בפרשתנו כתוב:
וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו… ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ויאמרו: אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים… וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק… וידבר ה' אל משה: עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו: אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים… ויאמר אהרן… ויאמרו לי: עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו… וישב משה אל ה', ויאמר: אנא חטא העם הזה חטאה גדלה, ויעשו להם אלוהי זהב. (שמות לב)
פרשנים רבים מלמדים סניגוריה על בני ישראל ומטעימים כי לא מדובר כאן בעבודה זרה ממש. זאת בגלל שני קשיים: איך יתכן שבני ישראל, שעתה זכו להתגלות הקב"ה בהר סיני, יחזרו כל כך מהר לפולחן אלילי? ועוד: איך אהרון הסכים לשתף פעולה? נסקור להלן מספר תשובות שניתנו בנידון, ונתעכב בעיקר בשיטת הרמב"ם בנושא הגדר המדויק של עבודה זרה.
רבי יהודה הלוי סובר שבני ישראל רצו נעבד מוחשי, כאשר היעדרות הממושכת של משה רבנו אפשרה להם לבצע מזימה זו. דבר זה היה אסור בהחלט, אבל לא היה מדובר בעבודה זרה ממש. וכך ריה"ל כותב:
[בני ישראל היו] ממתינים למשה, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון והתחילו העם להיחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו משאר האומות, מבלי שישכחו באלוהות מוציאם ממצרים… ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים, אך הוא מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו ויימשכו אחריו ומזבח וקרבנות.
לרמב"ן יחס מקל עוד יותר, באשר הוא סובר שרק רצו תחליף למשה רבנו. וכך הוא כותב:
בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא הא-להים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשים משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים על פי ה' ביד משה (במדבר ט כג),הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על פי ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים.[2]
גישת ר' אברהם אבן-עזרא דומה לזו של ר' יהודה הלוי ושל הרמב"ן, והוא מוסיף כי קבוצת מצריים השייכים לערב רב הפכו בקשה זו להחליף את משה לעבודה זרה ממש. וכך הוא כותב:
חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה, גם ישראל לא בקשו עבודה זרה. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירש. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כוח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי ה' אמר לו: עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית… בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם וכן עשו כאשר צום… לא בקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב… וחשבו מעטים מישראל שהייתה עבודה זרה והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו "אלה אלוהיך ישראל". ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר. כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב: "חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם". והנה כל עובדי העגל לשם עבודה זרה שאמרו: "אלה אלהיך ישראל" או הייתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה.[3]
עמוס חכם מביא את שלושת הדעות הנ"ל והוא מסכם:
ברור שלא בקשו עובדי העגל לעבוד אלוהי נכר, ואף לא דמו שהעגל הוא דמותו של האל שהוציאם ממצרים, אלא דמו שהעגל הוא תחליף של משה. הם סברו שמשה הוציא את ישראל ממצרים בכוח אלוהי מיוחד, שהיה שוכן בקרבו. ומשבושש לרדת מן ההר, סברו שמת בהר, ובקשו לעשות להם כלי שבו ישוב וישכון אותו הכוח האלוהי שהיה במשה. וכך אפשר לומר, שבעיניהם היה העגל מעין מרכבה, שעליה ישכון כבוד ה'.[4]
ברם, ממובאות שונות[5] משתמע שהיה מדובר בעבודה זרה ממש. בגמרא למשל, מובא: "מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להון בעבודה זרה" (מזה שבני ישראל עבדו לעגל, הם הראו את עניינם לעבודה זרה)[6]. מימרא זו אינה מתיישבת עם גישותיהם של הפרשנים הנ"ל. מדברי רש"י בפירושו לפרשת העגל גם משתמע שהיה מדובר בעבודה זרה ממש, וכך הוא אמנם כותב: "אשר ילכו לפנינו – אלהות הרבה איוו להם".[7]
אותו מעשה העגל הובן אפוא על ידי הפרשנים השונים שהובאו לעיל כעבודה זרה ממש או כעבירה על איסור תורה שאינו בגדר עבודה זרה. חילוקי דעות אלה מובילים לשאלה הבאה: מהו גדרו המדויק של איסור עבודה זרה? לעבודה זרה יש פנים רבות, ולכן יש מקום לחקור ולהבחין בין צורותיה השונות, כדי לדעת איזו פעולה שייכת לקטגוריה של איסור עבודה זרה ואיזו לא. הרמב"ם חקר את הנושא בצורה מעמיקה, נציג כאן את שיטתו בנידון ונראה מה הן השלכותיה בעניין פרשת עגל הזהב.
בפתיחת הלכות עבודה זרה (א א-ב), הרמב"ם כותב:
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה… אמרו הואיל והא-להים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הא-ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו… כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים… לא שהם אומרים שאין שם א-לוה אלא כוכב זה… ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהא-ל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו… והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצים ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהם מדמים שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. .
על פי דברי הרמב"ם הנ"ל, יש מספר שלבים בתהליך התפתחותה של עבודה זרה:
1) מונותיאיזם ראשוני.
2) מתן כבוד למשמשיו של הקב"ה.
3) האמונה כי משמשים אלו הם בעלי כוח אוטונומי ובעקבות זאת עריכת פולחן לאותם משמשים.
4) שכחת הקב"ה.
5) אמונת פשוטי העם שהפסל עצמו הוא אל.
נחלקו הדעות אם תהליך זה הוא מדויק מבחינה היסטורית[9]. בכל אופן, תיאור זה של הרמב"ם מאפשר לנו להבין מהו לדעתו גדרו המדויק של איסור עבודה זרה: הוא האמונה שישנן סמכויות לכוחות אחרים חוץ מהקב"ה עצמו.
המכנה המשותף של הפירושים שהובאו לעיל בשם ר' יהודה הלוי, הרמב"ן, ור' אברהם אבן-עזרא הוא שחטא העגל לא היה ממש עבודה זרה אלא פולחן למתווך בין הקב"ה והעם. אולם מדברי הרמב"ם הנ"ל יוצא שגם פולחן כזה הוא בגדר עבודה זרה, רק שלא מדובר בדרגתו החמורה ביותר. אם כן, מתברר שלשיטת הרמב"ם, עובדי עגל הזהב היו עובדי עבודה זרה, על אף העובדה שעדיין הכירו בעליונותו של הקב"ה, היות וייחסו לישות מלבדו סמכות שהיא כולה בידי הקב"ה. יחד עם זה, עשיית הפסל אינה החטא העיקרי: אם למשל היו עובדים למשה רבנו עצמו כמו שעבדו לעגל, חטאם לא היה קל יותר.
מדברי הרמב"ם יוצא אפוא שכל פניה למתווך כלשהו בין האדם להקב"ה מהווה עבירה על איסור עבודה זרה, וזה היה חטא העגל. וכך כותב הרמב"ם גם בהלכות תשובה:
חמשה הם הנקראים מינים… וכן העובד כוכב או מזל וזולתו, כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו – מין[10].[11]
[1]ספר הכוזרי, א צז.
[2]פירוש על התורה לב א.
[3]פירוש על התורה לב א.
[6] בבלי עבודה זרה נג ע"ב.
[7] פירוש על התורה, שמות לב א.
[8] וראו עוד בנושא הזה מורה הנבוכים א לו.
[9] לפי חוקרים שונים, יתכן שהפוליתיאיזם:
1) הנו צורת דת שהתפתחה מאמונה בישויות רוחניות אישיות (על פי טיילור: ראו מ. האריס: בני מיננו. ספריית מעריב 1989 [1991]).
2) הוא צמח מתוך פרסוניפיקציה של תופעות הטבע האדירות (על פי מקס מולר. ראו Emile Durkheim, The Elementary Forms of the Religious Life, London 1965 [1915] pp. 89-97.
3) הוא צמח מתוך תופעה של פולחן מתים (על פי Fustel de Coulanges, La Cité Antique, Paris 1984, pp.15-20).
[10] בנוסח התפילה יש והפייטן מרשה לעצמו לפנות אל מתווכים וסניגורים שידברו בעדו לפני כסא של מעלה – כגון: "מלאכי רחמים משרתי עליון… מכניסי רחמים הכניסו רחמינו… מדת הרחמים עלינו התגלגלי…" [סליחות], "ברכוני לשלום מלאכי השלום" [פזמון ליל שבת]. בעקבות דברי הרמב"ם האלה קמו בעלי הלכה כרמב"ן, מהר"ל מפרג ור' חיים מוולוז'ין, שלא רצו לראות בצורות התבטאות אלה השאלות ספרותיות המתארות עניינים מופשטים בלבד אלא חששו לטוהר עיקרי האמונה. פוסקים אלה אסרו לומר תפילות כאלה. (על פי דניאל גולדשמיד, "סדר הסליחות", מבוא ב:ג, מוסד הרב קוק, וראו יצחק איזק ואלכסנדר קליין, בנבכי התשובה, ירושלים 1997, עמ' 67).
[11] הלכות תשובה ג ז.