כתוב בפרשתנו: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם" (שמות כב יג-יד). זאת אומרת: כאשר אדם שואל חפץ כלשהו מחברו, ואם חפץ זה נהרס, קיימות שתי אפשרויות: אם בעל החפץ לא נמצא,  השואל חייב לפצות אותו, אבל אם בעל החפץ כן נמצא, השואל פטור מלשלם.

אם כן, נשאלת השאלה: מהו פירוש הדבר שבעל החפץ נמצא או לא נמצא, או, כפי שמתבטא המקרא: "בעליו עמו" או "בעליו אין עמו"? איפה ומתי ובאלו נסיבות בעל החפץ צריך להיות כדי שהשואל לא יהיה חייב כלום במקרה של הריסת החפץ?

 

הסבר התנאי על פי פשוטו של מקרא

על אף העובדה שידעו כי חז"ל מבארים את הנידון בצורה אחרת – כפי שיבואר להלן – פרשנים אחדים משתדלים להסביר את הדין הזה על פי פשוטו.

• חזקוני כותב: "אם בעליו של בהמה עם השואל בשעת מיתה לא ישלם שום דבר, לפי שראה שנהג עמה כראוי"[1]. זאת אומרת שאם בעל החפץ היה נוכח בזמן שהחפץ נהרס, וממילא הבין שהאסון קרה שלא באשמת השואל, הוא ישתכנע שמדובר בכעין "כח עליון" והשואל פטור. אם בעל החפץ לא היה שם, הוא לא יקבל כזה טיעון וידרוש את כספו מהשואל.
• הרב בכרך מציע הסבר אחר: "פירוש הכתוב עמו רצונו לומר אצל דבר ששאל לחברו והיה לו להשגיח עליו"[2]. הוא מתכוון לומר שאם בעל החפץ קרוב אליו בזמן התאונה, הוא ישמור עליו אף על פי שמבחינה משפטית החפץ כעת הוא באחריות השואל. גם השואל ירגיש פחות אחראי אם הוא רואה את בעל החפץ בסביבתו, ולכן יהיה פטור במקרה שייהרס.

אולם, כאמור, חז"ל הבינו את העניין בצורה שונה לחלוטין, ולדעת הרש"ר הירש, מפני שהדין איך שבא לידי ביטוי על פי פשוטו של מקרא איננו מתקבל על הדעת:

אם נפרש את המקרא כפשוטו, יתקבל פירוש שהוא כה מנוגד לשכל הפשוט, עד שלא ייתכן שזאת משמעות הכתוב. לפי פשוטו של מקרא יהיה השואל חייב רק אם בעל הבהמה לא היה נוכח בשעת התאונה שקרתה לבהמתו. היו הבעלים בעצמם נוכחים בשעת התאונה, והיו יכולים להשגיח בעצמם על רכושם… יהיה השואל פטור. והנה, ראשית כל, אם אדם נותן לחברו את רכושו על מנת שישמור עליו, הרי שבכך הוא מסיר מעליו את השמירה; השמירה אינה מוטלת אלא על השומר לבדו, ואין כל יסוד חוקי להנחה, שבנוכחות הבעלים חייב השומר בשמירה פחותה, ואחריותו קטנה יותר מאשר בהעדרותם של הבעלים. אך בלאו הכי יש לשים לב לעובדה שהכתוב מדבר ב"שבורה ומתה", דהיינו דווקא בתאונות שאין בכוח בשר ודם למנוע אותן, והרי הן בכלל אונסין גמורין, שלגביהם ענין נוכחותם או העדרותם של הבעלים, או של כל אדם אחר, אינו מעלה ואינו מוריד אף במשהו! לא ייתכן אפוא שכוונת התורה לומר: אם מתה הבהמה בדרך הטבע בנוכחות הבעלים – יהיה השומר פטור, ואם מתה הבהמה בדרך הטבע בהעדרותם של הבעלים – יהיה השומר חייב. דבר זה אין הדעת סובלתו בשום פנים, ולא ייתכן שזוהי כוונת התורה.

הרב הירש מקבל את פרשנותו – על פי פשוטו של מקרא – של הרב בכרך, וטוען שאין בזה כל צדק, משתי סיבות:

• החפץ נמסר לשואל וכתוצאה מכך הוא אחראי עליו, ומבחינה משפטית אין מקום לטעון שנוכחותו של בעל החפץ תחייב אותו להשגיח על החפץ, ובגלל זה השואל יהיה פטור במקרה אסון.
• למעשה, מדובר כאן בכוח עליון, כך שנוכחות בעל החפץ לא משנה דבר בעניין גורל החפץ.

 

ביאור הפרשה על פי חז"ל

במשנה כתוב:

השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, או שכר בעליה עמה, שאל הבעלים או שכרן ולאחר כך שאל את הפרה, ומתה פטור, שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם". אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן ומתה חייב, שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם".[3]

ובגמרא:

תא שמע: שאלה ושאל בעליה עמה, שכרה ושכר בעליה עמה, שאלה ושכר בעליה עמה, שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה – פטור… אביי סבר… היה עמו בשעת שאילה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. היה עמו בשעת שבורה ומתה, צריך להיות עמו בשעת שאילה.[4]

ובעקבות חז"ל פסק הרמב"ם:

המפקיד אצל חברו, בין בחנם בין בשכר, או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן, הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר, ואבד מחמת הפשיעה, הרי זה פטור, שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם, אם שכיר הוא בא בשכרו". במה דברים אמורים? כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ, אף על פי שאין הבעלים שם עמו בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס, אבל נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה ואחר כך שכר הבעלים או שאלן, אף על פי שהיו הבעלים עומדים שם בעת שנאנס הדבר השמור הרי זה משלם, שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם", מפי השמועה למדו: היה עמו בשעת השאלה אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה פטור, לא היה עמו בשעת השאלה אף על פי שהיה עמו בעת המיתה או השבייה חייב, והוא הדין לשאר השומרים, שכולם בבעלים פטורים אפילו פשיעה בבעלים פטור.[5]

זאת אומרת שאם השואל העסיק את בעל החפץ לפני או בזמן השאלה, השואל פטור. אם הוא התחיל להעסיקו רק אחרי השאלה – או בכלל לא העסיק אותו – השואל חייב. זאת אומרת שחז"ל מבארים את הביטוי "בעליו עמו" כך: שבעל החפץ היה מועסק על ידי השואל בזמן שאלת החפץ.

 

לכאורה, דין זה נוגד כל הגיון, וכך מתפלא הרב בכרך בנידון:

תמהתי כל ימי, אחר שפיקודי ה' ישרים וכלם נכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת… מי יתן ואדע לקרב הדבר הזה אל השכל… וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל ילקה באבדון ממונו ביד שואל!?[6]

הרי לא מובן כלל מדוע העובדה שבעל החפץ היה מועסק על ידי השואל לפני מעשה השאלה תפטור את השואל במקרה של אסון.

 

הנסיונות לבאר את פרשנות חז"ל

החינוך משתדל להבין את ההיגיון שבפרשנות חז"ל, כדלהלן:

על ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט, שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא לשם ישמור הוא את שלו. ואף על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים, מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין ולומר אם ישהו לשם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וציותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים לשם בשעת שאלה יהא פטור… כי בתחילת המעשה הענין תלוי.[7]

זאת אומרת שאם בעל החפץ נמצא על יד חפצו, הוא ישמור עליו ואם כן השואל פטור – כפי שהסביר הרב בכרך על פי פשוטו של מקרא. אלא שמה שקובע הוא תחילת השאלה, ולכן אין תוקף אלא בה ולא לזמן התאונה, ואין ברצון התורה לחלק בין הנסיבות השונות.

אולם, הסבר זה נראה מאולץ ולא משכנע. הרי:

• לא ברור מדוע דווקא תחילת השאלה קובעת, הרי הרגע הקריטי הוא זמן התאונה
• הטיעון שחז"ל לא רצו לחלק בין המקרים השונים אינו מתקבל על הדעת

 

הרב אפשטיין מציע הסבר אחר:

אפשר לומר הסברא בזה משום דבכלל אי אפשר לאדם אחד שיהיה בעת ובעונה אחת משועבד ומשעבד, לאיש אחד, ובאופן כזה אין השעבוד שלו לזולתו שעבוד גמור, ולכן אם היו הבעלים שאולים להשואל שוב אי אפשר שישתעבד לו השואל אז, וממילא אין נפקא מינה בין נשאל לו הבעלים במלאכה זו או במלאכה אחרת, וגם מובן מה שהעיקר תלוי אם היה עמו בשעת שאלה, דאז עיקר חלות ההשתעבדות מצד השואל.[8]

זאת אומרת ש"שעבוד" אדם לאדם אחר יתכן בכוון אחד בלבד ואינו יכול להיות הדדי: אם בעל החפץ "משועבד" לשואל בזה שהוא מועסק על ידו, אין מקום ל"שעבוד" השואל לידי בעל החפץ בזה שהוא יהיה אחראי על החפץ ששאל ממנו. ברם, לא ברור מדוע הרב אפשטיין פוסל יחס הדדי כזה.

 

גם הרש"ר הירש משתדל להסביר את ההיגיון שבפרשנות חז"ל. הוא קודם כל מציין שאחריות השומרים היא חמורה יותר מאשר אחריותו של כל אדם באופן כללי, באשר:

גודל החיובים אינו עומד ביחס שווה לערך ההנאה שהשומר מפיק תמורת התחייבותו… ומאידך, אפילו על פשיעה אין אדם חייב בדיני אדם, אלא אם כן הוא מארבעה השומרים, ועליו רק לצאת ידי שמים. כל הנזקים, שעליהם מדובר כאן, אינם תוצאות של מעשי חבלה, אלא הם "גרמא" בלבד, ומן התורה גרמא בנזקין פטור.

אם כן, מהו המקור של יחס התורה המחמיר כלפי השומרים?

בדיני ארבעה השומרים קבעה התורה את מושג ההתחייבות המוגברת, שכל אדם המתקשר עם חברו ביחסי שמירה מקבל על עצמו מסתמא. הן אין אדם נעשה שומר אלא מתוך רצונו החופשי, והתחייבויותיו נובעות מתוך הסכם חופשי והדדי.

השומר קיבל על עצמו – מרצונו החופשי – אחריות שהיא מעבר למקובל במקרים אחרים. אם כן, מותר לו לסרב לקבל אחריות זאת:

ואם רצונו להגביל מראש את מידת התחייבויותיו, רשאי הוא להתנות על כך בשעת קבלתן על ידי הסכם מפורש: "מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם" משום "דמעיקרא לא שעבד נפשיה" (בבלי בבא מציעא צד ע"א).

לפי זה, ניתן להבין מדוע אין השומר אחראי על חפץ השייך למי שמועסק על ידו:

אדם שהעמיד את גופו לרשות חברו, ואחר כך גם מסר לידו חפץ לשמירה, מסתמא לא הטיל עליו אחריות יותר גדולה ביחס לחפץ, ממה שהשומר קיבל על עצמו ביחס אל גופו של המפקיד. למשל: מן הדין אין המעביד חייב לשלם פיצויים לעובד שנפגע בגופו בשעת עבודתו. מכאן שאם קיבל המעביד לידו חפץ לשמירה – מיד אדם העובד אצלו, הרי שמסתמא לא קיבל על עצמו אחריות יותר גדולה עבור החפץ הזה. אדרבה, אחריות רחבה יותר צריך שתיקבע במפורש בשעת מסירת הפקדון.[9]

הרב הירש סבור שלא יעלה על הדעת שהשואל יראה את עצמו אחראי על החפץ יותר מאשר הוא אחראי על גופו של העובד אצלו. וכשם שאיננו אחראי על גופו של המשאיל, הוא גם לא יקבל  אחריות על החפץ שבעלו העביר לידיו, והדבר אמנם תלוי בו.

 

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק מבאר את העניין כדלהלן: בניגוד לרש"ר הירש, הוא סובר שאחריותו של השומר היא ביחס הפוך ליתרון מצבו לעומת מצב המשאיל. ככל שהשומר נמצא במצב טוב יותר ביחס לבעל החפץ, אחריותו תגדל. לכן, אם השואל מוכן להעסיק את בעל החפץ, עסקה זו נחשבת כטובה שהעניק השואל לבעל החפץ, וכתמורה בעל החפץ יהיה מוכן לוותר על אחריות השואל בעניין החפץ שהוא השאיל לו:

טעם ששאילה בבעלים פטור, אף אם הוא עושה במלאכה אחרת ואינו אצל פרתו ואינו במלאכתו רק בשעת שאלה, לא בשעת אונסין… דאם הבעלים שכור עמו במלאכתו בשעת שאלה, אמרינן שלכן השאילו פרתו עבור מה ששכרו למלאכתו, והוי כמו שוכר שנותן לו בשאלה עבור השכר שקבל מידו.

אולם, מדוע השואל יהיה פטור במקרה שאין בעל החפץ יקבל כל שכר תמורת עבודתו אצל השואל? מפני שבמקרה זה יש לשער שבעל החפץ מוצא עניין כלשהו לעבוד – בחינם – אצל השואל, כך שגם אז הוא יוצא נשכר:

ואם היה שאול למלאכתו, אמרינן דאין דרך אדם להשאיל עצמו ואת פרתו בחנם, דמילתא כי האי לא עבדי אינשי, אם לא דאיכא ליה טיבותא והנאה מרובה מהשואל אשר בשביל זה השאיל עצמו למלאכה ואת פרתו, והוי כשוכר… ולכן אמר "אם בעליו עמו לא ישלם".[10]

כאשר המשאיל מועסק על ידי השואל, המשאיל רואה באפשרות הזאת חסד שמוענק לו – אפילו אם איננו מקבל שכר – ומכאן יוצא שמצב בעל החפץ משתפר ביחס למצב השומר, וכתוצאה מכך השומר יהיה אחראי פחות.

 

לפנינו סוגיה יוצאת דופן משתי בחינות: בגלל הקושי להבין אותה על פי פשוטה, חז"ל פירשו אותה בצורה רחוקה מאוד ממה שמשתמע לכאורה ממנה, אלא שהפרשנים גם התקשו להבין את הרעיון המשפטי שחז"ל התבססו עליו.

 

 

 

 

 

 

[1] חזקוני שמות כב יד.

[2] שו"ת חוות יאיר סימן רכג.

[3] בבא מציעא ח א.

[4] בבלי בבא מציעא צה ע"ב.

[5] הלכות שכירות א ג.

[6] שו"ת חוות יאיר סימן רכג.

[7] ספר החינוך מצוה ס.

[8] תורה תמימה בשמות כב הערה קנג.

[9] רש"ר הירש שמות כב יג-יד.

[10] משך חכמה שמות פרק כב יג.