ממחרת השבת

 

 

בתורה כתוב:

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן… וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה…  וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'…  וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג).

בעוד שהצדוקים הבינו שהמונח "ממחרת השבת" המופיע בהתחלת הטקסט הנ"ל מתייחס למחרת "שבת בראשית", חז"ל פירשו – לכאורה בניגוד לפשוטו של מקרא – שהכוונה ליום טוב הראשון של פסח, וכך נפסק להלכה. פולמוס זה מתואר בגמרא, ומובאות שם[1] הוכחות רבות כדי להבהיר שעמדת הצדוקים היא "טפשית" ואין לה על מה להסתמך. נביא להלן את רשימת הראיות שהובאו על ידי תנאים ואמוראים שונים, מלוות בהפרכתן של כמה מהן על ידי האמורא רבא:

  • רבן יוחנן בן זכאי: פעם אחת כתוב "תספרו חמישים יום", ופעם אחרת "שבע שבתות תמימות תהיינה". יש אמנם "שבתות" – היינו שבועות – שלמות כאשר יום טוב של פסח חל בשבת, ואז הספירה מתחילה ביום ראשון. אבל יש לנו רק "חמישים יום" – ולא שבועות שלמים – כאשר יום טוב הראשון של פסח חל ביום אחר. מכאן שיום הראשון של הספירה איננו בהכרח חל ביום ראשון. רבא דוחה הוכחה זו: יתכן – כפי שאומר אביי – שהדבר בא ללמדנו שיש לספור הן שבועות והן ימים.
  • רבי יהושע: מקישים בין ראש חודש לחג השבועות. כפי שראש חודש חל בתאריך התואם את מצב הירח, כך בשבועות, ולכן חג השבועות צריך לחול בתאריך קבוע. רבא דוחה הוכחה זו: יהיה תאריך קבוע גם אם יתחילו לספור ממחרת יום טוב האחרון של החג.
  • רבי ישמעאל: מקישים בין הקרבת העומר לבין הקרבת שתי הלחם בעצרת. כפי שהקרבת שתי הלחם בעצרת צמודה ליום הראשון של החג (שאין בו יום שני), אף הקרבת העומר צריכה לחול צמוד ליום הראשון של פסח.
  • רבי יהודה בן בתירא: מקישים בין פסח לעצרת. מה עצרת חלה צמוד ל-"שבת" האחרונה (לשבוע האחרון), אף הקרבת העומר צריכה להיות צמודה ל-"שבת" הראשונה (יום טוב ראשון של פסח). באופן זה, הן יום הראשון של הספירה והן יומה האחרון צמודים שניהם לחג. רבא דוחה הוכחה זו: אין הכרח שידובר ביום טוב הראשון של פסח, זה גם יכול להיות יום טוב האחרון בו.
  • רבי יוסי בר יהודה: אם סופרים חמישים יום החל משבת, פער הימים שבין יום טוב ראשון של פסח לעצרת לא יהיה אחיד וקבוע. רבא דוחה הוכחה זו: מדוע בהכרח צריך להיות זמן קבוע בין פסח לעצרת?
  • רבי אליעזר ורבי יהודה בן בתירה: כתוב "תספור לך", ודורשים "ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם". רבא דוחה הוכחה זו: תהיה תלות בבית-דין גם אם יתחילו לספור ממחרת יום טוב האחרון של החג.
  • רבי יוסי: אם מבינים שזה שבת ממש, לא נדע באיזו שבת מדובר.
  • רבי יוסי: אם יום הראשון של פסח חל ביום ראשון, לפי הצדוקים הספירה תתחיל ממחרת יום האחרון של פסח. אם כן, יצא שהשבת האחרונה תחול בערב עצרת, בערב "רגל", בשונה מהשבת הראשונה שהיא תהיה בסוף הרגל, והספירה תתחיל אחרי ה-"רגל", ואין כאן דמיון.
  • רבי שמעון בן אלעזר: פעם אחת כתוב שיש לאכול מצה שבעה ימים, ופעם אחרת ששה ימים. מדוע שוני זה? שבעה ימים אוכלים מצה מהתבואה הישנה, אבל מהתבואה החדשה רק ששה ימים, אחרי הקרבת העומר המתירה את החדש. מכאן שהקרבת העומר בהכרח מתרחשת ביום השני של פסח.
  • הרש"ר הירש מביא ראיה נוספת : "אם היום הראשון של הספירה הוא "ממחרת השבת", הרי יום החמשים איננו ממחרת השבת השביעית, אלא ממחרת השבת השמינית"[2].

אולם, מן המפורסמות שאם מביאים הוכחות רבות לטענה כלשהי, זה סימן שיש מקום לפקפק בה: הרי משפט מתמטי – למשל – איננו זקוק ליותר מהוכחה אחת, בתנאי שהיא משכנעת. בנוסף לכך, ישנן מספר בעיות בהבנתם של חז"ל, כדלהלן:

  • הרמב"ן מקשה: "אבל "ממחרת השבת השביעית" (פסוק טז) "ושבע שבתות" (פסוק טו) לא יתכן לפרש אותם יום טוב, אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע. ואם כן יהיו שתי לשונות בפסוק אחד". המונח "שבת" מקבל משמעות משתנית בקטע המובא לעיל, וזה אומר דרשני.
  • הרש"ר הירש מעיר: "עם זאת יש לציין: לא מצינו במקום אחר, ש"שבת" מורה על יום טוב".
  • הרש"ר הירש מוסיף: "זאת ועוד: לא נתבאר בכתוב, שכוונתו ליום טוב ראשון, ולא ליום טוב אחרון, אף על פי שדין שבתון נוהג גם בו". אולם הוא מיישב, בשם הרנ"ה ויזל: "אילו נתכוון הכתוב ליום טוב אחרון, היה מוטב לומר: ממחרת החג".

ובנוסף לכך, יש להתפלא למה התורה השתמשה במונח דו-משמעי? אם התורה היתה רושמת המילה "יום טוב", לא היה מקום לכל פקפוק. מדוע היא נקטה בלשון "שבת"? על שאלה זו עונים המהר"ל והכתב והקבלה כדלהלן:

  • אומר המהר"ל[3]: "ואם תאמר, ולמה לא כתב ממחרת יום טוב, ולמה הוצרך למכתב "ממחרת השבת", יש לומר דקרא יום טוב 'שבת', שהיום טוב גם כן שבת, דהא יש בו שביתה, וכאן קרא אותו בשם "שבת" דוקא, לפי שהשבת גורם מנין, שכאשר יש שבת מתחיל למחרת למנות ימי השבוע. ודבר זה ראוי לשבת, מפני כי השבת היא שביתה והפסק, שהרי הוא הפסק מלאכתו ושביתתו, ומפני שהשבת הוא הפסק – גורם התחלת מנין אחריו, שאחר כל הפסק – התחלת מנין. ולכך קרא יום טוב ראשון של פסח "שבת" שהוא שביתה, וגורם מספר למחר "וספרתם לכם שבע שבתות"". יום טוב מכונה שבת מפני שיש בו שביתת מלאכה. ולמה כאן משתמשים במונח זה בניגוד למקומות אחרים בתורה? מפני שיום טוב זה משמש כסימן לספירה – ספירת העומר – בדומה לשבת בראשית המשמש כסימן לספירת ימי השבוע.
  • אומר הרב מקלמבורג[4]: ממחרת השבת. "לא מצינו לשון שבת על המועדים אלא שבתון, ורק שבת בראשית ויום הכפורים נקראים שבת… ולי נראה שנקרא יום ראשון של פסח בשם שבת על שם שביתת החמץ שבו… והפרשה נאמרה ליוצאי מצרים ופסח מצרים לא היה חמוצו נוהג אלא יום ראשון בלבד (כבפסחים צ"ו)… אם כן יום שני של פסח הוא יום המחרת ליום השבתת החמץ". אם כן, "ממחרת השבת" משמעותו ממחרת היום שבו נצטוו בני ישראל ביוצאם ממצרים להשבית את החמץ שברשותם.
  • אומר הרש"ר הירש[5]: "בפסוק הקודם נקרא העומר "ראשית קצירכם"; ולמדנו מכאן, שאסור לקצור את התבואה החדשה, בטרם הוקרב העומר או על כל פנים בטרם נקצר. כן נאמר להלן בפסוק יד, שאסור לאכול מן התבואה החדשה "עד עצם היום הזה". נמצינו למדים: עד יום העומר יש שביתת קרקעות; התבואה מוכנה בשיבלים, אך היא אסורה בקצירה ובאכילה. ומצאנו במקום אחר, ששביתת קרקעות קרויה "שבת"; כך: "ושבתה הארץ שבת לה' וגו'" (להלן כה, ב ואילך). לפי זה, יום טו בניסן היה יום אחרון ל"שבת הארץ"; ואילו יום טז, שהוא יום העומר, היה פשוטו כמשמעו: "ממחרת השבת"". זאת אומרת ש-"ממחרת השבת" משמעותו ממחרת היום האחרון שבני ישראל "שבתו" מלהנות מהתבואה החדשה, באשר ה-"חדש" הותר מיום שני של פסח.

ההסברים הנ"ל מתוחכמים, אבל נראים בכל זאת מאולצים במידה זו או אחרת. נציג להלן שני פתרונות שונים לחלוטין, התוקפים את הבעיה בצורה יותר משכנעת (לטעמי). שתי הגישות הבאות הן של רבי יהודה הלוי והרמב"ם, והן בעיקרן מבוססות על סמכותם של חברי בית הדין הגדול לפרש את מה שנאמר בתורה על פי מיטב הבנתם.

ריה"ל כותב:

נניח שנסכים לקראים במה שהם טוענים נגדנו בדבר המשמעות של הביטוי "וספרתם לכם ממחרת השבת" ו-"עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" שהוא מיום ראשון, ונאמר שאחד השופטים, או הכהנים, או המלכים הרצויים, סבר – יחד עם דעתם של הסנהדרין וכל החכמים – שמטרת ספירה זאת היא רק לשים חמישים יום בין בכורי קציר שעורים לבכורי קציר חיטים, ולהקפיד על שבעה שבועות שהם שבע שבתות תמימות. וסבר שהכתוב נתן לנו כדוגמה את היום הראשון בשבוע, לאמור: אם ההתחלה, "מהחל חרמש בקמה", היא מיום ראשון, אזי יסיימו ביום ראשון, כדי שנקיש מזה שאם היתה ההתחלה ביום שני, יסיימו ביום שני. והחל חרמש נתון לנו כשאנו סוברים שראוי להתחיל ביום מסוים ולספור בו. קבעו שיהיה זה היום השני של פסח, ואין זה סותר את התורה. חייבים לקבל זאת כמצוה מן התורה מפני שזה מן המקום אשר יבחר ה' בתנאים שהוזכרו. וייתכן שהוא היה בנבואה מאלהים יתעלה. זה אפשרי. אנו מנערים חוצננו מסכסוך המסכסכים.[6]

ריה"ל טוען בדברים האלה שאין כל סיבה להיכנס בפולמוס בנידון, באשר למעשה כולם צודקים. הוא מוכן לקבל את טענת הצדוקים שהתורה התחילה את הספירה מיום ראשון, אולם המסר העיקרי של התורה הוא שמשך התקופה בין קצירת העומר לחג השבועות הוא חמישים יום, וקביעת יום ראשון כיום הראשון של הספירה איננה אלא דוגמה בעלמא. התורה לא קבעה מהו אותו יום של קצירת העומר, אבל הדבר נקבע בחסות הסנהדרין, ולכן יש לקביעה זו תוקף דאורייתא.

הרמב"ם אומר דברים דומים, אך אינו מתאמץ לפרש את הטקסט המקראי:

מפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפים את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת, והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי" (יהושע ה יא), ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה נקרה, אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחים על אי זה יום הוא מימי השבוע.[7]

הרמב"ם מבהיר כאן שיש חובה לציית לקביעת בית דין הגדול בכל מה שנוגע להבנת התורה, יהיה פשוטו של מקרא אשר יהיה, כפי שהוא קובע בראש הלכות ממרים:

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולישען עליהם. כל מי שאינו עושה כהוראתם עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"… אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.[8]

אם כן, אין כל הצדקה להסתמך על פשוטו של מקרא כדי להתנגד לפסיקתם, כאשר מי שנוהג כך מכונה "טיפש". והרמב"ם מוסיף שיש הוכחה היסטורית שכך נהגו אף בימי יהושע, כפי שנאמר:

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא (יהושע ה י-יב).

בניגוד לפרשנות הרד"ק, שמפרש את המונח "עבור הארץ" כתבואה הישנה ואת המונח "ממחרת הפסח" כיום הראשון של פסח – באשר יום הפסח הוא יום הקרבת קרבן פסח שהוא יד בניסן – הרמב"ם מבין ש-"עבור הארץ" מתייחס לתבואה החדשה ו-"ממחרת הפסח" כיום השני של חג הפסח, כך שהובהר במקרא שהותרו להסתפק בתבואה החדשה החל מטז בניסן, כפי שחז"ל קבעו. מכאן יש הוכחה היסטורית שבני ישראל נהגו לפי המובהר בגמרא, ולכן אין מקום לפקפק בקביעה זו, גם אם פשוטו של מקרא נראה אחרת.

ישנו מקרה נוסף שהרמב"ם נוקט בגישה זו: בהבנת הפסוק "עין תחת עין" (שמות כא כד, ויקרא כד כ). במשנה תורה הוא מבהיר שיש להבין אותו כדרישה לתת פיצוי כספי לנפגע[9], כפי שחז"ל קבעו, למרות העובדה שמפשוטו של מקרא ניתן להבין שיש להעניש את הפוגע בנטילת עינו, כפי שמשתמע מפרשנותו שבמורה הנבוכים[10]. לפי תקדים זה, לא היה מן הנמנע שהרמב"ם יסביר במורה הנבוכים מדוע מתחילים את הספירה מיום ראשון, למרות העובדה שבמשנה תורה הוא פסק שהיא מתחילה ממחרת יום טוב הראשון של פסח.

 

[1] בבלי מנחות סה ע"ב סו ע"א.

[2] רש"ר הירש ויקרא כג יא.

[3] גור אריה ויקרא כג יא.

[4] הכתב והקבלה ויקרא כג יא.

[5] שם.

[6] כוזרי ג מא.

[7] הלכות תמידין ומוספין ז יא.

[8] הלכות ממרים א א-ב.

[9] הלכות חובל ומזיק א א-ב.

[10] מורה הנבוכים ג מא.

סגור לתגובות.