבין "בחירה כללית": בחירה פרטית היא בחירתו של אדם בגלל זכויותיו וצדקתו. בחירה זו היא בחירה התלויה בדבר, כלומר כל עוד אותו אדם נשאר בצדקו קיימת הבחירה בו, אך בהיפגם מעשיו של הצדיק מתבטלת גם בחירתו. בחירה פרטית כזו מוצאים אנו אצל נח, וזו הסיבה שהתורה בהתייחסה לנח מזכירה מיד את צדקתו: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וכוונתה לומר כי רק בגלל צדקתו נבחר נח מכל דורו.

מה שאין כן בחירתו של אברהם שהייתה "בחירה כללית". לא בחירה ממצבו הפרטי של הנבחר, אלא מקורה בתכנית אלהית. מטעם זה אין התורה מזכירה את צדקתו של אברהם סמוך לבחירתו, ועל כן לפני הכתוב "לך לך מארצך וממולדתך" אין התורה מציינת כל מעלה או צדקות של אברהם, כי בחירתו של אברהם לא הייתה עקב צדקתו או מעשיו הטובים [אף על פי שאברהם היה כזה], אלא מפני החלטה אלהית לברוא בעולם אומה ישראלית, שהיא יצירה כשאר יצורי תבל, כשמש שנברא להאיר ולחמם, כגשם שתפקידו לרוות ולהצמיח, כך נוצרו ישראל לגלות בעולם מציאות הבורא, כמאמר הכתוב: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".[13]

בתקופתנו הרב קוק הרבה להתייחס לנושא, כאשר לדעתו הסגולה היא "טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות". הוא מבאר את הפסוק "והייתם לי סגולה מכל העמים" כך: "הסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש [הישראלי]"[14]. לדעתו, לכנסת ישראל נשמה שונה מנשמת כל הגויים. ולכן תפיסתה המוסרית של ישראל היא אחרת:

הבדל שבין הנשמה הישראלית עצמיותה, מאוויה הפנימיים, שאיפתה תכונתה ועמדתה, ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה; שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.[15]

באחת מאגרותיו כותב הרב קוק שכנסת ישראל מהווה "התמצית האידיאלית של האדם".[16]

 

פועל יוצא מגישה זו היא שלעם ישראל מובטחת כעין "קביעות", כפי שמשתמע מהגמרא דלהלן:

אמר לו הקב"ה להושע: "בניך חטאו". והיה לו לומר: "בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם". לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: "רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא – העבירם באומה אחרת". אמר הקב"ה: "מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח – אף אני אשלח את ישראל", שנאמר "ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים" (הושע א ב)… לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקב"ה להושע: "לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו – פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה". אמר לו: "רבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה!" אמר ליה הקב"ה: "ומה אתה, שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הם – כך. ישראל, שהם בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קניינים שקניתי בעולמי… ואתה אמרת העבירם באומה אחרת!"[17]

 

בצד השני, הדברים פחות ברורים: קשה למצוא הוגים הטוענים בצורה מפורשת כי אין כל הבדל מהותי בין יהודי לגוי[18]. יש אמנם הוגים המדגישים את הסגולה התרבותית והמוסרית של עם ישראל, ולדעתם כנראה הייחודיות של עם ישראל היא פועל יוצא מתורתו, ולא מעידה על תכונות מולדות.

כך משתמע מדברי הרמב"ם. לדעתו, אברהם אבינו נבחר לאבי האומה הישראלית, בזכות זו שהגיע בדרך ההיגיון ובכוחות עצמו לאמת התיאולוגית: האמונה באל אחד שהוא גם בורא העולם והמשגיח על ברואיו ושרק אותו יש לעבוד. בגלל דרכו זו של אברהם אבינו, ה' בחר בו ובצאצאיו להיות מקבלי התורה. כדברים האלו הרמב"ם כתב באגרת תימן:

תורת ה'… אשר הבדילנו ה' מכל בני העולם… ולא היה זה בעבור שהיינו ראויים אליו, רק מחסדי ה' עלינו, בגלל מה שקדם לאבותינו מידיעתו ועבודתו… וכאשר ייחדנו במצוותיה וחוקיה, ונגלתה מעלתנו על זולתנו בסדריה וענייניה.[19]

את גישת הרמב"ם ניתן לסכם אפוא בשלוש עמדות עקרוניות:

• הבחירה בעם ישראל כעם סגולה איננה מפאת היותם עשויים מגזע משובח יותר מן העמים האחרים.
• זכותו העיקרית של אברהם אבינו היא מעלתו האינטלקטואלית והישגיו התיאולוגיים המהפכניים.
• מעלת עם ישראל היא בכך שחוקיהם, מצוות התורה, הנם המעולים שבחוקים.

ר' שמחה מאיר מדווינסק, מחבר ה"משך חכמה", כותב בהשראת דברי הרמב"ם: "עם סגולה – הוא בתורה ובמצוות" (דברים כו יח).

 

הרמח"ל סובר שבחירתם של עם ישראל היא תוצאה מבחירת אברהם, ואלה דבריו:

אמנם נמצאו כולם, לפי המשפט העליון, ראויים להישאר במדרגה האנושית השפלה שהגיעו לה אדם הראשון ותולדותיו מפני החטא, ולא גבוהים מזה כלל. ואברהם לבדו נבחר במעשיו ונתעלה, ונקבע להיות אילן מעולה ויקר, כפי מציאות האנושיות במדרגתו העליונה, וניתן לו להוציא ענפיו כפי חקו. ואז נתחלק העולם לשבעים אומות – כל אחת מהן במדרגה ידועה, אבל כולן בבחינת האנושיות בשפלותו, וישראל בבחינת האנושיות בעילויו. [20]

מן הדברים הללו יוצא שבחירת עם ישראל דרך אברהם אבינו באה לתקן את ההידרדרות שהחלה באנושות בעקבות החטא הקדמון. לפי גישתו של הרמח"ל בחירת עם ישראל באה לתקן תקלה בדרך, ואברהם נבחר מפני שתכונותיו ואישיותו התאימו למשימה שהוטלה עליו. לעומת זאת, לפי גישתו של המהר"ל בחירת עם ישראל היא מהלך מתוכנן ומכוון כחלק מן הבריאה כולה, כאשר אברהם אבינו המקור והאב של עם ישראל.

כך אמנם משתמע ממה שנאמר בתורה בעניין ירושת ארץ ישראל: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט ה).

 

אחרים ראו ב"סגולת ישראל" עניין ייעודי, והעלו על נס את תפקיד עם ישראל בקרב האנושות כולה. לפי ממשיכי משה מנדלסון: "עם ישראל הוא העם הנושא את האמת האוניברסאלית, המוחלטת, לאורך ההיסטוריה. הוא נתמנה להיות מורה לאנושות כולה".[21] מתוך רבים, גם הרש"ר הירש והרב קוק העלו רעיונות דומים. הרש"ר הירש כתב:

אותו עם [ישראל] משמש, אפוא, אבן לבניינה החדש של האנושות, בו שרדו דעת ה' והכרת תפקיד האדם, ובגורלו ובחייו נתגלו להיות למופת, לאזהרה, לדוגמה ולחינוך.[22]

וכך הוא כותב בפירושו לתורה:

בך בחר וגו' מבאר את האמור לפניו "כי עם קדוש" וגו'. רק לכך נבחרת, כדי שיתקיימו בך חיי עם העומדים תחת השפעתו הבלעדית של ה', הוה אומר, תחת התכתיב הבלעדי של תורתו. עליך לייצג עם שאין דומה לו, שאיננו ברשות כל כח אחר – אף באחד מכל יחסיו, אלא הוא מתפתח כולו על בסיס היותו קנוי לה' לבדו. שהרי זה פירוש להיות לו לעם סגלה.[23]

לפי הרש"ר הירש, מוטל על עם ישראל להיות "אור לגויים":

אם יהיה ישראל השומר הנאמן של תורת ה', כבר הובטח לו מעמד היסטורי עולמי המעלה אותו מעל כל הגויים שעוצבו בידי ה', ונמצא שעובדת הופעתו ההיסטורית בין העמים תהיה לה' לתהלה ולשם ולתפארת. הופעתו ההיסטורית של ישראל בין העמים תהיה לה' "לתהלה": היא תגלה את הנהגת ה' בקרב האנושות וביתר דיוק: היא "תקרין" את אור ה' בעולם… כי התופעות ההיסטוריות הקשורות לישראל מורות שה' הוא מחוללן והן מוכיחות את מציאותו ואת הנהגתו של ה'. יתר על כן, היא תהיה לה' "לשם": היא לא רק תביא את העמים לידי הרהור כללי שיש שליט יחיד בהליכות הטבע וההיסטוריה, אלא היא תודיע את "שם" ה', שהרי ישראל מתהלך בקרב העמים ובידו הספר של התגלות תורתו ומצוותיו. ספר זה הוא המקור היחיד של חיי רוחו ומעשיו ושל קיומו באורח פלא, ודבר זה יביא את העמים לידי הכרה ברורה ומוגדרת של מציאותו ורצונו של האל היחיד זה. וכאשר ישראל נתמך בידי ה' משום שהוא מקיים את תורתו בנאמנות, הוא ישיג את אושר הפרט והכלל שה' הבטיח לו בתורתו, ודבר זה יהיה לה' "לתפארת": יהיה בכך כדי לפאר את ה' ואת תורתו ולהפיץ את אורו בעולם, עד – "והלכו גוים לאורך" (ישעיה ס ג), וישראל יהיה "עטרת תפארת ביד – ה' וצניף מלוכה בכף – אלהיך". ה' אמר לעיני כל העולם שישראל הוא עם תורת ה' והוא מכשיר ביד ה' כדי להאיר את עיני העמים וללמדם אורחות מוסר. על ידי כך כבר "האמירך": ה' ביטא את ייעוד ישראל ואת הציפיות שהוא תולה בו, וכך הוא אמר על ישראל – למען דעת כל עמי הארץ: ישראל חייב להיות עם "קדוש", הפונה רק אל הטוב המוסרי ואל הרצוי בעיני ה' וחובה זו מוטלת על כל יחיד הנמנה עם כלל ישראל, ולפיכך אם אי – פעם יבגוד בייעודו הקדוש – כל זאטוט מאומות העולם יוכל להזהיר אותו על ייעודו ועל חובתו.[24]

וכך כותב שמואל דוד לוצאטו, על הפסוק "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו":

שעל ידי שישמרו דרך ה' אוכל להביא על אברהם את אשר דיברתי עליו ויתקיים רצוני שאברהם יהיה לגוי גדול וכו' והנה המקרא הזה כולו תוספת ביאור אל הקודם, להיות למוסר לבני ישראל למען ידעו כי מה שאמר שאברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' אינו אלא בתנאי שישמרו בניו דרך ה', כי אז יביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו לא בזולת זה, ויזכרו תמיד כי קיום הבטחות ה' לאברהם כולו תלוי במעשיהם.[25]

לפי הרב קוק "לעם ישראל יעוד ושליחות לאנושות כולה".[26] יחד עם זה, אין הכרח לראות בייעודו של עם ישראל מיצוי הרעיון של סגולת ישראל. עובדה היא למשל שהרב קוק, כאמור, לא רק רואה את עם ישראל כנושא שליחות אוניברסאלית, אלא גם סובר כי הוא אומה שונה באופן מהותי מיתר העמים.

 

בתקופה המודרנית יש ביטוי חד-משמעי ואף בוטה לדעה שאין כל הבדל מהותי בין ישראל ליתר אומות העולם בכתבי ישעיהו ליבוביץ. הוא מתייחס לנושא לעיתים קרובות, וכתב למשל:

יחודו של עם ישראל… אינו מה שניתן לעם כקניין הקיים ועומד, אלא הוא תביעה המוצגת לעם, משימה ותפקיד המוטלים עליו… אמנם עמדו עוררים על תפיסה זו, משום שלא היו מסוגלים לאמונה רמה זו. והראשון שערער עליה היה קורח, שהכריז "כל העדה כולם קדושים" – הייחוד של עם ישראל הוא עובדה קיימת, הוא גוי קדוש מבחינת מהותו. אולם שלושה פסוקים בלבד לפני הצהרת קורח נמצא בתורה הפסוק… "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים" – אין אתם קדושים אלא נתבעים לקדושה.[27]

אין בדברים האלה כדי לסתור את העובדה שעם ישראל נבחר על ידי הקב"ה למלא תפקיד, וכי הוא אפוא נחשב כראוי למלאו. ברם, אליבא דליבוביץ, בחירה זו איננה מעידה על מהות שונה – בהתאם לשיטת ריה"ל – אלא לכל היותר על כישרונות מתאימים.

ליבוביץ מרחיק לכת עוד יותר. לדעתו, הקביעה שיש ליהודי טבע שונה מזה של גוי מעידה על "עצלנות" מסוימת. כך הוא כותב:

הטיעון שבאדם היהודי טבועה סגולה שאינה באדם הלא-יהודי יש בו משום פיחות של משמעותה של יהדות: שהרי אם יש ביהודי מטבעו משהו מיוחד המבדיל בינו לבין הלא יהודי, נמצא שאין היהדות משימה ותפקיד אלא נתון של המציאות, וכל דבר שהוא נתון הוא חסר-ערך… ערכים הם דברים שאינם מעוגנים במציאות, אלא הם דברים שיש לחתור אליהם.[28]

אלא שיש לטעון כי טבע משובח אינו בהכרח מוביל לחוסר מעשה, אלא להיפך אמור לעודד פעילות.

על פי הנאמר לעיל, ברור כי המושג "עם סגולה" הוא עקרון דתי, שלכאורה אינו מתיישב עם גישה הומניסטית או ליברלית-מודרנית[29]. לכן מעניינת במיוחד העובדה כי קיימת גם גרסה "חילונית" של רעיון סגולת ישראל. ההוגים הציוניים החילונים של התחלת המאה העשרים לא התכוונו להסתפק במדינה שכל מטרתה תהיה לקלוט את היהודים הנרדפים – בהתאם לגישתו המקורית של הרצל – אלא גם דרשו ממנה להיות מדינה למופת, ולטפח חברה המתנהלת על פי חוקי המוסר הנעלים ביותר. כדי לבסס רעיון זה הם השתמשו במונחים מסורתיים של "סגולת ישראל". "הרצל איננו טוען, כמובן, שעם ישראל הוא ממהותו עם סגולה. אבל המסיבות מאפשרות ואף ממריצות אותו להעמיד חברת מופת לעיני העמים".[30] לפי נחמן סירקין: "עם ישראל יכול להתחיל הכל מהתחלה, הוא יכול להקים מדינה אידיאלית וחברה אידיאלית, ויש לו מוטיבציה חזקה לעשות זאת".[31] לפי א. ד. גורדון: "עם ישראל אמנם הוא עם סגולה, כשם שכל עם, הנאמן לעצמיותו, הוא עם סגולה, באופן שהמלה "סגולה" מקבלת את המשמעות של "סגוליות" בהוראתה המודרנית – ייחוד מהותי… ייחודו של עם ישראל מתבטא בין היתר בכך שיותר מכל עם אחר הוא נאמן לעצמיותו וחותר לביטוי מלא שלה בכל אורחות חייו".[32] דוד בן-גוריון אף כתב: "בחזון הגאולה של נביאי ישראל נארג קשר אורגני בין הגאולה היהודית הלאומית ובין הגאולה האנושית הכללית. ומשום כך תובעים נביאי ישראל מעמם להיות עם סגולה".[33]

 

כאפילוג לרעיון הבחירה אליבא דריה"ל ואלה שהולכים בעקבותיו, כותב שלום רוזנברג את הדברים הבאים:

לדורנו התוסף מכשול נוסף [בתפיסת הסגולה של ריה"ל]: המטען השלילי הכבד של מושג הגזע. ריה"ל לדורנו פירושו התגברות והתנערות מהיסוד הזה. זו ללא ספק דרישה קשה, שהרי כאמור לעיל לא רק דרישות שליליות קשורות בו. אולם היא בלתי נמנעת. בהתייחסו לבעיה דומה ביטא זאת רש"י בצורה קצרה וקולעת: "'לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך' – ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאום אלו חוק לעבודת אלילים". יעקב אבינו בנה מצבה. כיצד אפוא אומר הפסוק שה' שנא מצבות? אלא שבינתיים נהפכה כלי לעבודה זרה, לכן איבדה את הלגיטימיות שלה והפכה שנואה. כך לגבי רעיון הבחירה בגרסתו המהותנית; אולי פעם היה רעיון זה אהוב, אולם עתה, עם המטען הנורא הכרוך ברעיון שגזע אחד עליון על אחרים, לא נוכל עוד להשתמש בו. שומה עלינו לחזור לעמדה הראשונה שהוצגה לעיל; היהודי מיוחד בייעודו, ורק בייעודו. רק אם נקיים את הייעוד, נהיה סגולה מכל העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש.[34]

שלום רוזנברג סובר אפוא כי בתקופתנו על לנו להחזיק בגירסה "הגזענית" של סגולת ישראל, מאחר שגירסה כזאת מעוררת אסוסיאצות מקוממות בחברה המערבית הנאורה. לדעתו, ה"אמת" חייבת לסגת לטובת מה שנחשב היום כ-"politically correct".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דניאל סטטמן, "עם סגולה: מצב נתון או ייעודן

 

 

 

 

 

 

 

[1] וכן דברים יד ב.

[2] במדבר רבה פרשה יד ד"ה י ביום עשתי.

[3] ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז לד.

[4] כוזרי א צה.

[5] כוזרי ה כ ד"ה וההקדמה הרביעית.

[6] כוזרי א צה.

[7] כוזרי ב לו.

[8] כוזרי ה כ.

[9] ספר הפליאה הוא חיבור על פרשת בראשית, השייך לספרות הקבלה הקדומה. לפי פרופ' אידל, המחבר הוא רבי נחמיה בן שמואל (טרושטלין) מארפוּרט, שנקרא גם "הנביא מארפורט", שפעל סביבות שנת 1200.

[10] ספר הפליאה, סא ע"א, ד"ה בצלמינו כדמותנו א"ל ומה דמות.

[11] רמב"ן בראשית יב ב.

[12] המהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק יא.

[13] הרב פילבר, אילת השחר, ירושלים תשמ"ט, עמ' עח-עט.

[14] הרב אברהם יצחק קוק, אגרות הראיה, כרך ב, ירושלים תשכ"ב, מכתב תקנה, עמ' קכו.

[15] אורות, ירושלים תשס"ה, עמ' קנו.

[16] אגרות הראיה, כרך ב, ירושלים תשכ"ב, מכתב תט, עמ' סה. ראו משה זאב סולה, דרכים ביהדות, ירושלים תשל"א, עמ' 137.

[17] בבלי פסחים פז.

[18] לפי הרב אליהו מונק (קול התורה, פריז 1972, שמות יט ה), זו דעתם של ש. ד. לוצאטו והרש"ר הירש. לא מצאתי דברים מפורשים, אלא רמזים בלבד, כפי שיצוין להלן.

[19] איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, ירושלים תשנ"ה, עמ' קיח.

[20] ר' משה חיים לוצאטו, דרך ה', ב ד ג.

[21] אליעזר שביד, היחס הדו-ערכי לרעיון "עם סגולה" בהגות זמננו, מאזנים מח, 6/5 (תשלט), עמ' 318.

[22] הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ירושלים תשכ"ז, איגרת ז.

[23] הרש"ר הירש על דברים ז ו.

[24] רש"ר הירש דברים כו יח.

[25] שד"ל על בראשית יח יט.

[26] שביד, עמ' 323.

[27] ישעיהו ליבוביץ, אמונה, היסטוריה וערכים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 116-117 .

[28] שם, עמ' 113.

[29] אפשר לטעון כנגד שיטה כזו של הריה"ל כי היא גזענית, וכי היא מזכירה – להבדיל אלפי הבדלות – מושגים כמו Herrenvolk ו-UberMensch. שביד גם מביא דעה לפיה "עם הטוען שהוא "נבחר" אינו אלא מעיד על עצמו שהוא נחות מבחינה מוסרית. זהו עם מתנשא ומתבוסס המעורר בדין את איבת סביבתו" (שביד, עמ' 315). וראו את דברי הסיכום.

[30] שביד, עמ' 321.

[31] נחמן סירקין, "היהודים ושאינם יהודים", בתוך "שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית", כתבי נ. סירקין, הוצאת "דבר", תרצ"ט.

[32] (שביד, עמ' 322).

[33] מחניים, קכח-קכט-קל תמוז תשלב, עם סגולה, עמ' כ.

[34] מובא עח ידי דניאל סטטמן, "עם סגולה: מצב נתון או ייעודן",

http://www.netivot-shalom.org.il/parshheb/yitro3.php.