פרשת קרח: טיעוני קרח

טיעוני קרח

 

 מובא בפרשתנו:

וַיִּקַּח קֹרַח… וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח… הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת  עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם… וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה… וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם… וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם (במדבר טז).

מכאן שטיעוני קרח ועדתו הן כדלהלן:

  • אין זכות למשה ולאהרון להנהיג את עם ישראל באשר כל בני ישראל שווים בקדושתם ובקרבתם להקב"ה.
  • מאותה סיבה, אין הצדקה לכך שרק בני אהרון יהיו כהנים, כל בני ישראל יכולים לשמש ככהנים, ואף ככהנים גדולים.
  • דתן ואבירם גם רואים במשה האחראי לכך שלא נכנסו לארץ ישראל אלא חויבו לתעות במדבר ארבעים שנה.

אלא שהמדרש רואה במרדם ביקורת הרבה יותר יסודית, באשר לדעתו קורח ועדתו התכוונו לערער את יסודי אמונת ישראל ממש. כך מתבטא המדרש על פרשתנו:

מה כתיב למעלה מן הענין? "ועשו להם ציצית". קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה!? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית!?… דברים אלו לא נצטוית עליהם, ומלבך אתה בודאם![1]

נשים לב לכך שטיעונים הנ"ל שונים לגמרי ממה שמשתמע מפשוטו של מקרא. לא מדובר כאן בערעור המעמדות של חברת עם ישראל, אלא בביקורת רציונאלית של המצוות המוטלות עליהם. ויתירה מזאת: מדרש אחר שם בפיו של קרח ביקורת נוספת על המצוות, הפעם מזווית ראייה חברתית:

"ובמושב לצים לא ישב": זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה? כינס עליהם כל הקהל… התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, ואמר: אלמנה אחת יש בשכונתי, ועמה שני נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באתה לחרוש, אמר לה משה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו". באת לזרוע, אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים". באתה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: "לקט שכחה ופיאה". באתה לעשות גורן, אמר לה: "תני לי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני". הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה עניה? מכרה את השדה, וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגזותיהן, וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לו הקב"ה, "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך". הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, בא אהרן ואמר לה תני לי ראשית הגז. אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטתן, בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקבה. אמרה: אחר ששחטתי אותן לא נוצלתי מידך, הרי הם חרם עלי. אמר לה: אם חרם הן כולן שלי, דכתיב "כל חרם בישראל לך יהיה", ונטלן והלך לו, והניחה בוכה עם שתי בנותיה.[2]                            

המדרש רואה בדברים אלה דברי ליצנות, זאת אומרת ניסיון ציני לערער את יסודות הדת בעזרת טיעונים מגמתיים, ולכן הוא לא רואה כל צורך להתייחס באופן רציני לביקורת המוצגת כאן וליישב אותה. הבנה זו של הפולמוס בין משה לקרח משתמעת ממה שכותבת המשנה בנידון:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו:[3]

וכך הרמב"ם מבאר את המשנה:

מי שיחלוק לא לכוונה פחותה, אלא לבקשתו האמת, יתקיים מאמרו ולא יכרת דברו… ומי שיתעה בני אדם, יענשהו ה' בשימנע ממנו התשובה.

מחלוקות כמו אלו בין הלל ושמאי אין כוונתן אלא לחקר האמת, כאשר שני הצדדים מכירים בערך העליון של תורת ישראל, ואין ברצונם אלא לברר איך בדיוק יש לקיים אותה, באשר, כפי שציין רע"ב: "מתוך הויכוח יתברר האמת". על זה נאמר "הללו מטהרים והללו מטמאים, הללו אוסרין והללו מתירין, אלו ואלו דברי אלהים חיים"[4]. לעומת זאת, כוונת קרח ועדתו הייתה לערער אמונה זו, ולכן אין אפילו צורך להתייחס אליה ולנסות ליישב את הקשיים שהם העלו אודותיה. הרי כל כוונתם הייתה אך ורק "בקשת השררה ואהבת הניצוח" (רע"ב).

זו הסיבה שבניגוד למחלוקת בין הלל ושמאי, בעניין קורח לא מוזכר הצד שכנגד – שהוא משה רבנו – אלא רק צד אחד: "קרח וכל עדתו". הרי בוויכוח בין קרח למשה, הרקע של שני הצדדים היה שונה לחלוטין, באשר, בניגוד לקרח, "משה ואהרן כוונתם לשמים הייתה".[5] בלעם היה בגדר הרשע של הגדה של פסח, שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר. התשובה היחידה המגיעה לו היא ש-"יקהו את שיניו".

יחד עם זה, עלינו להתייחס לביקורת של קורח בצורה עניינית, הרי כאמור מותר לשאול שאלות  אם הכוונה היא לברר את האמת. אם כן, איך ניתן ליישב את הקשיים שהעלה קורח כנגד התורה?

 

טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?

המהר"ל התייחס לנושא, והוא מבאר את העניין כדלהלן:

צריך שיהיה דומה לכסא הכבוד, וכסא הכבוד הוא מיוחד. לכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית, רק נבדל לעצמו. וכאשר הטלית כולה תכלת, אין דמיון התכלת הזה אל כסא הכבוד שהוא מיוחד, ולכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית. וכך ישראל, אף על גב שכל ישראל כולם קדושים, צריכים אל כהן מיוחד נבדל מהם. לא שיהיו הכל כהנים, כי צריך שיהיה כאן כהן מיוחד.[6]

זאת אומרת שחוט התכלת הנבדל מהבגד כולו בא להעיד על ייחודיותו של הקב"ה ביחס לעם ישראל, וכן לייחודיותו של הכהן הגדול בקרב עמו. הרי "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול".

לפי הרב מאיר ליכטנשטיין, יש עניין לצרף חוט תכלת לבגד שאיננו תכלת, באשר צירוף זה מסמל דרישה מעין "תורה עם דרך ארץ":

יותר משנאה לאדם ללבוש טלית שכולה תכלת, נאה יותר לאדם מישראל ללבוש בגד לבן ולהטיל בו פתיל תכלת. רבותינו עמדו על כך שיש סימבוליקה בצבעים של חוטי הציצית. צבע ה"לבן" מסמל את צבע הבגד, את הארציות של האדם, את המקום שבו הוא נמצא בהווה. ואילו צבע התכלת מסמל את הים הדומה לרקיע; את המקום שעל האדם לשאוף להגיע אליו. לבישת בגד "לבן" והטלת שני צבעים של חוטים בו מבטאת את הקריאה לחיות חיים של "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ה"לבן" מוצב ארצה, ופתיל התכלת מזכיר לאדם את חובתו לשאוף ליותר. היכולת לשאוף ליותר קיימת רק אם מאמינים שיש דרגות שונות של קדושה, ושניתן להתקדם מדרגה לדרגה. לעומת זאת, מי שלובש טלית שכולה תכלת כאילו מצהיר בכך שהוא כבר הגיע לרקיע, וממילא הוא אדם שחי חיים שאין בהם קריאה להתקדשות. הדרך היחידה להאמין ש"כל העדה כולם קדושים" היא לרדד את מושג הקדושה. אין משמעות לתכלת שלא באה יחד עם לבן, שכן כדי לראות את התכלת אנחנו זקוקים לצבע הלבן כרקע. הקדושה אינה יעד שבו נחים על מי מנוחות. הציצית קוראת לנו להיות קדושים, והכוונה היא לחיות חיים של עבודת ה' ומאמץ והתקדמות כלפי השמיים.[7]

 

בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה?

הרבי מליובאוויטש השתדל להסביר מדוע אין בית כזה פטור ממזוזה:

מדוע באמת לא די ב"בית מלא ספרים" וצריך גם מזוזה? ייחודה של המזוזה, שהיא קבועה בפתח הבית הפונה אל הרחוב. היא מקרינה מקדושתה על יושבי הבית וגם על החוץ. כאשר הבית בלבד "מלא ספרים", ייתכן שקדושה זו תישאר מובדלת מההתנהגות היום-יומית, אבל כאשר יהודי קובע בפתח ביתו מזוזה, אשר בעת יציאתו מהבית אל הרחוב וכן בהיכנסו מהרחוב אל הבית הוא נזכר זה, בכך הוא ומכריז ומודיע לכל העולם כולו, שזהו בית שמכפיף את עצמו לה' ולתורתו ושחדורה בו ההכרה ש-"ה' אלוקינו ה' אחד".[8]

זאת אומרת, שבהתאם לתורת חב"ד, קיימת חובה להקרין את היהדות כלפי חוץ, ולא להסתפק בחיים יהודיים המצטמצמים בבית הפרטי בלבד.

ניתן לראות במזוזה הוראה נוספת: כפי שיש היררכיה בין הפעילויות האנושיות, וכן בין האנשים עצמם, מסתבר שלא כל כתבי הקודם שווים בערכם. כך מבהיר העניין חיים מימרן:

קורח ראה במזוזה בפתח הבית עוד "טקסט" מתוך מה שכבר כתוב בספרים המרובים שממלאים את הבית. אין טעם להדגיש מקור אחד כאשר כל המקורות שווים בחשיבותם. משה רבנו הבהיר לו[9] שבמזוזה כתובות פרשה ראשונה ושנייה של קריאת שמע. לפרשיות אלה מעמד מיוחד… "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ"… הרב הירש קרא את הפסוק "והיו הדברים האלה… על לבבך" כמכוונים לשני דברים: האחד לכל דברי התורה שאמורים עד כאן, ואחד לשני הפסוקים שקדמו לו לומר שתי המצוות: ייחוד ה' ואהבת ה' הם שצריכים להיות על לבבך וגו'. נמצאנו למדים שהפרשיות במזוזה הן המטרה הנעלה, פסגת השאיפות של כל לימוד התורה. בית מלא ספרים זקוק למזוזה קטנה שתזכיר את המטרה הנעלה. כל העדה כולם קדשים ואף על פי כן הם זקוקים למנהיג שיזכיר ויכוון אותם לחזון המשותף.[10]

 

אלמנה אחת יש בשכונתי.

סיפור האלמנה הענייה הוא ביטוי אופייני של טענה פופוליסטית קלאסית נגד הדת בכלל. תוכנו אינו תואם את תקופת המדבר, אלא תקופה מאוחרת שבה היו שדות מעובדים וכלכלה מפותחת. אבל מדובר בקנטור המעיד על מניעיו הפסולים של קורח ועל מטרתו לחתור תחת משה ותורתו. הרי התורה מוצגת כאילו תכליתה להכביד על העם כדי להעשיר את המנהיגים והכוהנים. כביכול המצוות לא ניתנו אלא כאמצעי לעשוק את העם ולנצלו. כידוע, אין העניינים כך: מצד אחד אין ספק שחיים של תורה ומצוות דורשים מאמצים פיזיים וכלכליים לא מבוטלים, אבל אין מטרת מאמצים האלה להעשיר את המנהיגים, אלא למלא את החיים בתוכן רוחני עשיר המצדיק את ההקרבה שיש בהם.

יוצא אפוא שהגישה הנכונה היא זו של חכם ההגדה של פסח. הוא שואל: "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם?" (דברים ו כ). הרי מותר ואף רצוי לשאול שאלות, אם כוונתן לברר את האמת. היהדות איננה מצדדת בצייתנות עיוורת ותמימה לרצון ה' ובלי שאלות.[11]

[1] במדבר רבה (וילנא) יח ג.

[2] מדרש תהלים (בובר) א טו.

[3] אבות ה יז.

[4] בבלי עירובין יג ע"ב.

[5] תוספות יום טוב.

[6] ספר תפארת ישראל פרק כב.

[7] מאיר ליכטנשטיין, טלית שכולה תכלת, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון 1324, פרשת קרח, תשע"ט.

[8] http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=693&CategoryID=78&ParashaID=38&SelectdDate.

[9] לפי הבנתנו משה לא הבהיר כלום לקורח, באשר כל כוונתו הייתה רק לנגח את הדת.

[10] חיים דוד מימרן, מנהיגות רוחנית בישראל, דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת קורח, תשע"ד, מספר 1073.

[11]  גישה זו ידועה בקרב דת הנוצרית על ידי הפתגם המפורסם: "Credo quia absurdum est" (אני מאמין מפני שזה בלתי-הגיוני).

סגור לתגובות.