מהפסוק שבפרשתנו (דברים לב לח): "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם", הגמרא לומדת[2] שיין של עובדי כוכבים אסור בהנאה. הרמב"ם אף מונה איסור זה במניין המצוות[3], שם הוא קובע שמדובר באיסור מן התורה שלוקים עליו. אלא שלדבריו אין איסור זה חל אלא על יין נסך, היינו יין שהתנסך בפועל לעבודה זרה, ואילו "סתם יינם", היינו יין שלגביו קיים ספק אם התנסך על ידי גוי, אינו אסור אלא מדרבנן. הבחנה זו באה לידי ביטוי בגמרא במקום אחר:

שלשה יינות הם: יין נסך – אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינם – אסור בהנאה ומטמא טומאת משקים ברביעית, המפקיד יינו אצל עובד כוכבים – אסור בשתייה ומותר בהנאה.[4]

יש אפוא להבחין בין שני איסורים נפרדים:[5]

• יין נסך: זה יין שהתנסך בפועל לעבודה זרה.
• סתם יין: זה יין של גויים, שקיים ספק אם התנסך לעבודה זרה, הכוונה היא לגבי יין של ישראל שנגע בו גוי.[6]

לכל הדעות יין נסך אסור בשתייה ובהנאה, בהתאם למה שפסק הרמב"ם במשנה תורה:

יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנייה והשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה… שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו".[7]

לעומת זאת, הדעות חלוקות לגבי סתם יין: המחלוקת תלויה במעמדם של הגויים הנוצרים מאז ימי הביניים עד היום, אחרי שהפגניות נעלמה באזורים שהיהודים התגוררו בהם. לפי הרמב"ם, האיסור בתוקפו, וכך הוא כותב במשנה תורה:

יין הגויים שאין אנו יודעים אם נתנסך או לא נתנסך והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה כמו יין שנתנסך, ודבר זה מגזירות סופרים הוא, והשותה מסתם יינם רביעית מכים אותו מכת מרדות. וכל יין שיגע בו הגוי הרי זה אסור, שמא נסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודת כוכבים. הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנייה… כל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל הנוצרים עובדי עבודה זרה הם וסתם יינם אסור בהנייה.[8]

ומדוע יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה אסור בשתייה? מפני שהתווספה גזירה אחרת לגביו: "אמר רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק… גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן [רש"י: שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהן]"[9].  זאת אומרת שיין של גויים לעולם אסור בשתייה, כדי למנוע כל מגע חברתי בין ישראלים לגויים, מחשש לנישואים מעורבים.

בהתאם לפסיקת הרמב"ם, השולחן ערוך כותב בלי כל הבחנה, בהתחלת הלכות יין נסך: "סתם יינם של עממים עובדי כוכבים[10] אסור בהנאה והוא הדין למגעם ביין שלנו".[11] אלא שהרמ"א מוסיף:

משום גזרת יין שנתנסך לאלילים. ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, יש אומרים דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה[12]. וכן סתם יין שלהם אינו אסור ליהנות ממנו, ולכן מותר לגבות בחובו מעובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם… אבל לכתחילה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו, ויש מקילים גם בזה וטוב להחמיר.

והט"ז מבאר:

משום בנותיהם אסרוהו בשתייה, ומשום גזירת יין נסך אסרוהו אף בהנאה, ולפי טעם זה יש היתר עכשיו.

וכך כותב הש"ך:

קיימא לן דעובדי כוכבים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. אם כן מה שמנסכים יין לעבודת כוכבים אין קרוי ניסוך, כיון דקרינן בהו שאין יודעים בטיב עבודת כוכבים ומשמשים.

ישנה אפוא מחלוקת יסודית בין הרמב"ם והשולחן ערוך לבין הרמ"א וההולכים בעקבותיו. מתברר כי פוסקים רבים, ובראשם בעלי התוספות[13], נטו להקל בנושא זה של הפקת הנאה מיין של גויים. דעתם המקילה מבוססת על מספר עקרונות, כדלהלן:

• כאמור, ישנם למעשה שני איסורים, שטעמם אינו זהה. איסור שתייה הוא "משום בנותיהם", היינו כדי להגביל את המגע החברתי שבין יהודים לגויים, ואיסור זה גם תקף מימי בעלי התוספות עד ימינו אנו. לעומת זאת, לאיסור הנאה יש זיקה לעבודה זרה, וטעם זה אינו תקף יותר מזמן ימי הביניים בחברה המערבית, כמבואר להלן.
• מטעמים שונים, אין לראות באזרחי החברה המערבית – הנוצרית – עובדי עבודה זרה. וזאת בגלל כמה סיבות:
• חז"ל סוברים שאף אם רואים בנצרות דת אלילית, אין הנוצרים מתייחסים לפעולות הפגניות של דתם ברצינות: "אין העובדי כוכבים אדוקים כל כך בעבודת כוכבים".[14] "נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם".[15]
• לפי דעה אחרת, אין נוהגים לנסך יין בדת הנוצרית: "עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילים לנסך לעבודת כוכבים".[16]
• יש כאלה שהולכים רחוק יותר ומוציאים את דת הנוצרית מעבודה זרה. הרי הנוצרים מכירים בעליונותה של הקב"ה, אלא שצירפו לו שתי ישויות – ה"בן" ו"רוח הקודש" – כך שנוצר ה"שילוש הקדוש". לכן יש שפסקו שאין לראות בזה עבודה זרה ממש, היות ו-"אין בני נח מוזהרים על השיתוף"[17].
• בנוסף לכל, משמע מדברי התוספות שבכל מקרה ההיתר כבר התפשט ושלא יהיה קל לאסור את מה שכבר נתפס כמותר. לכן הם מסתמכים על העיקרון הנודע: "הנח לישראל שיהו שוגגים ואל יהו מזידים".

יעקב כץ מבהיר בספריו שההיתר ליהנות מ"סתם יין" על פי הטעמים שנאמרו לעיל הושפע מהתנאים הכלכליים ששררו בזמן ימי הביניים בקהילות היהודיות במערב אירופה ובמזרחה. כך הוא כותב:

יין של גוי האסור ליהודי בשתייה, ולפי ההלכה המקורית אסור אף בהנאה. בימי הביניים עדיין החזיקו באיסור המסחר בסתם יינם, ובקושי מצאו היתר למכור יין של יהודי שנאסר לשתייה במגעו של גוי ולקחת מהם סתם יינם בתורת פירעון לחוב. ואילו בתקופה זו הולך ופושט ההיתר בעיקר במקומות, כגון בערי פולין הסמוכות לגבול ההונגרי ובקהילות מוראביה, שמסחר היין היה שם מקור פרנסה מובהק. מתחילה התנגדו לכך המחמירים שבין הרבנים, אבל לא יכלו להעמיד את דבריהם מפני הלחץ הכלכלי המוגבר, ובמשך הזמן הלך ונגנז גם איסור זה, והמסחר ביין היה להתעסקות ייחודית מובהקת במחוזות רבים באירופה המזרחית והמערבית.[18]

אין להבין את  דברי כץ כאילו המציאות הכלכלית "הכתיבה" את הפסיקה ההלכתית[19], אלא שהנסיבות החברתיות השפיעו על הפסיקה – באשר מדובר באיסור דרבנן – כך שאם ניתן למצוא היתר, הסמכות ההלכתית תעשה הכל כדי לגלות אותו ולהורות לפיו. הרי ראינו לעיל שבעלי התוספות הרחיקו לכת עד כדי כך שבסופו של דבר הם הביאו את הנימוק: "הנח לישראל שיהו שוגגים ואל יהו מזידים".[20]

לפנינו דוגמה מעניינת של פסיקה הלכתית שהושפעה באופן בולט על ידי המציאות הכלכלית.

 

 

 

 

 

 

[1]  אין בכוונתי להציג כאן את ההיבטים ההלכתיים הרבים שבשאלה זו, אלא להתייחס לנקודה מסוימת אחת שהיא יותר בגדר "מטה-ההלכה" מאשר הלכה ממש. ראה דיון הלכתי מפורט בנושא באנציקלופדיה תלמודית בערכים "יין נסך" וכן "יין של גויים" (כרך כד עמ' רפג-תצז).

[2]  בבלי עבודה זרה כט ע"ב.

[3]  לא-תעשה קצד.

[4]  בבלי עבודה זרה ל ע"ב.

[5]  לא נתייחס כאן לקטגוריה השלישית: "המפקיד יינו אצל עובד כוכבים", שאיננה רלוונטית בזמן הזה.

[6]  ראה להלן.

[7]  הלכות מאכלות אסורות יא א.

[8]  הלכות מאכלות אסורות יא ג-ד ו-ז .

[9] בבלי עבודה זרה לו ע"ב.

[10]  במהדורות הנפוצות רשום "עובדי כוכבים", וכן בהמשך בדברי הרמ"א והש"ך, כנראה בגלל דרישות הצנזורה הנוצרית. ברם, על פי ההקשר, יתכן שיש לגרוס "גויים" במקום "עובדי כוכבים".

[11]  יורה דעה קכג.

[12] אלא שבתשובותיו (שאלות ותשובות הרמ"א, ניו-יארק תשי"ד, תשובה קכד, עמ' צז ע"ב-צח ע"ב) הרמ"א הרחיק לכת עד כדי כך שהוא התיר – תוך כדי שהוא מסתייג מהיתרו – גם לשתות סתם יין, בדומה לאיסור על פת של גויים שלא התקבל בכל מקום. תשובה זו של הרמ"א הושמטה במהדורות רבות בגלל "ההעזה שבהיתר המצוי בה" (כך כותב יונה בן-ששון, בספרו "משנתו העיונית של הרמ"א", ירושלים תשמ"ד, עמ' 291 הערה 88). המהר"ל התקומם בצורה נחרצת נגד נטייה מקילה זו, ראה הנספח "האיסור על סתם יין ויין נסך" (מופיע למשל בספרו של בנימין גרוס, "יהי אור, נר מצווה למהרל מפראג", עמ' 225-231, וראה שם מה שהמחבר כותב עמ' 232-236). תודתי נתונה לדודי היקר פרופ' בנימין גרוס שהעיר את תשומת ליבי לנושא המרתק הזה.

[13]  ראה בעיקר עבודה זרה נז ע"ב ד"ה לאפוקי מדרב.

[14]  רש"י על מסכת עבודה זרה ז ע"ב, ד"ה "בגולה".

[15]  בבלי חולין יג ע"ב.

[16]  תוספות שם.

[17]  תוספות על סנהדרין סג ע"ב ד"ה אסור.

[18]  יעקב כץ, מסורת ומשבר, ירושלים תשמ"ו, עמ' 30-31, וראה שם מקורות לדבריו. וראה גם את ספרו "בין יהודים לגויים", ירושלים תשכ"א.

[19]  ההיסטוריון יעקב כץ היה יהודי מאמין ושומר מצוות.

[20]  בבלי שבת קמח ע"ב.