פינחס זכה לאריכות ימים מופלגת

בהקדמתו למשנה תורה הרמב"ם כותב: "אלעזר ופינחס ויהושע שלשתם קבלו ממשה … וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס". מכאן עולה שהרמב"ם סבור כי פינחס חי שנים רבות – מתקופתו של משה רבנו עד זו של עלי הכהן. הרמב"ם למד את זה מן הנאמר במקרא, ממנו עולה לכאורה כי פינחס האריך ימים וחי כמה מאות שנה ומשום כך היה יכול לשמש כחוליה בשרשרת המסורה ולמסור את התורה לעלי. הרי בספר שופטים בסיפור פילגש בגבעה כתוב: "ופינחס בן אלעזר בן אהרֹן עומד לפניו בימים ההם"[1]. על פסוק זה מבאר הרד"ק:

אמר "ופינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" מפני שלא יאמינו בני אדם כי אותו פינחס היה, לפי שיש לו משנותיו עד הזמן ההוא יותר משלוש מאות שנה. לפיכך יחסו עד אהרן, וחי זמן רב כי האל יתברך הבטיחו בזה על אשר קנא בשטים.

מדברי הרד"ק משתמע כי מקומו הכרונולוגי של אירוע זה כמיקומו בספר שופטים, דהיינו בשלהי תקופת השופטים שנמשכה כמאתיים שנה ומכאן שפינחס זכה להאריך ימים ביותר, וכאמור זוהי גם דעת הרמב"ם.

פינחס זה אליהו

אריכות ימים זו היא כנראה המקור לדעה כי פינחס לא רק זכה לאריכות ימים מופלגת, אלא אף זכה לחיי עולם, על ידי זה שהוא מזדהה עם אליהו הנביא. כך אומר תרגום יונתן, על הפסוק: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה יב): "בִשׁבועה אמור לו מִן שמי הִנני גוזר לו את בריתי שלום ואעשׂהו מלאך חי ויחיה לעולם לבשׂר הגאולה בסוף הימים".[2] לפי המדרש, הבטחה זו מסתמכת על מה שנאמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג כג).[3] לפי הזוהר, ה"ברית שלום" שהובטחה לפינחס היא למעשה הבטחה שהוא יזכה להשתתף בכל טכס של ברית מילה של ילדי ישראל בכל הזמנים.[4] לפי הרלב"ג[5], פינחס גם מזדהה עם מלאך ה' שנראה אל גדעון ויפתח, והיה פעיל אף בימי דוד, כפי שנאמר (דברי הימים א ט כ): "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּו".[6]

זיהוי זה של אליהו כפינחס מעלה שאלה הלכתית: הרי אם אליהו היה כהן, איך הוא נטמא למת? כך שואלים בגמרא:

אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים … אמר ליה: לאו כהן הוא מר (רש"י: דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס), מאי טעמא קאי מר בבית הקברות? אמר ליה: לא מתני מר טהרות? דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים אין מטמאין[7], שנאמר (יחזקאל לד לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם.[8]

ואכן הרמב"ם פסק: "אין גויים מטמאים באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה".[9]

שאלה אחרת מתעוררת ממה שמסופר על אליהו (מלכים א יז יז-כד):

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ. וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי. וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵך. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת.

אם אליהו היה כהן, איך היה מותר לו "להתמודד" על הילד המת כדי להחיותו? על זה נאמרו תשובות שונות:

1) לפי תוספות, "היה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש".[10] על תירוץ זה הרדב"ז מקשה מספר שאלות:

א) איך יתכן שהיה ברור לאליהו שיחיה את הילד, הרי "אין סומכים על הנס"?

ב) אם ברור לו שיחיה אותו, אין כאן פיקוח נפש?

אבל אפשר להבין את דברי התוספות כך: היות והוא ידע על ידי רוח הנבואה כי מאמציו להחיות את הילד יוכתרו בהצלחה, מבחינתו הדבר היה בגדר פיקוח נפש ולכן היה מותר.

2) "לא מת ממש".[11] הרדב"ז מקשה על פירוש זה כי הוא אינו מתיישב עם פשוטו של מקרא.

3) האישה וילדה היו גויים, כך שגופת הילד לא הייתה מטמאה באוהל, ולפי זה "הא דכתיב ויתמודד עליו לא נגע בו אלא האהיל עליו לבד" (רבנו בחיי).[12] גם תירוץ זה לא מתקבל על ידי הרדב"ז, מכמה סיבות:

א) לפי חז"ל, הילד היה הנביא יונה בן אמתי, "כי יונה נביא ה' בן נכרית היה?".[13]

ב) "איך אפשר שיתגורר הנביא אצל הנכרית?".

ג) "וכי בשביל עכו"ם היה נעשה נס כזה?"

4) "הוראת שעה היתה כדי שיתקדש שם שמים על ידו", בדומה להקרבת קרבנות בהר הכרמל על ידי אליהו בזמן איסור במות.

5) "מת מצוה שאין לו קוברים היה והטומאה דחויה היא אצלו". אבל תירוץ זה לא מתקבל על הדעת: ההיתר של מת מצוה הוא שהכהן מותר להיטמא כדי לקבור מת נטוש, לא כדי להחיותו. חוץ מזה, הילד לא היה בגדר מת נטוש כלל.

6) "לפי דעת חכמי הנסתרות לא קשיא כלל כי האומר פנחס זה אליהו שורש נשמתו של פנחס וכשאמרו לו ולאו כהן הוא מר לא רצה לגלות הסוד". במילים אחרות, אין לקחת את האגדה המזהה את אליהו הנביא כפינחס לפי פשוטה, היא רק מציינת כי קיים דמיון עקרוני בין אופי של פינחס לזה של אליהו. אלא שהסבר זה אינו הולם את מה שסופר בגמרא בעניין נוכחותו של אליהו בבית הקברות.

7) "אותו תינוק משיח בן יוסף היה … ואם כן קברי צדיקים אינם מטמאים".[14] דעה זו לא התקבלה להלכה. בנוסף לכך, היה מדובר בילד, שטרם התברר שהיה צדיק.

כמובן, ניתן לפתור בפשטות את בעיה זו תוך שימוש בעיקרון "אין משיבים על הדרש". זיהוי זה בין פינחס לאליהו הוא דבר אגדה, ולא מן הראוי לשאול שאלות הלכתיות על דברי אגדה.[15]

פינחס לא זכה לאריכות ימים מופלגת

מצד שני, אף כי המעשה מופיע בסוף ספר שופטים (פרקים יט-כא), התנא בעל "סדר עולם" קובע את זמן המאורעות לראשית ימי השופטים, ביתר דיוק – בשמונה שנות השעבוד של כושן רשעתיים מלך ארם נהרים, בתקופת-הביניים שבין מות הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע לשופט הראשון שלאחריו – עתניאל בן קנז[16], בזמן שפינחס בן אלעזר, אשר מוזכר בסיפור, עדיין היה חי. הדבר נתמך על ידי אופן סידורו של ספר שופטים – הספר מרכז בתחילתו את סיפורי השופטים ומלחמות ישראל, ולקראת סוף הספר ישנו ריכוז של סיפורים פנים-ישראליים שהתרחשו בתקופת השופטים אך לא בהקשר של שופט מסוים, ובהם סיפור פילגש בגבעה[17].

---

[1] שופטים כ כח.

[2] על פי כתר יונתן.

[3] מדרש אגדה (בובר) במדבר כה

[4] זוהר כרך ב (שמות) פרשת כי תשא קצ ע"א.

[5] רלב"ג מלכים א יז א. ראו גם ספר העיקרים מאמר רביעי פרק נא.

[6] לפי הרד"ק, אין כאן ראייה, אלא ""פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם" אינו זה פנחס הכהן, כי זה הפנחס היה לוי".

[7] על פי הנאמר בבבלי יבמות ס ע"ב סא ע"א.

[8] בבלי בבא מציעא קיד.

[9] הלכות אבל ג ג.

[10] תוספות בבא מציעא קיד ע"ב ד"ה אמר ליה לאו כהן.

[11] שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רג . ראו גם שיטה מקובצת על בבא מציעא קיד ע"ב, וכן מורה הנבוכים א מב, שם הרמב"ם מביא דעה זו בלי להזדהות אתה.

[12] שם.

[13] על פי מדרש תהלים (בובר) מזמור כו: "אבל בן צרפת האלמנה, הוא יונה בן אמתי".

[14] ציץ אליעזר חלק כב סימן עו, בשם ערוך לנר על בבא מציעא קיד ע"ב. וראו ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד, תוספות כתובות קג ע"ב ד"ה אותו היום שמת רבי בטלה קדושה וזוהר וישלח קסח ע"א.

[15] כך הרמב"ם כתב: "אין מקשין בהגדה" (מורה הנבוכים, פתיחה), וראו תשובות הרמב"ם, תנח, וכן תשובות הגאונים, העורך אברהם אליהו הרכבי, ברלין תרמ"ז, סימן שנג, עמ' 179.

[16] סדר עולם רבה השלם, חלק ב, ערך: מ.י. וויינשטאק, ירושלים 1965. פרק יב.

[17] לפי סדר עולם שני האירועים – פסל מיכה ופילגש בגבעה – התרחשו בתקופת מלכותו של כושן רשעתיים, סמוך למות יהושע.