לעולם בהם תעבודו[1]

 

עבד עברי ועבד כנעני

בתורה – לפי פרשנות חז"ל – מופיעים שני סוגי עבדים: עבד עברי ועבד כנעני. מדובר בשני מעמדים שונים לחלוטין, כפי שיבואר להלן.

עבד עברי הוא בן ישראל שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להתקיים והוא מוכר את עצמו לעבד, או גנב שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או את עלותו, ונמכר לעבדות לצורך תשלום החוב. גופו של עבד עברי אינו קנוי לאדון, אלא רק עבודתו, וגם זאת לתקופה מוגבלת. לכן, התורה מכנה אותו "שכיר"[2]. לאחר תקופה של שש שנים או בהגיע שנת היובל (המוקדם מבין השניים) העבד אמור להשתחרר לחופשי. אמנם אם העבד איננו מעוניין לעזוב את אדונו הוא יכול להישאר עבדו עד שנת היובל.  לעבד עברי הזכות לפדות את עצמו כאשר יש לו אפשרות לכך.

כאמור, עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ולכן חלה על הבעלים החובה להבטיח לעבד מספר זכויות סוציאליות. זכויותיו העיקריות של העבד הן:

• אין להשפיל את העבד
• האדון חייב לפרנס גם את משפחת העבד.
• יש לדאוג לעבד למזון, שתייה ולמגורים נאותים הזהים לרמת חייו של האדון. אם שוויון זה בלתי אפשרי והברירה היא בין העדפת האדון להעדפת העבד, העבד מקבל את ההעדפה.
• אין לפגוע בעבד פיזית. פגיעה פיזית בעבד מחייבת תשלום פיצויים על ידי האדון, כמו פגיעה באדם חופשי.
• כאשר העבד משתחרר, חלה על האדון חובה להעניק לו מרכושו.[3]

בגלל המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי לעבד, אמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"[4].

לעומת זאת, עבד כנעני הוא גוי שנמכר ליהודי לעבדות: על ידי גוי ליהודי, על ידי יהודי ליהודי אחר, וכן יכול גוי בן חורין למכור עצמו לעבדות ליהודי. זאת אומרת שהדרך בה ארצות כמו אנגליה וארצות הברית חטפו כושים מערבות אפריקה, העבירו אותם באוניות משא כבהמות ומכרו אותם בשווקי עבדים היא זרה ליהדות. כאשר הגוי נהיה עבד, הוא עובר גיור חלקי, הכולל מילה וטבילה, ולאחריהם הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אישה. אם העבד מסרב לקבל על עצמו את המחויבות הזאת, על אדונו למכור אותו לגוי לאחר פרק זמן של שנה. אם העבד משתחרר מעבדותו, הוא הופך להיות יהודי גמור. צאצאים שנולדו לעבד כנעני נחשבים גם כן לעבדים כנעניים.

עבד כנעני יוצא לחירות באחד משלוש הדרכים הבאות:

• על ידי תשלום כסף לאדון.
• על ידי שטר שחרור שנותן האדון לעבד.
• אם האדון פצע את עבדו באחד מ- 24ראשי איברים.

עבד כנעני שמשתחרר, צריך לטבול טבילה נוספת על טבילת העבדות שלו, ובטבילה זו הוא הופך לגר צדק לכל דבר ועניין.

בשונה מעבד עברי, עבד כנעני נחשב באופן עקרוני כרכושו של האדון. בעיקרון, מותר לעבוד בעבד כנעני עבודת פרך ולתת לו לעשות מלאכות סרק. הריגת עבד כנעני שמובילה למותו כעבור מספר ימים לא מחייבת ענישה. יחד עם זה, כך הרמב"ם מסכם את עמדת חז"ל בנידון:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמם… וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו… ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצוונו להדמות בהם, הוא אומר "ורחמיו על כל מעשיו", וכל המרחם מרחמים עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".[5]

בעיית העבדות

אולם מתעורר קושי מסוים בעניין העבדות: המהפכה הצרפתית באירופה, ומלחמת האזרחים בארצות הברית, שמו את נוהג זה מחוץ לחוק. היום, העבדות בוטלה בכל הארצות הנאורות ונחשבת כמנהג מגונה ואנטי-מוסרי. והנה, בתורה יש עבדות, ורבים הדינים המתייחסים אליה. איך יתכן שמוסד כזה שלילי יקבל הכרה על ידי המוסר האלהי?

הרב קוק נשאל על זה על ידי סטודנטים שהתגוררו בארצות הברית, ובתור תלמידי ישיבה שהגיעו לאוניברסיטה נתקלו בהשקפות מערביות שלא תאמו את מה שלמדו בישיבה. הרב קוק השתדל לענות להם, והוא פיתח תורה שלימה המצדיקה והמסבירה את מוסד העבדות, איך שהוא מתואר בתורה[6].

הוא קודם כל הבהיר כי אין התורה ייסדה את העבדות, אלא באה להסדיר נוהג קיים ואף טבעי, שבעיקרו איננו רע. הרי העבדות החוקית עדיפה מבחינה מוסרית על ניצול הפרולטריון איך שהוא בוצע בעקבות המהפכה התעשייתית בארצות ה"נאורות", באשר העובדה שגוף העבד שייך לאדונו מבטיחה שיש אינטרס לאדון לשמור על בריאותו ועל חייו של העבד, דבר שלא קיים כשמדובר בשכירים. האילוסטרציה לכך היא התנאים המחפירים ששררו במכרות הפחם באירופה במאה התשע-עשרה.[7] היות ובכל מקרה יהיו תמיד עשירים ועניים, בעיקרון מוסד העבדות עדיף על פני ניצול ציני של הפרולטריון שאינו מסוגל להגן על עצמו.

בנוסף לכך, עובדה היא שישנם גזעים שהעבדות פועלת עליהם לטובה, באשר עצמאותם תחזיק אותם לרמה מוסרית ותרבותית שפלה יותר. זה היה המצב של חם וצאצאיו, שעבורם העבדות יצאה בסופו של דבר כחיובית. אנחנו עדים לתופעה דומה בעניין עליית האימפריות הגדולות שנוצרו על ידי כיבוש המדינות הקטנות. תהליך זה בסופו של דבר הביא לקידום הרמה המוסרית של האנושות, באשר "הקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, ועל ידי הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות, והוא צעד להתרכזות האנושיות למשפחה אחת באחרית הימים"[8].

הרב קוק משוכנע כי כל התהליכים ההיסטוריים מכוונים מאת ה' כדי להביא את העולם למצב מוסרי אידיאלי, ותולדות העבדות אינן יוצאות מן הכלל:

כל הדברים ההיסטוריים שהיו במציאות צריכים שיובנו על פי תעודותיהם, הם הדברים המסובבים מהם בהשגחת ה', לכונן הטוב והחסד באחרית, וכיון שאנו רואים שהרבה עבדים יצאו מגזע חם יותר משני הגזעים האחרים, אנו מכירים שלתכלית ההשלמה הכללית היו הם ראויים לעבדות… וזהו תכלית הבנת קללת נח.[9]

העבד הוא עבד מטבעו, ושחרורו בטרם עת יפגע בקידומו המוסרי. מצד שני, האדונים אבדו את זכותם לשעבד את העמים שהעבדות טובה להם, באשר הם התנהגו באכזריות בלתי מוצדקת כלפי עבדיהם[10]. בשלב מסוים של התפתחות האנושות, היה הכרח של קיום כוח עבודה זול לשם ביצוע עבודות בזויות ומפרכות, וכאמור בנסיבות כאלה העבדות עדיפה על פני ניצול ציני של הפרולטריון. ואז, מוסד העבדות יכול היה למלא את תפקידו המחנך לעמים בזויים ממילא. ברם, בעקבות ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של האנושות, צורך זה הולך ונעלם, כאשר גם הצורך המוסרי אינו רלוונטי יותר, בעקבות התקדמות האנושות לקראת הפנמת האידאלים המוסריים המתבצעת בקרבה[11].

נמצאנו למדים כי לפי הרב קוק[12]:

• בשלב מוקדם בהתפתחותה, היה קיים הכרח של מציאות עובדים עבודות בזויות ופשוטות, ואז העבדות הייתה עדיפה על פני העסקת עובדים שכירים.
• בנסיבות האלה, לעבדות יש תפקיד מחנך ותורם, בתנאי שהאדונים יתנהגו בצורה אנושית.
• ככל שהאנושות מתפתחת, ישנה קורלציה חיובית בין התפתחות טכנולוגית להתפתחות מוסרית, כך שהעבדות תיעלם בגלל חוסר רלוונטיותה הכלכלית כאשר תרומתה המוסרית לא תהיה דרושה יותר.

ולסיכום: קללת העבדות: "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט כה) איננה "סתם" עונש, אלא גזירת מציאות המתחייבת מפאת תכונותיו הרעות של זרע חם, הבאה לתקנן ולעדנן.

מצוות "לעולם בהם תעבודו"

מובא בפרשתנו:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ (ויקרא כה, לט-מו).

מכאן לומדים דין בעבד כנעני שנראה מקומם: לדעת רבי עקיבא – וכך נקבע להלכה כפי שיבואר – ישנו איסור לשחרר עבד. כך מובא בגמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: "לעולם בהם תעבודו". מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה! מצוה שאני. תנו רבנן: "לעולם בהם תעבודו" רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חובה. אמר רבה, בהני… מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא.[13]

רש"י מבאר מדוע אליבא דרבי ישמעאל יש להבין את הפסוק בתור רשות ולא בתור חובה, על פי פשוטו של מקרא:

רשות, משום דכתיב בשבעה אומות "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ טז), איצטריך למיכתב: "מבני התושבים לעולם בהם תעבודו", להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא משבעה אומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד.

רש"י חייב לבאר כי לא מדובר בבן כנען רגיל, שאותם אין בכל מקרה להשאירם בחיים. זאת בניגוד לדעת הרמב"ם, הסובר שאין להשמיד את עמי כנען שנכנעו[14]. לפי אבן-עזרא, זה פשוטו של מקרא: "לעולם בהם תעבודו מותרים, רק כאשר מצאנו חז"ל שאמרו כי הוא מצוה קבלנוה".[15]

ברם, כאמור, פוסקים כמו רבי עקיבא. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות: "צונו בדין עבד כנעני, והוא שנעבוד בו לעולם ושאין לו חירות אלא בשן ועין".[16]

כך גם החינוך, שמטעים את האיסור כדלהלן:

משרשי המצוה, לפי שעם ישראל הם מבחר המין האנושי ונבראו להכיר בוראם ולעבוד לפניו, וראויים להיות להם עבדים לשמש אותם, ואם אין להם עבדים מן האומות, על כל פנים יצטרכו להשתעבד באחיהם ולא יוכלו להשתדל בעבודתו ברוך הוא, על כן נצטוינו להחזיק באלו לתשמישנו אחר שהוכשרו ונעקרה עבודה זרה מפיהם ולא יהיו למוקש בבתינו.[17]

לעומת זאת, אין רבי סעדיה גאון מונה מצווה זו בין תרי"ג המצוות שבתורה. כך מעיד עליו הרב פערלא: "השמיט במנין העשין עשה דלעולם בהם תעבודו שמנו כל שאר מוני המצוות כולם.[18]

אולם, מתעורר קושי נוסף: מסופר בגמרא כי רבי אליעזר שחרר את עבדו כדי שהוא ישלים מניין. הגמרא מסבירה כי הדבר מותר היות ומדובר במצווה. אלא שמצוות תפילה בציבור היא מדרבנן בלבד, אם כן, איך מצווה דרבנן יכולה לדחות עשה מן התורה? כך שואל הרמב"ן: "תמהני, וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחו עשה שבתורה?". לשאלה זו ניתנו מספר תירוצים שונים:

• לפי הרמב"ן, כל האיסור הוא משום שאין לתת לגוי "מתנת חינם", כך שאם מדובר במצווה, אין איסור:

אפשר שלא אמרה תורה "לעולם בהם תעבודו" אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם, כעניין דכתיב בגוים "לא תחנם", אבל כשהוא משחררו מפני שנותן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר.

• הרמב"ן מציע תירוץ נוסף. מצוות תפילה במניין היא אמנם מדרבנן, אבל יש לה חשיבות יוצאת מן הכלל:

אין הכי נמי דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורה שכיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס.[19]

• לא מדובר בדין מן התורה. כך כותב הר"ן: "משמע דלאו עשה גמור הוא"[20]. וכך גם הריטב"א: "מהא שמעינן דלאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן וסמיך ליה אקרא, ורבי עקיבא דאמר לקמן חובה, חובה דרבנן קאמר".[21] זו כנראה גישת רבי סעדיה גאון, שלא מנה את מצווה זו במניין המצוות.
• החינוך, הסובר שזו מצוה מן התורה, דורש טעמא דקרא, כדלהלן:

ומהיות יסוד המצווה כדי שירבו בני אדם בעבודת בוראם ברוך הוא, התירו חכמים לעבור על מצוה זו בכל עת שביטול מצוה זו יהיה גורם למצווה אחרת, ואפילו בשביל מצוה דרבנן אם היא מצוה דרבים, כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וצריכין לשחרר העבד ולהשלים המניין. ואל יקשה עליך, ואיך נדחה מצות עשה זו דאורייתא בשביל מצוה דרבנן, כי מפני שיסוד המצווה אינו אלא כדי להרבות עבודתו ברוך הוא, אחר שבשחרורו עכשיו נעשית מצוה, ועוד שגם הוא מתרבה בגופו במצוות שלא היה חייב קודם השחרור, בין זה וזה אמרו שמותר לשחררו, שכן קיבלו העניין.[22]

 טעם האיסור לשחרר עבד כנעני

נשתדל להטעים את דין זה – שיהיה מן התורה או רק מדרבנן – ועל ידי זה נוכל לפתור את הסתירה הנ"ל. כאמור, הרמב"ן סובר שהאיסור נובע מההוראה "לא תחנם: לא תתן להם מתנת של חנם"[23], והחינוך מטעים את האיסור בכך שעם ישראל זקוק למשרתים כדי שיהיה פנוי לעבודת ה'. אבל, אין ספק שהסברים אלה אינם תואמים גישה הומניסטית או אוניברסאלית להבנת ערכי היהדות. אולם, ניתן להסביר את הוראה זו בצורה שנראית לי יותר משכנעת: חוסר רצון להרבות בגרים מפוקפקים. הרי אחת משתיים:

• אם העבד הוא ממוצא כנעני ממש[24], לפי עדות התורה, מדובר באוכלוסייה מושחתת במיוחד. על הפסוק: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח ג), רש"י כותב: "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות". וכך גם חז"ל: "חמשה דברים צוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת".[25]
• אולם, גם מכונה "עבד כנעני" עבד ממוצא גויי כלשהו. מסתבר כי גם כך רמתם המוסרית של העבדים הייתה נמוכה מאוד, כפי שמעידה המשנה: "מרבה עבדים מרבה גזל" (אבות ב ז). ורש"י מבאר: "דסתם עבדים גזלנים".

אם כך המצב, עדיף שהעבד לא ישוחרר. הרי במקרה הזה הוא הופך להיות יהודי לכל דבר, בלי שהיה לו עניין מסוים ביהדות, בניגוד לגר צדק. לפי הסבר זה, ניתן גם לפתור את הבעיה שהעלינו: אם יש איסור מן התורה לשחרר עבד, איך ניתן להפר אותו עבור מצוה דרבנן? מן הסתם, העבד שרבי אליעזר שחרר היה עבד "טוב", הוא ידע שבהופכו להיות יהודי לכל דבר הוא לא יבייש את עדת ישראל. הרי חז"ל מזכירים עבדים כאלה: למשל טבי, עבדו של רבן גמליאל, שעל פי עדותו היה תלמיד חכם[26]. כאשר הוא נפטר, רבן גמליאל "קבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה".[27] אלא שטבי לא שוחרר עד יום מותו.[28]

 

 

 

 

 

 

 

[1] ראו הרב שלמה רוזנפלד, אריה נוגה, מעמד העבדות ביהדות, בקישור

  מעמד-העבדות-ביהדות/ https://www.etzion.org.il/he.

[2] ויקרא כה מ.

[3] משנה תורה להרמב"ם, הלכות עבדים פרקים א-ג.

[4] בבלי קידושין כ ע"א.

[5] משנה תורה הלכות עבדים ט ח.

[6] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה, כרך ראשון, ירושלים תשכ"ב, מכתב פט.

[7] ראו את הרומנים: Emile Zola: Germinal (1885) על המצב בצרפת, Richard Llewellyn: How Green Was My Valley (1939) על המצב באנגליה.

[8] שם, עמ' צו.

[9] שם, עמ' צז.

[10] שם, עמ' צח.

[11] שם, מכתב צ עמ' קב.

[12] ראו דברים דומים בספרו של הרב קוק "עין איה", ירושלים תשנ"ה, על ברכות טז, עמ' 74-75.

[13] בבלי גיטין לח ע"ב.

[14] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ו א.

[15] אבן עזרא ויקרא כה מו.

[16] מצות עשה רלה.

[17] ספר החינוך מצוה שמז.

[18] ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) מבוא פרק יא

[19] חידושי הרמב"ן גיטין לח ע"ב.

[20] הר"ן על הרי"ף מסכת גיטין דף כ עמוד ב

[21] חידושי הריטב"א מסכת גיטין דף לח עמוד ב

[22] ספר החינוך מצוה שמז

[23] בבלי עבודה זרה כ ע"א.

[24] לפי רש"י דבר זה לא יתכן אלא מצד אימו, לפי הרמב"ם גם מצד אביו.

[25] בבלי פסחים קיג ע"ב.

[26] משנה סוכה ב א.

[27] משנה ברכות ב ז.

[28] מגמרא אחרת משתמע שרבן גמליאל רצה לשחרר את טבי, אלא שלא עשה זאת בגלל האיסור "לעולם בהם תעבודו". מסופר שבטעות הוא סימא את עינו, ואף שמח על זה, באשר זו עילה לשחרור, אלא שהדבר לא הועיל בגלל שלא היו עדים לכך (בבלי בבא קמא עד ע"ב). וכך שואלת עדי בלוט: "מדוע, אם כן, לא בחר רבן גמליאל בדרך זו [של רבי אליעזר] לשחרור עבדו אם כל כך חפץ לעשות כן?", הרי הם חיו פחות או יותר באותה תקופה. והיא עונה שכנראה "הלכה זו לא היתה ידועה לו", או שהוא חלק עליה.