כל ישראל ערבים זה לזה

על הפסוק שבפרשתנו "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט כח), רש"י מבאר:

ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד… והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו! אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל  ונעשו ערבים זה לזה.

נמצאנו למדים כי קיימת אחריות קולקטיבית בקרב עם ישראל, במובן זה שכל אחד נתבע על העברות של השני – בתנאי שמדובר בעבירות גלויות.

למעשה, הסתייגות זאת של רש"י היא נושא למחלוקת בגמרא, כדלהלן:

לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי נחמיה:… כשם שלא ענש על הנסתרות, כך לא ענש על עונשים שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.[1]

יוצא שלפי רבי יהודה, האחריות הקולקטיבית גם מתייחסת לעבירות שאיש לא יודע עליהם. ואילו לפי רבי נחמיה בא הכתוב לומר שהפטור מעונש על הנסתרות ימשך גם להבא, ואפילו לאחר שיעברו את הירדן ויקבלו עליהם ערבות זה על זה, שלא נעשו ערבים אלא על הנגלות מפני שהיה להם למחות ולבער את הרע מקרבם ולא עשו, אבל במה שלא ידעו אין לחייבם.

מקור נוסף בחז"ל הוא המדרש[2] המובא על ידי רש"י בפרשת בחוקותי: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז) מדרשו: זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבים זה לזה". יחד עם זה, מובא בגמרה ובילקוט שמעוני הסתייגות שלכאורה תואמת את שיטת רבי נחמיה: "שהיה בידם למחות ולא מיחו"[3].

וכך מובא בירושלמי:

אמר רבי שמעון בן לקיש: בירדן קיבלו עליהם את הנסתרות. אמר להם יהושע: אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות, המים באים ושוטפים אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא: ויאות, תדע לך שהוא כן, שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי. אמר רבי לוי: ביבנה הותרה הרצועה, יצתה בת קול ואמרה: אין לכם עסק בנסתרות.[4]

מכאן משמע כי לפי רבי שמעון בן לקיש – בניגוד לדעתו של רבי נחמיה – לפני כניסתם לארץ ואחרי חורבן הבית השני, האחריות לא חלה אלא על העברות הגלויות. אבל כל זמן שהותם בארץ הערבות חלתה גם על עברות נסתרות.

אגב, רבנו בחיי מציין כי אחריות קולקטיבית זו תקפה לא רק לעבירות אלא גם למצוות:

כל ישראל ערבין זה בזה: ואם בפורענות מצינו שהרבים נתפסים בעון היחיד, כל שכן שהרבים נושעים בזכות היחיד, וכן אמר אליפז לאיוב: "ימלט אי נקי" (איוב כב ל), כלומר נקי אחד ימלט כל האי, ואם האמת אתך שאתה נקי וצדיק "ונמלט" כל העיר "בבור כפיך", וכן דרשו רז"ל (יומא לח ב): בשביל צדיק אחד העולם עומד, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י כה), שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות.[5]

מהו מקור האחריות הזאת? היה מקום לטעון כי היא נספח לחובת "הוכח תוכיח את עמיתך", אבל זו טענה שקשה לקבלה, היות ואחריות זו – לפחות אליבא דרבי יהודה – נוגעת גם לעבירות שבסתר. הרב קוק דן בעניין זה, והוא מעמיד את השאלה כך:

היה מקום לדון אם הערבות הוא היסוד, ומפני חובת הערבות הננו מצווים במצוות תוכחה, או שהתוכחה הוא היסוד, ומפני שאנו מצווים בתוכחה אנו מקושרים בערבות[6].

והוא מבאר בהמשך שזו בעצם מחלוקת ראשונים. לפי הרב מלמד, אחריות זו היא עיקרון-על, שממנו נובעת החובה של תוכחה. לדעתו, אליבא דרב קוק, "מכיוון שכל ישראל ערבים ממילא אחד צריך להוכיח את השני כי זה נוגע לך, כשאתה מוכיח את השני אתה בעצם מוכיח את עצמך". ההוכחה לכך היא כי הערבות נוגעת גם למצוות שבסתר, כאשר ברור שלא תתכן מצוות תוכחה אלא לעבירות הגלויות.[7]

שותפות הגורל של כלל ישראל באה לידי ביטוי במשל המפורסם של הספינה "שנקרעה בה בית אחד, אין אומרים, נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה".[8] הרלב"ג מביא משל דומה: הוא ממשיל את עם ישראל לגוף האדם, כאשר כל יהודי הוא כמו אבר מאיברי הגוף, "וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם יזוק בו האדם ההוא בכללו, כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא יינזק בו כלל הקבוץ".[9]

איך ניתן להצדיק עונש קולקטיבי מעין זה? הרלב"ג מתייחס לנושא בעניין עכן, שחטאו – שאף אחד לא ידע עליו[10] – גרם למותם של שלושים ושישה לוחמים. הוא מסביר כי ציבור של אנשים  שכולם צדיקים זוכה להשגחה מיוחדת מאת ה' כך שלא יאונה כל רע. לעומת זאת, אם אחד מהם חטא, ציבור זה מאבד את ההשגחה הפרטית שהוא זכה בה וחוזר למקריות הרגילה. אם כן, אין פלא שהלוחמים שהיו בסכנה נהרגו בקרב. עכן עצמו לא הסתכן בקרב, ולכן שרד.[11] אלא שעדיין קשה: בכל זאת מדובר בעונש קולקטיבי, בו החפים מפשע משלמים עבור החוטאים באמת. מדוע בגין עבירות של אחד מהציבור תסתלק ההשגחה מכל הציבור?

אולי ניתן להסביר את העניין כך: האדם חי בחברה, ואין ספק כי קיימת אינטראקציה רחבה בין מרכיבי החברה, שאחד מביטוייו הוא מה שמכונה "הלחץ החברתי". כל אחד רואה את מעשיו של השני, ובאותה מידה כל אחד רגיש לשיפוטו של השני.[12] מזה יוצא שלכל אחד מאנשי החברה ישנה השפעה משמעותית על מעשי החברה, אלא שלא תמיד האנשים מוצאים את האומץ להפעילה. ישנה אפוא אחריות קולקטיבית בכל ציבור של אנשים, אולי לא על עברות ספציפיות שלא תמיד כל אחד יודע עליהן, אלא על הרמה המוסרית הכללית של אותו ציבור[13]. מי שמתגורר בקרב חברה מושחתת לא יוכל לטעון כי הוא אינו אחראי לפשעיה ולגורלה: עליו לפעול לשינוי המצב, או להתרחק ממנה. אם הוא נשאר פסיבי, וממשיך להשתייך לאותו ציבור, הוא מזדהה אתו ויהיה שותף לגורלו, גם אם הוא עצמו לא השתתף באופן פעיל בפשעיו.[14] אלא שאחריות זו מותנית בקיומה של חברה מגובשת ועצמאית, ולכן היא לא תתכן אלא כאשר עם ישראל חי על אדמתו ולא נמצא בגלות, כפי שמציין הירושלמי שהובא לעיל.

לעיקרון "כל ישראל ערבים זה לזה" יש השלכות הלכתיות רבות: למשל, אחד יכול להוציא את חברו בברכת המצווה, גם במקרה שהוא עצמו איננו חייב בה[15]. אבל ישנם גם דילמות הלכתיות אקטואליות שפתרונן תלוי בהבנה נכונה של עיקרון הערבות, ונביא כאן דוגמה טיפוסית אחת מתוך רבות:[16] התעוררה השאלה האם יש חובה לכלול בתעודת כשרות גם מרכיבים נוספים שלא נוגעים ממש לכשרות המזון אלא למה שמסביב לה, או שניתן להסתפק בפיקוח על כשרות המזון בלבד. בעניין הזה חלקו הרב אליעזר וולדנברג – שכיהן אז בבית הדין הרבני הגדול – והרב עובדיה יוסף. מדובר היה בבית מלון שבעליו היה מעוניין לקבל תעודת הכשר, והוא אמנם התחייב להקפיד שלא לבשל בשר בחלב, אבל יחד עם זה הוא הצהיר שאין בכוונתו להפסיק מלהגיש מאכלי חלב מיד אחרי מאכלי בשר לסועדים שיבקשו זאת. הרב וולדנברג היה סבור כי בנסיבות אלה אין להעניק לו תעודת הכשר, באשר "יש בדבר כזה משום נתינת יד רשמית לפושעים המלעיגים על דברי חכמים ומזלזלים בדברי סופרים"[17]. פסקו הלא מתפשר הסתמך בין השאר על פסיקתו של רבי יצחק עראמה, מחבר "עקֵדת יצחק", שהתקומם נגד היחס הסלחני של מנהיגים מסוימים כלפי הזנות בקהילה היהודית שבספרד, על אף העובדה כי פעולה זו הייתה אמורה למנוע יהודים מללכת לגויות או לעבור על איסור אשת איש. לדעת רבי יצחק עראמה, גישה זאת אסורה בתכלית, גם אם המניע לדבר הוא צמצום חטאי הציבור. כך הוא כותב:

כמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה אסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו, ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהילות ליתן להם חנינה ביניהם – גם יש שמספקים להם פרס מהקהל – כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות, מוטב שיעברו על לאו זה ["לא תהיה קדשה"] משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים… חטאת יחיד הוא, שבעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים… אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים… הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל… ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים.[18]

והרב וולדנברג כותב בהמשך:

וכל ישראל ערבים זה לזה שלא להרשות לתת איזה נתינת יד כל שהוא אפילו בעקיפין לעקירתו, ופלילי הוא כשתבוא הכרזה והסכמה מצד הרבנות הממונה מהקהל שלא תמחה על כך ותסכים להימצא עם כאלה תחת קורת גג אחת ולתת שתהיה בתמידות בהשפלה רוחנית ובבחינה של לכבוש את המלכה עמי בבית.

כלומר, הערבות ההדדית מחייבת את הרבנות לפעול למען שמירת ההלכה, והיא איננה מוסמכת לפגוע בשלמותה באמתלה של צמצום חטאי המזלזלים בה.

הרב עובדיה יוסף סבר אחרת, ואף כתב לרב וולדנברג תגובה על פסיקתו זו. לטענתו, אין הנידון דומה כלל לשאלה שהוגשה בזמנו לרב עראמה. אלא תעודת הכשר הניתנת למלון מאפשרת ליהודים תמימים לאכול כשר:

רבים מיראי ה' הנמצאים כתיירים בארץ ישראל אינם מעלים על דעתם כלל שבתי המלון שבארצנו הקדושה אינם כשרים, ונכנסים ואוכלים שם בלי פקפוק והיסוס, ואם נסיר את ההכשר וההשגחה יכניסו בעלי המלון נבלות וטריפות ובשר בחלב ממש וכו', ונמצאת מכשיל את התמימים שעולים לארץ ישראל[19].

מצד שני אין חובה למנוע מיהודי שרוצה במזיד לעבור עבירה לעשות זאת, אחרי שאין סיכוי שתוכחה כלשהי תשפיע עליו, אלא "מי שרוצה דווקא לאכול חלב אחר ארוחה בשרית, עליו אמר "ופושעים יכשלו בם". הלעיטהו לרשע וימות, "נפש רשע אִותה רע", ועונו ישא האיש ההוא, וכל בית ישראל נקיים".

הרב עובדיה יוסף סבור אפוא שיש לאפשר לתיירים תמימים לאכול כשר. הרי הם רואים מסעדה ועליה כתובת בעברית, והם בטוחים שהמקום כשר, כמקובל בחו"ל. לטענתו, יש להקל מסיבה זו ולהעניק תעודת הכשר למלון, כיוון שהחמרה בכגון זה תכשיל את התמימים.

[1]  בבלי סנהדרין מג ע"ב.

[2]  שיר השירים רבה פרשה ז.

[3]  בבלי שבועות לט ע"ב, ילקוט שמעוני יתרו רמז רצ.

[4]  ירושלמי סוטה ז ה.

[5] פירוש רבינו בחיי על דברים כט ט.

[6] אוצרות הראי"ה, לקט מאמרים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ערך משה יחיאל צוריאל, תל-אביב תשמ"ח, חלק ב עמ' 851.

[7]  הרב זלמן ברוך מלמד, פרשת קדושים תשס"ג, http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=1404&q.

[8]  אליהו רבה (איש שלום) פרשה יב ד"ה למה היו ישראל.

[9]  יהושע ז א.

[10]  חוץ ממשפחתו, לפי דעה אחת בגמרא (בבלי סנהדרין מג ע"ב).

[11]  רלב"ג יהושע ז א.

[12]  האקזיסטנציאליזם אף רואה ביחס זה לאחֵר קטגוריה קיומית ולא רק חברתית. אליבא דסרטר, למשל, אחד המאפיינים של החיים עלי אדמות הוא כי כל אחד מרגיש כי בלי הרף האחרים שופטים אותו (ראו בעיקר את המחזה: "בדלתיים סגורות", שכולל את המשפט המפורסם: "הגיהנום, הוא האחרים" L'enfer, c'est les autres)).

[13]  כך גם ניתן להבין את המושג הנעלם "זכות אבות". למעשים הטובים של דור אחד בחברה כלשהי יש השפעה מבורכת על מצבה בדורות מאוחרים יותר.

[14]  מכאן היחס השנוי במחלוקת כלפי העם הגרמני מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. הרבה דיו נשפך על השאלה האם כל אזרח גרמני – שלא היה פעיל בביצוע השואה – אחראי על הזוועות שחוללו הנאצים, או שיוכל לטעון שלא ידע, ובכל מקרה לא היה יכול להתנגד למעשיו של ממשל טוטליטרי.

[15]  ראו שולחן ערוך אורח חיים ח ה ומשנה ברורה ס"ק יד.

[16]  ראו איל ינון ובני לאו: "על המתח בין דת ומדינה בענייני כשרות, החיה הנאכלת והחיה אשר לא תֵאכל",http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/69-2.htm.

[17]  שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן נה.

[18]  עקדת יצחק פרשת וירא, שער כ.

[19]  שו"ת ציץ אליעזר חלק יב (לאחר סימן צג) תוספת לחלק יא סימן נה.