קול באשה ערוה

קול באשה ערוה

 

במסכת ברכות, מובא בגמרא:

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה, והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. אלא באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר: "גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת" (ישעיהו מז ב), וכתיב: "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ" (ישעיהו מז ג). אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב יד). אמר רב ששת: שער[1] באשה ערוה, שנאמר: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (שיר השירים ד א).[2]

מסוגיה הנ"ל משתמע כי אליבא דשמואל קיים איסור לשמוע קול אישה בזמן קריאת שמע. ומה הדין בזמן אחר?

לפי הרא"ש, לא מדובר דווקא בזמן קריאת שמע, וכך הוא כותב: "לאו לענין קריאת שמע קאמר אלא שאסור לשמוע קול הנשים".[3] והרב טביל מקשה עליו כדלהלן:

לא הבנתי מה הכריחו לזה, הא לפי פשטא דסוגיין משמע דאיירי הכל לענין קריאת שמע, וכמו אידך מימרא דרב ששת דשער באשה ערוה דפירש הרא"ש עצמו דמיירי לענין קריאת שמע, ומדסדרן הגמרא זה אצל זה שמע מינא דתרווייהו בחדא ענין קמשתעי לענין קריאת שמע, וצריך עיון.[4]

אלא שהרא"ש מסתמך על גמרא אחרת, כדלהלן:

אתא [רב יהודה בן יחזקאל לרב נחמן] אשכחיה דקעביד מעקה, אמר ליה, לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור – אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה? אמר ליה: פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא, אמר ליה: מי סניא מעקה דכתיב באורייתא, או מחיצה דאמור רבנן! אמר ליה: יתיב מר אקרפיטא, אמר ליה: ומי סני ספסל דאמור רבנן, או איצטבא דאמרי אינשי! אמר ליה: ליכול מר אתרונגא, אמר ליה, הכי אמר שמואל: כל האומר אתרונגא – תילתא ברמות רוחא, או אתרוג כדקריוה רבנן, או אתרוגא דאמרי אינשי. אמר ליה: לישתי מר אנבגא, אמר ליה: מי סני איספרגוס דקריוה רבנן, או אנפק דאמרי אינשי! אמר ליה: תיתי דונג תשקינן, אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה. קטנה היא! בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה. נשדר ליה מר שלמא לילתא, אמר ליה, הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה (רש"י: קול באשה ערוה, שנאמר "השמיעני את קולך" ואם אשאל בשלומה תשיבני). אפשר על ידי שליח! אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה! אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.[5]

מהגמרא הנ"ל משתמע אמנם שאליבא דשמואל, קיים איסור גורף לשמוע קול אישה, בכל הזדמנות שהיא.

בעקבות הגמרות הנ"ל, הרמב"ם פוסק כדלהלן:

אסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור.[6]

שיטת הרמב"ם היא שיש להבין את הדברים כמשמעם: לשיטתו, יש איסור גורף לשמוע קול אישה שהיא בגדר ערווה. מצד שני, אין הרמב"ם מביא את דינו של קול האישה בהלכות קריאת שמע, כנראה בגלל שבכל מקרה הדבר אסור.[7]

וכן הטור:

צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד, ואסור לו לקרוץ בידיו, וברגליו, ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות, ואסור לשחוק עמה, או להקל ראשו כנגדה, או להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה, אפילו אינן עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע באשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו, ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ארבע אמות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוון ליהנות ממנה, כאילו מסתכל בבית התורף שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. המתכוון לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות.[8]

 

אחרי פסיקת הטור חל מפנה: מתירים קול דיבור של אישה. כך כותב הבית יוסף, בהסתמכו על הרשב"א[9]: "פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להן מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד".[10] למעשה, יש מהראשונים ומהאחרונים שטוענים שזו כוונת הגמרא. למשל, הרב הורוביץ – מחבר ספר המקנה – מבאר כך את מה שנאמר במסכת קידושין[11]:

  • דיבור בעלמא תמיד מותר. אבל תשובה לשאלת שלום חמור יותר, מפני שיש בזה קירוב דעת.
  • תשובה לשאלת שלום היא כמו מקומות שדרכם להיות מגולים, ואילו קול זמר אישה הוא כמו המקומות שדרכם להיות מכוסים.
  • יש איסור גורף לאדם זר לשמוע קול אישה מסוג תשובה לשאלת שלום, כמו שיש אסור גורף להסתכל על אישה, גם במקומות שדרכם להיות מגולים.
  • בזמן קריאת שמע, גם לבעלה אסור להסתכל במקומות שדרכם להיות מכוסים, וכן אסור לו לשמוע קול זמר אשתו.

הרב יששכר בער[12] מיישב את דברי שמואל בצורה אחרת. הוא בדעה שתשובה לשאלת שלום נעשתה בניגון:

בצדה לדרך (לבעל באר שבע על הש"ס, פרשת וירא) הקשה גם כן על אותן שיטות דסבירא להו דקול באשה ערווה הוא רק כשהיא מנגנת, מהא דאמרינן הכא דאין שואלים בשלום אישה משום דקול באישה ערווה. ותירץ דצריך לומר שהם היו רגילים להשיב שלום בדרך ניגון וזמר, ולכן אתי שפיר דאין שואלים בשלום אישה, כיון שהיא משיבה בניגון ושיר, וקול אישה מזמרת אסור לשמוע משום ערווה.[13]

יוצא שלפי הבאר שבע, אין כל הבדל בין זמן רגיל לזמן קריאת שמע, בכל מקרה רק זמר אישה אסור. כל ההבדל יהיה אם מדובר בבעלה: בזמן רגיל יהיה מותר, בזמן קריאת שמע יהיה אסור.

 

בסופו של דבר, המחבר מסכם את הדברים בצורה מפתיעה. באבן העזר הוא מסכם בפשטות: "ואסור לשמוע קול ערווה או לראות שערה".[14] ואילו בהלכות קריאת שמע הוא כותב: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אישה בשעת קריאת שמע" והרמ"א מפרט: "ואפילו באשתו, אבל קול הרגיל בו אינו ערווה".[15] החפץ חיים, אליבא דמחבר, מיישב את הדברים כך: האיסור לשמוע קול רגיל של אישה אינו אלא במתכוון ליהנות ממנו:

זמר אישה [אסור בזמן קריאת שמע], אפילו פנויה, אבל שלא בשעת קריאת שמע שרי. אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור. וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע, וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא. ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת. וקול זמר פנויה נכרית היא גם כן בכלל ערוה ואסור לשמוע.[16]

 

ולסיכום:

  • יש איסור גורף לשמוע קול אישה ערווה אם הוא מתכוון ליהנות ממנו.
  • אם הוא לא מתכוון ליהנות ממנו, קול רגיל של אישה לעולם מותר.
  • קול זמר אישה ערווה תמיד אסור.
  • קול זמר אישה אף פנויה אסור בזמן קריאת שמע.
  • קול זמר אישה פנויה מותר שלא בזמן קריאת שמע, אלא שלמעשה אין נפקא מינא, היות ופנויות הן בחזקת נידות. רק יהיה מותר אם מדובר בילדה שלא הגיעה לגיל הווסת.

אלא שהשאלה המתבקשת היא האם זו אמנם כוונת חז"ל[17]. הרי הבחנה זו בין קול רגיל לקול זמר איננה מופיעה בגמרא, והיא "אוקימתא" שיתכן שהיא הוכתבה על ידי שינויים מאוחרים בחיי החברה. בזמן חז"ל, גם ילדות וגם נשים לא יצאו מהבית, ולא חסרים מאמרים המעלים על נס נוהג זו.[18] לכן, גבר מן הסתם לא נתקל כלל בשמיעת קול אישה. אולם, כאשר נשים התחילו להשתתף בחיי החברה, איסור שמיעת קול אישה הפך להיות לא רלוונטי: הן בגלל שמאוד התקשו לשמור עליו, והן מפני שבנליותה של שמיעת קול אישה גרמה לכך שהיא הפסיקה לגרות את היצר.

יש דוגמאות נוספות בספרות ההלכה של פסיקה שהושפעה משינויים בנורמות החברתיות. למשל מובא בספר חסידים:

אם לוקח אדם אשה שאינה הגונה או היא לוקחת איש שאינו הגון או שניהם אינם הגונים או אין תרבות שם ונבול פה ביניהם או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם לא יתכן לברך שהשמחה במעונו. ועל אלה וכיוצא בהם נאמר (ירמיה טו יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז וכתיב (ישעיה כח ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום (שם שם יב).[19]

ובעקבותיו כותב הלבוש:

אמרו בספר חסידים [סי' שצג] "כל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה[20] כגון בסעודת נישואין אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עבירה", ואין נזהרים עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא[21] מתוך רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו.[22]

דוגמה נוספת לכך היא האיסור המוטל על גבר ללכת מאחורי אישה. בגמרא כתוב: "אחרי ארי ולא אחרי אשה"[23], והרמב"ם פוסק להלכה: "מי שפגע באשה בשוק אסור לו להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדים או לאחריו, וכל המהלך בשוק אחרי אישה הרי זה מקלי עמי הארץ".[24] ברם, הרב וולדנברג, בעקבות שיחה שניהל עם הרב ש. ז. אוירבך, כותב שהיום ניתן להקל בעניין זה, כדלהלן:

שאני זמן הזה מבזמן הקדום, משום דבזמן הקדום לא הייתה האישה רגילה ללכת ברחובות קריה והייתה יושבת בירכתי ביתה, וכדברי הרמב"ם בפרק יג מהלכות אישות הלכה יא שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית בזה רק דהוא משום דגנאי הדבר. וברמב"ם ושולחן ערוך נפסק ברמ"א באבן העזר סימן עג סעיף א דאישה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה. ולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל מה שאין כן בזמן הזה שהמציאות לא כן, אלא האישה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילים יותר בראיית אישה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כל כך עתה חשש הרהור בהליכה אחריה כפי אז.

והרב אוירבך מציין בתגובתו כי "נוסף לזה גם נראה שבזמנם היה אפשר להיזהר מלכת אחורי אישה מה שאין כן בזמננו. הרי אף אם יברח מאחורי אישה ימצא תיכף את עצמו אחורי אישה אחרת".[25]

הרב רונן נויבירט רוצה לחדש שניתן באותה מדה להקל בזמר אישה, כדלהלן:

כיצד נגדיר "קול הרגיל בו"? נראה לומר שבתקופתנו עם מהפכת המדיה והתקשורת, כאשר שירים וקול זמרה נשמעים מכל עבר, עבור האדם הנורמטיבי קול שירה הינו בגדר "קול הרגיל בו". החוש מורה שאין בשמיעת שירה תמימה דבר שמעורר כל רגש של אינטימיות. אמנם, כאשר יש חשש שההנאה תהיה לא מקול השירה כי אם מהאישה עצמה, יש לאסור שמיעת זמר נשים. במילים אחרות, כאשר מדובר בשירה תמימה ובתנועות מחול צנועות שאנו רגילים בהן ואינן מעוררות הרהור, "כיוון דדשו – דשו". ברם, כאשר יש בשירה ממד של אינטימיות, אם בשל הלבוש, התנועות או מילות השירים, אסור ליהנות משירה זו, מאחר שהיא עשויה לגרות את היצרים ואף להביא להחפצת נשים.[26]

אלא שמסופקני אם הממסד הרבני יהיה מוכן לקבל דעה כזו.

 

 

 

 

 

[1] מכאן ברור כי חז"ל ידעו מה לדרוש ומה לא לדרוש. הרי מפסוקים של שיר השירים "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים (שיר השירים ד ב-ד) היה אפשר להוכיח כי גם השיניים, השפתיים, הרקה והצוואר של האישה בגדר ערווה. מהפסוקים: "צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" (שיר השירים ז ה-ו) ניתן לכלול גם את העיניים, את האף ואת הראש.

[2] בבלי ברכות כד ע"א.

[3] תוספות הרא"ש ברכות כד ע"א.

[4] הרב דוד טביל (ליטא 1861-1794), דברי דוד על מסכת ברכות כד ע"א.

[5] בבלי קידושין ע.

[6] הלכות איסורי ביאה כא ב.

[7] ראו הלכות קריאת שמע ג טז.

[8] טור אבן העזר הלכות אישות כא.

[9] רבי שלמה בן אדרת, ספרד, 1235-1310. וראו גם מאירי על קידושין כד ע"א, ועוד.

[10] בית יוסף אורח חיים סימן עה.

[11] ספר המקנה קידושין ע ע"א.

[12] הרב יששכר בער בן ישראל לעזער פרנס איילנבורג, פולין, 1550-1623.

[13] דף על הדף קידושין ע ע"א.

[14] שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות כא א.

[15] שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע עה טז.

[16] משנה ברורה עה ס"ק יז.

[17] ראינו שהרמב"ם מבין את האיסור פשוטו כמשמעו.

[18] ראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך אישה: "אין דרכה של אישה לצאת מביתה: כל כבודה בת מלך פנימה", ועוד.

[19] רבי יהודה החסיד משפירא (1140-1217), ספר חסידים (מרגליות) סימן שצג.

[20] יצוין שאין הציטוט מדויק. ספר חסידים דיבר על כך שנשים יושבות בין האנשים, ולא שאנשים ונשים רואים זה את זה.

[21] על פי הגמרא: "רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי [רש"י: אווזים לבנים] (בבלי ברכות כ ע"א).

[22] רבי מרדכי יפה (1612-1530), לבוש אורח חיים מנהגים לו.

[23] בבלי עירובין יח ע"ב.

[24] הלכות איסורי ביאה כא כב.

[25] שו"ת ציץ אליעזר ט נ.

[26] הרב רונן נויבירט, קולה של הנורמליות, פורסם במוסף שבת, מקור ראשון, טו אב תשע"ה, 31.7.2015. הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת "אהל ארי" ברעננה וממייסדי ארגון בית הלל.