פרשת קרח: צידוק ה'

צידוק ה'

 

כאשר משה ואהרון שמעו מפי ה' כי הוא מתכונן להעניש בצורה חמורה את עדת קרח, תגובתם המיידית הייתה כמבואר בפרשתנו: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!" (במדבר טז כב). תמיהתם – או תביעתם – מתפרשת כך: איך יתכן כי הקב"ה, היודע את כל מחשבות האדם, יעניש את כולם כאשר למעשה איש אחד בלבד חטא!? כך אמנם מסביר רש"י:

אל אלהי הרוחות – יודע מחשבות. אין מדתך כמידת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא. האיש אחד – הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף?

השאלה המתבקשת היא מה בדיוק התכוונו משה ואהרון לטעון? הרי לפי המסופר במקרא, במרדו של קרח השתתפו אנשים רבים ומדוע לא ייענשו? בקרב המפרשים שתי שיטות בנידון, כדלהלן:

  • לפי רש"י, אין להבין את מה שטענו משה ואהרון "האיש אחד יחטא" כפי פשוטו, היינו קרח בלבד, אלא טענתם הייתה שאין להעניש ציבור שלם אלא את החוטאים באמת בלבד. ולדעתו ה' ענה להם: "אמר הקב"ה יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא". יוצא לפי פירושו כי משה ואהרון טעו כאשר הם שיערו כי ה' יעניש בלי הבחנה, כאשר לאמיתו של דבר ה' התכוון וביצע את העונש רק כלפי החוטאים בפועל.
  • לפי אבן עזרא, "האיש אחד יחטא הוא קרח שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה… הוא ידע כי האחד שהוא קרח חטא לבדו, וגם אם החטיא אחרים". אמנם אנשים רבים אחרים נגררו אחרי קרח, אבל לפי טענתם של משה ואהרון אין להעניש אלא את קרח עצמו, באשר עדתו איננה אשמה באמת. לפי הסבר זה, אין הקב"ה נענה לבקשתם והוא אמנם העניש את כל אלה שנגררו אחריו והשתתפו במרד באופן פעיל.

בין כך ובין כך, פנייה זו של משה ואהרון מעלה בעיה עקרונית שיש לדון בה: איך משה ואהרון מעזים לטעון טענות כלפי ה', הרי אין להעלות על הדעת שהוא יעניש בלי צדק! יתירה מזו: אין האדם – גדול ככל שיהיה – מסוגל לגשר על הפער האין-סופי המפריד בין תבונת ה' לזו של האדם[1]. אם כן, איך שייך בכלל לבקר כביכול את פעולות ה'?[2] השאלה מתעצמת כאשר נוכחים לדעת שבכתבי הקודש, רבים המקרים שבני-אדם מתווכחים עם הקב"ה ומבקרים את הנהגתו את העולם – החל מאברהם אבינו שטען כשהקב"ה הודיע לו על כוונתו להשמיד את סדום ועמורה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח כה), וכלה באחרון הנביאים, הנביא מלאכי, הטורח לענות אל העם המתלונן על ה', כפי שנאמר: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א ב)- בלי לדבר על ספר איוב שכולו מוקדש לנושא, ולא נשמעת טענה כלשהי נגד אלה שהעזו להטיל ספקות חמורים בצדק האלוהי. כל זה כמובן כל עוד הם לא עוברים בפועל על ציווי ה', כפי שעשה הנביא יונה שהוחזר בכוח לשליחותו.[3]

 

לפני שניישב את הקושי, יש להעיר שתי הערות מקדימות:

  • ה' לא ברא את העולם הפיזי בלבד, הוא גם יצר את הערכים, ולכן הם אינם מוחלטים. המושג של צדק, שכל כך טבוע בתובנת האדם, הוא גם פרי יצירתו של הקב"ה. אם כך הדבר, היה מקום לטעון כי קטגורית הצדק איננה מיועדת אלא כדי לסדר את היחסים שבין בני-האדם, ואיננה מחייבת את הקב"ה! ברם, משתמע מהמקרא כי בענייני העולם הקב"ה כביכול רואה את עצמו מחויב למידת הצדק וכי הוא קיבל החלטה להנהיגו כפוף למידה זו.[4]
  • דברי משה ואהרן כאן, ודברי כל הנביאים אחרים, אינם דברי ביקורת כלפי ה', אלא בקשה להבין את דרכי ה', שכאמור אמורים לתאום את התובנה האנושית.

בכל זאת, לכאורה, בקשה זו תמוהה, הרי מבחינה דתית היה מקום להעדיף צייתנות עיוורת ותמימה לרצון ה' ובלי שאלות.[5] אולם מסתבר שאין זו הדרך האידיאלית, ויש הוכחה לכך. הרי ישנם מקרים שבכוונה תחילה הקב"ה נמנע מלבצע פעולה המתוכננת על ידו עד שהאדם יתעורר מעצמו ויבקש זאת ממנו – בהסתמכו על עיקרון הצדק האלוהי. כך קרה בעניין עונש בני ישראל אחרי חטא העגל: הקב"ה ציפה ממשה רבנו שידבר בעד העם כך שהוא יסלח להם, כדברי רש"י על פי המדרש: "הניחה לי – עדיין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם" (רש"י על שמות לב י). עובדה היא שמיד אחר כך משה רבנו מצהיר (שמות לב יא-יג):

לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּך. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.

משה איננו מבקש בפנייתו מחילה סתמית על חטאי העם, אלא מציג טיעונים אובייקטיביים האמורים לשכנע את ה' שעליו למחול לעם ישראל. וכתוצאה מכך, נאמר: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ".

נמצאנו למדים שהקב"ה הבהיר בכך שהנהגתו את העם – ואולי את העולם כולו – היא על פי כללים המובנים על ידי האדם. הרש"ר הירש רואה בפנייה זו של הקב"ה למשה הזמנה להתעלות להבנת דרכי ה', שאינן זרות לתבונת האדם:

כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בלבו את הבנת דרכי התנהגותו, הוא מעלה את רוחו כביכול לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית[6].

 

מה שנאמר לעיל איננו מתייחס אלא לתקופת הנבואה, כאשר התאפשר דו-שיח בין הקב"ה לאדם. איך הדבר בא לידי ביטוי בתקופתנו, המתאפיינת בכך שאין אנו זוכים לתגובה מפורשת מאת ה'? בסיום דיון ארוך בעניין תורת הגמול והנהגת העולם על ידי ה', הרמב"ן כותב את הדברים הבאים:

אם תשאל עלינו: כיון שיש עניין נעלם במשפט ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת…  למה תטריח אותנו ותצווה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו? ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה, אלא שכל דבריו במשפט? זו טענת הכסילים מואסי חכמה, כי נועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים ויודעי אלוהים מדרך האל וממעשיו… וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת… כדי שתתיישב דעתו בעניין ויתאמת אליו דין בוראו.[7]

נמצאנו למדים כי יש עניין רב להשתדל להבין ככל האפשר את דרכי ה', למרות המרחק האין-סופי המפריד בינו ית' לבין האדם. הדבר הוא אפשרי, כאשר אותם ערכים הנהוגים בין בני-האדם גם מאפיינים – על פי החלטתו – את פעילותו של הקב"ה, והדבר רצוי, באשר ה' מאפשר קירבה מסוימת בינו לביננו.

ואיך עושים זאת? כל עוד התקיים דו-שיח בין הקב"ה ועם ישראל, זאת אומרת בתקופת הנבואה, הייתה קיימת אפשרות לפנות ישירות להקב"ה כדי לקבל הבהרות על דרכי פעילותו. מאז הפסקת הנבואה בעקבות חורבן בית ראשון, באה הפרשנות במקומה ומוטל על כל אחד ואחד להתאמץ להבין את דרכי ה' בכוחות עצמו ובהתבססו על המסורת היהודית[8].

 

לסיכומו של דבר: כאשר קיימת אפשרות של דו-שיח בין ה' לאדם, מותר ואף רצוי לשאול את ה' שאלות נוקבות על הנהגתו את העולם, ואף לבקש ממנו לנהוג אחרת. אחרי היעלמותה של הנבואה, הדרך היחידה לעשות זאת היא הדרך הפרשנית. מתברר כי יש עניין רב בחקירת דרכיו ובניסיון להצדיק את מעשיו, כי עיסוק זה מקרב את האדם לבוראו.

 

 

[1]  זה המסר של ספר איוב, ראה בעיקר פרקים לח-מ.

[2]  ראו בנידון בהרחבה בספרו של הרב יובל שרלו, אחריך נרוצה, פירוש על שיר השירים בתוספת מבוא ופרק סיום על משמעות שיר השירים לימינו, תל-אביב 2003, עמ' 438 ואילך.

[3]  יש להבחין בין בעיה זו לבין בעיית התפילה: בתפילה, אין האדם מעלה ספקות בעניין צדקת החלטת ה', אלא הוא מבקש מה' בכל זאת להיענות לו "לפנים משורת הדין". מתעוררת אפוא השאלה איך יתכן שה' יפגע בתוכניותיו הוא כדי למלא אחרי בקשתו לא מוצדקת של המתפלל אליו.

[4]  זה אולי אחד ממסרי הגמרא: "מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין – שנאמר (ישעיהו סב) "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו": … ובזרוע עזו – אלו תפילין" (בבלי ברכות ו ע"א). הקב"ה כביכול קיבל גם על עצמו את המצוות שהוא הטיל על ישראל.

[5]  גישה זו ידועה בקרב דת הנוצרית על ידי הפתגם המפורסם: "Credo quia absurdum est" (אני מאמין מפני שזה בלתי-הגיוני).

[6]  פירוש על התורה, במדבר טז כב.

[7]  כל כתבי רמב"ן, שער הגמול, כרך ב', עמ' רפא. מובא בספרו של הרב שרלו עמ' 464.

[8]  אין זה תמיד קל! בעיית השואה למשל לא מפסיקה להטריד את אלה שמנסים להבין את הנהגתו של ה' את העולם.