בפרשתנו מובא:

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.  וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.  וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.  וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.  בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם (ויקרא פרק כו, כא-כח).

מה פירוש הביטוי המופיע רק כאן: "ללכת עם ה' קרי"? הפרשנים הציעו הסברים רבים, ונשתדל להציג אותם כדי להבין את המסר שהתורה מתכוונת למסור במילים אלה.

מקריות בקיום המצוות

כך רש"י מבאר: "רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות". זאת אומרת שקיום המצוות על ידי בני ישראל אינה אלא לעתים, ואין בה ההתמדה הדרושה לביצוען. כך גם מסביר הרשב"ם: "אם תלכו עמי במקרה ולא תדיר כאדם שאינו הולך תדיר אצל בוראו". הרש"ר הירש מבאר את הביטוי בצורה דומה, אלא שלדעתו עיקר הדגש הוא החיסרון בכוונת המבצע את המצוות:

"קרי" הוא כל הנעשה בלא כוונתנו ומחוץ למסגרת חישובינו… יש דבר שהוא, כשלעצמו, נעשה מתוך כוונה וחשבו עליו מראש; אך אנחנו לא נתכוַונּוּ לו ולא חשבנו עליו כל עיקר; הוא רק נקרֹה נקרָה לנו והגיע אלינו במקרה… כאן הביטוי מתאר את יחסנו לה': שוב אין ממרים את רצון ה', אלא מקיימים את הנדרש על פי רצונו. מבחינת היחס אל השלב הקיצוני של הבגידה הרי כאן אפוא חזרה למוטב. אלא שכאן נוסף "קרי" אל "הלך עמי": הליכתכם עמי היא רק מקרית; לא היתה זו כוונתכם ולא החלטתם על כך; לא היתה זו החלטתכם – הקודמת לכל – לשמוע בקולי ולעשות רק את רצוני. שוב אין אתם מתנגדים עקרוניים לרצוני; אך רצוני איננו חשוב בעיניכם. התחשבויות אחרות קובעות את דרך חייכם; ואתם משאירים זאת למקרה – אם תגיעו על ידי כך לידי התנגשות או לידי התאמה עמי.

בעוד שרש"י והרשב"ם רואים במקריות גורם לכך שביצוע המצווה איננו מובטח אלא בצורה ספורדית, לפי הרב הירש החיסרון הוא בזה שהמניע לקיום המצוות אינו השאיפה לקיים את דבר ה' אלא נימוקים זרים שבמקרה מכתיבים מעשים שרצויים לפני ה'. לפי מנחם בולה, בפירושו "דעת מקרא", "לשון מקרה, מעשה שאין הדעת וההיגיון שולטים בו, אלא נעשה בשרירות לב", זאת אומרת שהמניעים לביצוע המעשים הוא לא רק זר ליהדות, אלא שהם חסרי היגיון.

הקושי בהסברים הנ"ל היא שהם מתארים התנהגות שאיננה החמורה ביותר. בהילקח בחשבון את חומרת העונשים המוטלים על עם ישראל אם הם הולכים עם ה' קרי, מתקבל הרושם שמדובר בעוונות שאין למעלה מהם, והנה הסברים אלה הופכים אותם לבינוניים.

קרי הוא לשון מרידה

רש"י מציע הסבר נוסף לביטוי "תלכו עמי קרי": "מנחם פירש לשון מניעה, וכן "הוקר רגלך" (משלי כה יז), וכן "יקר רוח" (משלי יז כז), וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס לשון קושי, שמקשים לבם להימנע מהתקרב אלי". ואמנם אונקלוס מתרגם כך: "ואם תהלכון קדמי בקשיו". לפי פירוש זה, הביטוי מתאר בגידה בה', ולכן תואם יותר את רוח הפרשה, אלא שמבחינה לשונית קשה לקבל אותו, היות ושימוש במלה "קרי" כביטוי להמרת פי ה' הוא יחידאי במקרא. והנה, על פירוש זה הרשב"ם כותב "הבל הוא".

שמואל דוד לוצאטו מביא פירושים דחוקים – לטעמו – מאת נפתלי וייזל ומשה מנדלסון ושולל אותם מכל וכול. לדעתו, הפירוש של אונקלוס הוא עדיף, על אף הקושי להולמו על פי כללי הלשון העברית. אחרי שהוא מנסה לקשור אותו למלה "קורה", הוא מגיע למסקנה כי "אין ספק שהייתה המילה הזאת ידועה לקדמונינו בקבלה מקדמוניהם, והם ידעו שהוראתה על הקושי". לדעת שד"ל, ביטוי שנראה לנו זר היה מוכר על ידי הפרשנים הקדמונים ולכן עלינו לקבל את הסברם ולא לפקפק בו.

קרי מצביע על חטא תיאולוגי

שונה לחלוטין הוא הסברו של הרמב"ם, המקשר את מה שנאמר בפרשתנו לתורת ההשגחה שלו. במורה הנבוכים (ג יז), אחרי שהרמב"ם מפרט ארבע שיטות שונות בעניין זה, הוא מציג מהי ההשקפה הנכונה.

• השקפת התורה. כל אשר קורה לאדם הרי זה בתורת גמול על מעשיו, אם זה הנאה ואם זה צער. יחד עם זאת לאדם ולבעלי החיים יש חופש פעולה מוחלט.
• השקפת הרמב"ם. השקפת הרמב"ם היא השקפת התורה, כאשר הוא משתמש ברעיונות אריסטוטליים להשלמתה. השגחת האל מתחת לגלגל הירח היא על בני האדם, לא רק על מין האדם כשיטת אריסטו, אלא גם על הפרט. כל אשר קורה לאדם הוא בתור גמול על מעשיו, אם זה הנאה ואם זה צער.[1] יחד עם זאת, מידת ההשגחה על פרטי האדם היא כמידת השפע האלוהי שירד עליהם. לפיכך דינם של הסכלים והרשעים כדין הבהמות.

לפי ההשקפה זו הקב"ה כביכול שומר לעצמו את האופציה להתערב בכל הקורה בעולם ובכלל זה בפעולות האדם.[2] ה' תמיד יכול להתערב, או בדרך טבעית או בשעת הצורך בדרך נסית, באופן שאינו נוגד את עיקרון הבחירה החופשית, כל עוד ההתערבות מצטמצמת לתופעות טבעיות שאינן תלויות בהתערבות אנושית.

עיקרון זה בא לידי ביטוי הלכתי באחת מתרי"ג מצוות, כדלהלן:

הציווי שנצטווינו לשווע אליו יתעלה בשעת כל מצוקה, כוונתי לדברו "והרעֹתם בחצֹצרֹת" (במדבר י ט), הוא מהקבוצה הזאת, כי הוא מעשׂה המשריש את הדעה הנכונה שהוא יתעלה משׂיג את מצבינו, ובידו לתקנם כאשר אנו מצייתים ולהשחיתם כאשר אנו ממרים, לא שנאמין שזה מקרה ודבר מזדמן.[3]

הרמב"ם מבאר כי למצווה המובאת בפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" ישנה תועלת תיאולוגית: היא מזכירה לכל אחד ואחת שבידי הקב"ה להציל אותו מכף כל אויב וצורר, וכי אין העולם מנוהל על ידי המקרה בלבד. וזה החטא שמוזכר בפרשתנו: אחרי שהקב"ה תיאר את העונשים שהוא יטיל על עם ישראל אם הוא לא יקיים את התורה בשבעה פסוקים (יד-כ), הוא מודיע לו שאם הוא לא מבין שמדובר בעונש על חטאיו ואינו רואה בו אלא פרי המקרה, מדובר בחטא חדש המתווסף על החטאים הקודמים וגורם עונשים נוספים:

זאת היא משמעות דברו ואם תלכו עמי קֶרִי (ויקרא כו כא),  כלומר, פגעים אלה שהִנְחַתִּי עליכם בתור עונש לכם, אם תפרשו אותם כמקרה, אוסיף לכם מאותו "מקרה" – לטענתכם – את החזק ביותר והקשה ביותר. זה דברו והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי (שם, שם, כז-כח), מפני שאמונתם שזה מקרה מחייבת שימשיכו להחזיק בדעותיהם הפסולות ומעשׂי העושק שלהם ולא ישובו מהם, כמו שאמר "הִכִּיתָה אֹתם ולא חלו" (ירמיה ה ג). לכן נצטווינו לקרוא אליו יתעלה ולחוש אליו ולזעוק לפניו בשעת כל אסון.[4]

[1] הרמב"ם כולל בתוך כך גם אסונות רבי נפגעים, והוא אינו תולה את הימצאותם של האנשים השונים במקום הפגע במקרה, אלא כל נפגע מקבל את מה שמגיע לו על פי חשבון האל העלום מאתנו בני האדם.

[2] יש דוגמאות רבות לכך בסיפורי המקרא. ספר בראשית גדוש אירועים המוכיחים את השגחת ה' על האבות כאשר הוא מצילם מידי בני אדם אחרים.

[3] מורה הנבוכים ג לו.

[4] שם.