תענית אסתר

תענית אסתר ובעיותיה

אחרי שמרדכי הבהיר לאסתר שעליה לעתור לרחמיו של אחשורוש כדי לבטל את גזרת המן – על אף הסכנה המוחשית הכרוכה בפנייה זו – אסתר מבקשת ממרדכי להטיל על יהודי שושן צום כדי לזכות בעזרת ה':

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר (אסתר ד טו-יז).

מדוע הוראה זו לא הוטלה אלא על תושבי שושן הבירה? הרי גזירת המן חלה על כל תושבי האימפריה הפרסית? הפסיקתא מיישבת את העניין כך: "למרק עון אכילה ושתיה שאכלתם ושתיתם בסעודת אחשורוש, לפיכך לא נתחייבו שאר המדינות להתענות באותו הזמן כי אם בשושן, שהם בלבד נהנו מן הסעודה"[1].

אולם, הצום הזה מעלה בעיה רצינית, הן מבחינת הפשט, והן מבחינת הדרש, כמבואר להלן.

איך יתכן צום של שלושה ימים?

מבחינת פשוטו של מקרא, איך ניתן להטיל על אוכלוסייה שלימה לצום במשך תקופה כל כך ארוכה בלי לסכן את בריאותם? הרי על אף העובדה שנוהגים בחוץ לארץ לנהוג יומיים יום טוב בגלל ספיקא דיומא, ביום כיפור לעולם נהגו יום אחד בלבד כפי שפסק הרמ"א: "יש מחמירים לעשות שני ימים יום כיפור… ואין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה".[2] וערוך השולחן מבאר: "ביום הכיפורים לא נהגו מעולם להתענות שני ימים מפני הסכנה וכדאמרינן בירושלמי (חלה א א)[3] תמן חשרן לצומא רבה תרין יומין, אמר רב חסדא אתם מכניסים עצמיכם בספק סכנה. אבוה דשמואל צם תרין יומין ואיפסיק ליה חד מעייא ומית."[4]. כך כותב תורה תמימה:

אפילו לדעת הגמרא אף על פי שאפשר לחיות אבל על כל פנים איכא חשש סכנה בדבר, וראיה שהרי אפילו לענין תענית יום הכיפורים יש שהיו רוצין להנהיג להתענות ב' ימים, ואמרו דיש חשש סכנה בזה… ומכל שכן שלושה ימים.[5]

לפי המדרש, ההוראה הייתה לצום רק ביום ולא בלילה: "יכול יהו צמים לילה ויום, שלשה ימים ושלשה לילות ולא היו מתים, אלא היו מפסיקין מבעוד יום"[6]. אלא שדעה זו נוגדת את הפשט בצורה חזיתית[7]. אבן-עזרא, בניסיון להקטין ככל האפשר את משך הצום, טוען שהתחילו את הצום באמצע יום הראשון: "שלשת ימים: עד יום השלישי, והנה לא אכלו בערב, והתענו שני ימים ושני לילות, כי הכתוב הוא לילה ויום"[8]. אבל עדיין קשה להבין איך גזרו על צום ארוך עד כדי כך.

צום בפסח!

העניין גם קשה מבחינת הדרש. מובא בגמרא: "ויעבר מרדכי. אמר רב: שהעביר יום ראשון של פסח בתענית"[9]. ורש"י מבאר: "שהרי בשלשה עשר בניסן נכתבו האגרות וניתן הדת בשושן, וארבעה עשר וחמשה עשר וששה עשר התענו, ובששה עשר נתלה המן בערב". איך יכלו לגזור תענית ביום ראשון של פסח? הרי בנוסף להוראה כללית לקיים ביום טוב סעודות החג, ישנן מצווה דאורייתא לאכול מצה! כך שואל – ומיישב – המדרש: "שלשת ימים – אלו הן, י"ג, י"ד, וט"ו בניסן. שלח לה, והלא בהם יום א' של פסח? שלחה לו, זקן שבישראל, למה הוא פסח, מיד שמע מרדכי והודה לדבריה"[10]. ותורה תמימה מסביר:

רצונו לומר שאמרה לו: אם תתקיים גזירת המן אשר על זה אנו דנים, אם כן הלא אין פסח כלל. ומה שכינתה אותו כאן בשם זקן שבישראל, אולי הייתה כוונתה דאפילו אם אסור להתענות בשביל זה ביום טוב [שאפשר לדחות התענית], אבל הלא אתה זקן שבישראל, ראש וחכם, ובידך לעשות דבר להוראת שעה אף שלא מן הדין וכמו שנאמר דלצורך שעה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.[11]

אולם עדיין קשה מדוע היה כל כך דחוף להתענות בימי פסח. יש הרוצים לבאר שמטרת גזרה תמוהה זו הייתה לזעזע את מערכת היחסים בין הקב"ה לעמו, והם מבארים את העניין על ידי משל, כדלהלן:

מקשים המפרשים: הרי הגזירה הייתה על י"ג אדר, ויש כמעט שנה (י"א חדשים), ומדוע קבעו תענית דוקא ביום טוב ראשון של פסח? ומתרצים במשל למלך של חסד, שכל אנשי מלכותו אהבוהו מאד, ביודעם שכל דרכיו בחסד ואמת. לעומת זה, משרתיו היו אוהבי שלמונים, ופעם העלילו על אדם אחד עלילת שקר, והביאו עדי שקר. על ידי שוחד קבלו השופטים את עדות השקר, והלה נשפט למות. הוא הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ושוב שיחדו את השופטים. כתב הנאשם מכתב למלך, בידעו שהמלך אוהב צדק, ברם, השונאים שיחדו את עבדי המלך, ולא הכניסו את מכתביו. הנדון שהיה חכם, וראה כי כלתה אליו הרעה, עשה דבר חכמה ושחררוהו בערבות… עמד מול ארמון המלך וזרק אבן לחדר בו ישב המלך, ומיד תפשוהו. אמר המלך: אם במלכותי נמצא בן אדם שעלול לעשות כזאת, ודאי יש לו איזה טענה עלי. אם כן אני רוצה בעצמי לדון אותו, ולשמוע מה בפיו. כשהביאוהו לפני המלך, התחיל לבכות ולבקש סליחה על שפגע במלך, אך טען: לא היתה לי שום אפשרות להגיע למלך, אלא בדרך זו… כל נסיונותי להיכנס ולבא לפני המלך או לשגר מכתב עלו בתוהו, וסיפר את עלילת השוא שהעלילו עליו… המלך הבטיח לברר את הענין, האמת יצאה לאור והמעלילים הוצאו להורג.

הנמשל, חז"ל דורשים: "אסתר מן התורה מנין? "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא יח)"[12]. וכתב "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג ח). לכן חשב מרדכי הצדיק, מה יועילו התפילות והבקשות כשיש רח"ל הסתר פנים, ולא מכניסים התפילות פנימה סתם! אם כן אני אזרוק אבן, לא נאכל מצה ומרור וארבע כוסות, ועל ידי זה נעשה רעש גדול בשמים, הייתכן שכל בני ישראל שבשושן לא אכלו מצה ומרור וארבע כוסות, עד שנודעה עלילת הדם על בני ישראל, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".[13]

כנראה, מחבר משל זה מתכוון לומר שיהודי שושן התבוללו עד כדי כך שהם אבדו את הקשר הבלתי-אמצעי בינם לבין הקב"ה. יחד עם זה, הם המשיכו לשמור "כמצות אנשים מלומדה" על הדינים בכלל ועל דיני הפסח בפרט. במטרה להעיר ולזעזע אותם מרדכי החליט לנקוט במעשה האמור להוציא אותם מתרדמתם הרוחנית, כעין "עבירה לשמה".

תענית אסתר שלנו

פוסק הרמב"ם: "נהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר, זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר "דברי הצומות וזעקתם"."[14] הרמב"ם סבור כי הוראה להתענות יום אחד לפני פורים נרמזת בפסוק: "לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" (אסתר ט לא). לפי הבנה זו, הפסוק בא ללמד על צומות שנתקנו בעקבות מה שקרה בימי הפורים. ברם, ערוך השולחן סבור כי פסוק זה איננו מתייחס לתענית אסתר אלא למכלול התעניות שנתקנו על ידי החכמים:

באמת דדברי הצומות לא קאי אלקיים וגו' אלא הכי פירושו: לקיים את ימי הפורים למשתה ושמחה כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם, כלומר כמו שכל ישראל קבלו עליהם ארבע תעניות לזכר חורבן בית המקדש, כמו כן קבלו עליהם ימים אלו למשתה ושמחה.[15]

גם צפנת פענח חולק על הרמב"ם: "באמת אין הפירוש כן רק דקאי אי"ג באדר". אגב, הרוגצ'ובר  סובר שתענית אסתר היא בעצם תקנה מאוחרת, באשר "בזמן בית המקדש אסור להתענות מחמת יום טוריינוס או נקנור כמבואר בתענית דף י"ח".[16] כך אמנם מובא במגילת תענית: "אלין יומיא דילא לאתענאה בהון… בתלת עשר ביה יום ניקנור".[17] מהו יום ניקנור? הוא יום הניצחון של יהודה המכבי על צבאו של המצביא הסורי ניקנור בשנת 162 לפני הספירה[18]. אולם, תקנה זאת בוטלה, כפי שמבהיר הריטב"א:

אף על גב דבתענית (יח ע"ב) אמרינן די"ג יום נקנור הוה, הא קיימא לן (בבלי ראש השנה יט ע"ב) דבטלה מגילת תענית, וכי תימא ותיפוק ליה דהווה ליה יום שלפני פורים, וקיימא לן (בבלי תענית יח ע"א) דימים הכתובים במגילת תענית לפניהם אסור, וקיימא לן נמי דחנוכה ופורים לא בטלי (ראש השנה שם), כבר תרגמה בעל המאור דכי אמרינן דחנוכה ופורים לא בטלי היינו לענין אינהו גופייהו, אבל לפניהם ולאחריהם אין כאן כלום.

אם כן, מהו מקור צום זה? בגמרא כתוב: "אמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא"[19]. מהו זמן קהילה? לפי הריטב"א, הוא יום תענית:

יום י"ג זמן קהילה היא, ופירש רבנו תם דזמן קהלה היינו שביום י"ג נקהלו עם מרדכי ואסתר להתענות לפי שהם עומדים במלחמה[20], וכן כתב רב אחא שביום י"ג התענו בזמן ההוא, וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם יהושע בעמלק כדדרשינן במסכת תענית (מכילתא פרשת בשלח) "ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה" (שמות יז י), מכאן לתענית שצריך שלושה, אלו דברי רב אחא. ומכאן יש סמך למה שנהגו העולם להתענות יום י"ג, שלא מצינו לו זכר אחר בתלמוד בשום מקום.[21]

ברם, רש"י מבין את הדברים אחרת: "זמן קהילה לכל היא: הכל נקהלו להינקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מקומות". כך שאין ממש מקור בגמרא לתענית אסתר. ובכל זאת, מדובר במנהג קדמון. כך מובא בשאילתות של רב אחאי גאון:

תענית, בין כרכים בין כפרים בין עיירות כולן מתענין בשלשה עשר באדר, דאמר שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, שנאמר "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ביום שלשה עשר לחדש אדר". מאי קהילה? יום תענית. ומאי יום כניסה? שמתכנסים בו ויושבין בתענית ומבקשים רחמים.[22]

וכן במסכת סופרים, אלא שמדובר שם במנהג שונה ממה שנהוג היום: "מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני".[23] למנהג זה הד בהלכה, באשר השולחן ערוך כותב: "יש מתענים שלושה ימים, זכר לתענית אסתר"[24].

בכל אופן, לצום זה אין לו מקור חז"לי מובהק, ולכן ניתן להקל בו, כפי שכותב הריטב"א:

מכל מקום לא מצינו תענית זה בכלל הצומות, שהם גזרת חכמים, אלא כעין תענית יחיד הוא, ואף על פי שחייב אדם להתענות בו משום "אל תטוש תורת אמך", צריך קבלה מבעוד יום, ולפי שאין לו עיקר גמור, נהגו כשחל פורים באחד בשבת להתענות ביום החמישי שלפניו, ואף על פי שהוא יום י"א ולא היה יום קהלה, ולית בהא נמי משום אקדומי פורענותא לא מקדמינן.

וכך פוסק הרמ"א להלכה:

תענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון: מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה, ואפילו רק כואבי עיניים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו אחר כך, אבל שאר בריאים לא יפרשו מן הצבור. ואם חל פורים ביום ראשון, שמתענין ביום חמישי שלפניו, וחל בו ברית מילה, מותר לאכול על המילה, ולמחר ביום שישי יתענו האוכלים.[25]

[1] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אסתר פרק ד סימן טז

[2] שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרכד

[3] לא מצאתי.

[4] ערוך השולחן אורח חיים סימן תרכד ח

[5] תורה תמימה הערות אסתר פרק ד הערה יח

[6] מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ה.

[7] ראו גם בבלי יבמות קכא ע"א, שמשמע שם שצמו שלושה ימים רצופים.

[8] אבן עזרא אסתר פרק ד פסוק טז

[9] בבלי מגילה טו ע"א.

[10] מדרש רבה.

[11] תורה תמימה הערות אסתר ד הערה יח

[12] בבלי חולין קלט ע"ב.

[13] דף על הדף מגילה טו ע"א.

[14] רמב"ם הלכות תעניות ה ה.

[15] ערוך השולחן אורח חיים תרפו ב.

[16] צפנת פענח הלכות תעניות ה ה.

[17] מגילת תענית (ליכטנשטיין) המגילה.

[18] ראו בהרחבה במאמרו של רפאל ינקלביץ https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/teruma/yankel.html.

[19] בבלי מגילה ב ע"א.

[20] לא מצאתי.

[21] ריטב"א על מגילה ב ע"א.

[22] שאילתות דרב אחאי פרשת ויקהל שאילתא סז.

[23] מסכת סופרים כא א.

[24] שולחן ערוך אורח חיים תרפו ג.

[25] שולחן ערוך אורח חיים תרפו ב.