איסור גוי וגויה

מבוא

בעיני הרוב המכריע של היהודים המחזיקים ביהדותם – תהיה הגדרתה אשר תהיה – הפגיעה החמורה ביותר שהם חוששים בה היא נישואי תערובת. הם יודעים היטב שהם מהווים הצעד הראשון לקראת ההתבוללות ואיבוד מוחלט של זהותם היהודית. לכן, מן הראוי שההלכה היהודית תנקוט דעה מחמירה בעניין זה. אלא שמתברר כי איסור זה אינו ברור כלל: התורה איננה חד-משמעית בנושא הזה, ממקורות תנכיים רבים משתמע לכאורה כי אין ממש איסור לשאת גוי או גויה, ישנם חילוקי דעות רבים בקרב חז"ל, ואף ההלכה הפסוקה איננה חד-משמעית בנידון.

בכוונתנו להתחקות אחרי השתלשלות  ההלכה בעניין זה על כל היבטיו, החל ממה שכתוב בתורה עד פסיקת הראשונים. נשתדל גם לסקור איך העם היהודי התמודד עם תופעת הנישואים המעורבים במשך תולדותיו. נסיים את הסקירה הזאת בניסוי להבין מבחינה הגותית מדוע איסור זה אינו בעל מעמד מרכזי ממש – כמו למשל איסור עבודה זרה.

איסור גוי[1]על פי התורה

בתורה נאמר:

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[2]

לפי פשוטו של מקרא, האיסור להתחתן עם גוי או גויה מוגבל לשבעה אומות המוזכרות בפרשה, והתורה אף מפרטת את סיבת האיסור: החשש שהגוי יביא את בן-זוגו לעבוד עבודה זרה. אם כן, מדוע האיסור יהיה מוגבל לשבעה עממים, ולא יחול על כל העמים עובדי עבודה זרה? על שאלה זו עונה הסמ"ג: "פשוטו של מקרא שבגויותם הכתוב מדבר שהם בני הסרה יותר מכל האומות, כמו שאמרו רבותינו (חולין יג ע"ב) דגויים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם".[3]נמצאנו למדים כי לכאורה לפי מה שכתוב בתורה, האיסור היחיד הוא לקחת בן-זוג משבעה עממים בגויותו. בנושא הזה יש מחלוקת תנאים, כפי שנראה בהמשך, אלא שיש קודם כל לברר מה עמדת התנ"ך כולו בנידון.

איסור גוי על פי התנ"ך

במספר מקומות בתנ"ך יש התייחסות ליחסים עם גויים. נסקור אותם אחד אחד:

מעשה תמר

תמר נידונה למות בשריפה בגלל שנחשדה שהיא קיימה יחסים עם איש זר. על פי חז"ל, עונש זה בא בעקבות גזירת בית דינו של שם שאסר יחסי אישות בין גבר גוי לבין אישה ישראלית פנויה, כפי שמשתמע מהגמרא: "זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: (בראשית לח כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף".[4]

הסבר זה נתקל בקשיים רבים, כדלהלן:

  • מעשה תמר אירע לפני מתן תורה, כך שמעמדה היה של בן נח, בדומה לזה שבעל אותה – לפי החשד.
  • העובר על גזירת בית-דין איננו חייב מיתה.
  • משתמע מההקשר כי חומרת העונש נובעת מכך שתמר הייתה זקוקה ליבום, ולא הייתה בגדר פנויה.

לכן הפרשנים מסבירים שיהודה ביקש להמית את כלתו תמר מפני שכך היה מנהגם להעניש עונש מוות על מי שמקיים יחסים עם אישה הזקוקה ליבם[5]. והרמב"ן מסביר:

נראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף", כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן. ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרים אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם.

כנראה יש להבין כי גזרת שם אליבא דחז"ל איננה מתייחסת למקרה של תמר – שכאמור הייתה בגדר זקוקה לייבום – אלא באופן כללי יותר ליחסים בין גבר גוי לאישה פנויה השייכת לבית אברהם, והעונש על כך לא היה הוצאה להורג. אחרי מתן תורה גזירה זו הפכה להיות תקפה בין גבר גוי לבין אישה פנויה ישראלית. בכל אופן, אין ללמוד ממעשה תמר על פי פשוטו של מקרא איסור גוי או גויה.

מעשה דינה

דינה נאנסה ונבעלה לכנעני, מעשה שהצית את זעמם של אחיה עד כדי כך ששמעון ולוי השמידו את כל תושבי עיר שכם. התורה מציינת: "וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית לד ז). מכאן לכאורה משתמע שלילת יחסים בין גוי לאישה פנויה מבית אברהם. ברם, מסתבר כי עיקר ההקפדה בא מזה שדינה נחטפה ונאנסה. אין להסיק מהסיפור כי הייתה ממש הקפדה על היחסים עצמם.

מעשה בני ישראל בשיטים

במעשה שיטים מסופר איך עם ישראל הכעיס את ה' כאשר הוא זנה עם בנות מואב: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל".[6]לפי המדרש, בלעם "נתן לו עצה היאך להפיל את ישראל. אמר לו: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן. עשה להם קלעים והושיב בהם זונות שנאמר (במדבר לא) "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"[7].

ברם, אין להסיק מכאן איסור גויה: עיקר החטא של עם ישראל היה שעסקו בזנות בפרהסיה – ומכאן ההלכה "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו – ושבעקבות זאת גם עבדו עבודה זרה.

נשות שמשון

מסופר על שמשון:

וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים.וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל.[8]

עולה מפשוטו של מקרא ששמשון נשא אישה זו – וכן נשים אחרות בהמשך – בגויותה. הדבר תמוה, מה עוד שהוריו אינם מתייחסים לעבירה שבדבר, אלא רק מעירים לו כי לא יאה להעדיף אישה זרה על פני אישה יהודיה. לכן הרלב"ג מפרש, כעקבות חז"ל:

הנה אמרו ז"ל שהוא גיירה תחלה כי חלילה למי שהוא שופט ישראל שיתגאל בבנות הפלשתים ויהיה עובר על מה שהזהירה התורה מלהתחתן בם, כל שכן הוא שהיה נזיר אלוהים.

נשות שלמה המלך

על המלך שלמה מסופר: "וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב"[9]. וכן בסיכום חייו:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה. וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו. וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו. אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם. וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'. וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ. אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה. רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.[10]

מכאן עולה כי שלמה המלך נשא נשים גויות, כאשר המקרא נוקט בצורה מפורשת באיסור תורה שבדבר.

 לפי הרד"ק, לפי דעה אחת לפחות שלמה המלך עבר על האיסור "לא תתחתן בם":

מה שכתוב "לא תתחתן בם" יש מרז"ל שאומרים כי בגויותן נאמר, אבל אם נתגיירו מותרים. ויש אומרים כי בגויותן לא היו להם חתנות, ולא שיכא בהן חתנות, וכן כתוב "לא תתחתן בם" כי מגיירי הוו, ושלמה גייר את בת פרעה ועבר על לא תתחתן בם. ולמי שאמר שלא קבלו גרים, לא בימי דוד ולא בימי שלמה, מתוך אהבה יתירה שאהבה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן וקרי ליה בלשון חתון ואמר ויתחתן.[11]

וכן בהמשך:

שתים רעות עשה [שלמה המלך] בזה: אחת שהרבה נשים, ואפילו היו מישראל אסור לו להרבות, כמו שכתוב "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", כל שכן שהיו נכריות, שהטו לבבו אחרי אלוהים אחרים.[12]

הרד"ק מסביר כך את פסוקי התורה:

כתוב "ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך", ואף על פי שאמר זה בשבעה גויים, הוא הדין לכל שאר עובדי גילולים, אלא לפי שהיו באים בארצם הזהירם עליהם. אבל אם היה משיב אותם לדת ישראל לא היה אסור אם היו מתגיירות מלב שלם לא מחמת יראה ואהבת ודבר זה מחלוקת בדברי רבותינו ז"ל.[13]

יוצא שלפי הרד"ק, האיסור "לא תתחתן בם" אינו אלא איסור מותנה: הוא אמנם מתייחס לכל גוי, ואף אחרי גיור, ולאו דווקא לשבעה אומות, אבל רק במקרה שקיים חשש שהגוי – או הגויה – ישפיע לרעה על בן-זוגו היהודי. עמדה זו של הרד"ק תמוהה מכמה סיבות:

  • אין עמדה זו תואמת את ההלכה, כפי שנראה בהמשך.
  • על מקרים כאלה נאמר "נתת דבריך לשיעורין"[14], איך ניתן להתנות איסור במה שעלול לקרות בעתיד?

לפי הרלב"ג, שלמה המלך לא עבר על איסור גויה, אלא – בנישואיו עם בת פרעה – על איסור מצרי:

שלמה נתחתן את פרעה אחר שנתגיירה בתו, ועם זה היה בזה הענין יציאה קצת מדרכי התורה כי לא התירה מהם לבא בקהל כי אם דור שלישי.[15]

אלא שלא ברור מדוע עבירה על איסור מפורש בתורה איננה מהווה אלא "יציאה קצת מדרכי התורה".

בעניין הנשים הנוספות, הרלב"ג כותב:

העמונית ומואבית הם גם כן מעם שאינו ראוי לבא בקהל, שנאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". ואף על פי שנקבותיהם לא נאסרו לבא בקהל … הנה לא היה ראוי למלך שיבא בהן כי הזרע שיהיה לו מהן אי אפשר שיהיה שלם מאד. וכבר היה ראוי לשלמה שידקדק מאד שיהיה זרעו שלם עם ה' כדי שיתקיים לו הברית שכרת השם לדוד אביו להתקיים לו המלוכה תמיד אם ישמרו בניו תורתו, הלא תראה שרחבעם היה בן עמונית ועשה הרע בעיני ה', ועוד כי מפני שהניח שלמה את נשיו לעבוד אלהיהן הרי הן כאילו לא נתגיירו[16].

כך ש-:

  1. למרות שנשים מואביות ועמוניות מותרות על פי דין תורה, לא נאה למלך לשאת אותן.
  2. העובדה שהיו עובדות עבודה זרה פוסלת למפרע את גיורן.

מעשה אסתר

לפי פשוטו של מקרא, אסתר – שאז הייתה פנויה[17] – נאלצה לשאת את המלך אחשוורוש. לכאורה אסתר עברה על איסור גוי, אלא שניתן ללמד זכות עליה ממספר בחינות:

  1. היא נישאה למלך אחשורוש בעל כרחה.
  2. היא הייתה פסיבית לחלוטין, מה שחז"ל מכנים "קרקע עולם".[18]
  3. מתברר מהמשך הסיפור כי אסתר ניצלה את מעמדה כמלכה להציל את העם היהודי שהתגורר באימפריה הפרסית מהשמדה, כך שמעשיו בגדר "עבירה לשמה".[19]

ברם, לא משתמע מפשוטו של מקרא שהיה במעשה זה משום בעיה כלשהי – להיפך, בחירת אסתר למלכה מוצגת כהישג מרשים וכבוד גדול ליהודים – אבל דבר ידוע הוא כי מגילת אסתר ממעטת בפן היהודי כאשר "מלאכת הסיפור של מגילת אסתר אינה אלא ראי של חיי החצר הפרסית" [20].

נישואים מעורבים בזמן עזרא (עזרא ט-י)ונחמיה (נחמיה יג).

קודם כל מלאכי, ואחריו עזרא מצטערים עמוקות על כך שמשפחות רבות בישראל הם נישואי תערובת. מלאכי אומר: "בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר"[21]. ורש"י מבאר: "שנשאו נשים נכריות בבבל ואפילו הכוהנים כמו שמפורש בספר עזרא, ורבותינו אמרו מלאכי זה עזרא". ובספר עזרא נאמר:

וְעַתָּה מַה נֹּאמַר אֱלֹהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ. אֲשֶׁר צִוִּיתָ בְּיַד עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ נִדָּה הִיא בְּנִדַּת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת בְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה בְּטֻמְאָתָם. וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת. הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה.[22]

ובהמשך, היהודים גירשו את הנשים הנכריות שנשאו להם. וכן בנחמיה:

בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם. כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל.[23]

אלא שמשתמע מהפסוקים הנ"ל שנשים נכריות אלה לא היו סתם גויות אלא היו משבע אומות או מעמון ומואב.

לסיכום, לא משתמע ממה שכתוב בתנ"ך כי קיים איסור חד-משמעי לשאת גוי או גויה. דברי חז"ל הרבה יותר מפורשים.

איסור גויה על פי חז"ל

מובא בגמרא:

אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן. בנותיהן מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן. וגניבא משמיה דרב אמר: כולן משום עבודת כוכבים גזרו בהן, דכי אתא רב אחא בר אדא א"ר יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן; מאי אולמיה דשמן מפת? אלא, על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום דבר אחר. בנותיהן – דאורייתא היא, דכתיב: (דברים ז) לא תתחתן בם! דאורייתא ז' אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים. ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: (דברים ז) כי יסיר את בנך מאחרי – לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: (בראשית לח כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף! אלא, דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים. ישראל הבא על העובדת כוכבים – הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו! אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא. בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו, דכי אתא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו, ישראל הבא על העובדת כוכבים – חייב משום נשג"א, כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז! כי גזרו בית דינו של חשמונאי ביאה, אבל ייחוד לא, ואתו אינהו גזור אפילו ייחוד. ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו, דאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו על ייחוד! אמרי: התם ייחוד דבת ישראל, אבל ייחוד דעובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזרו אפילו אייחוד דעובדת כוכבים. ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא! דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: (דברים יג) כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה! ייחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים.[24]

נמצאנו למדים כי לאיסור גוי מספר שלבים על פי חז"ל:

  1. התורה אוסרת יחסי אישות בין שבעה אומות לבין ישראלים, ולפי רבי שמעון בר יוחאי חיי נישואים בין עובדי עבודה זרה בכלל לבין ישראלים.
  2. התורה אוסרת גם יחסים אישות פומביים בין גויים לבין ישראלים.
  3. התורה גם אוסרת ייחוד בין גברים גויים לנשי ישראל נשואות.
  4. בית דינו של שם גזר על יחסי אישות בין גבר גוי לבין אישה ישראלית פנויה.
  5. בית דינו של חשמונאים גזר על יחסי אישות בין גויים לבין ישראלים.
  6. בית דינו של דוד אסר יחוד בין גבר גוי לבין אישה ישראלית פנויה.
  7. בית דינו של בית שמאי ובית הלל אסר יחוד בין גויים לבין ישראלים.[25]

בנוסף לכך, ישנה דרשה שלא ממש התקבלה, כדלהלן: בתורה כתוב, בסיום  פרשת העריות: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יח כא). מה הקשר בין איסור מולך – המתקשר לאיסור עבודה זרה – לאיסור גילוי עריות? לכן יש שדורשים את הפסוק כמתייחס לאיסור גויה – כנספח לגילוי עריות. תרגום יונתן כותב: "ומִן זרעך לא תִתן בתשמישה לצד בת הגוים לעיבור לעבודה זרה ולא תחלל את שמו של אלהיך אני יי"[26]. בגמרא מובאת הדרשה: "ומזרעך לא תתן להעביר וכו', תנא דבי רבי ישמעאל: בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר".[27]אבל במשנה מתנגדים לדרשה זו: "האומר: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" – לא תתן לאעברא בארמיותא – משתקים אותו בנזיפה".[28]ורש"י מסביר: "שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהם לאש, ונותן כרת לבא על הנכרית, ומחייב חטאת על השוגג ומיתת בית דין על המזיד בהתראה".[29]

איסור גויה על פי פסיקת הראשונים

בעקבות חז"ל פוסק הרמב"ם, המחמיר כדעתו של רבי שמעון בר יוחאי:

ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות הרי אלו לוקים מן התורה, שנאמר: "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך", אחד שבעה עממים ואחד כל אומות באיסור זה. וכן מפורש על ידי עזרא: "ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו". ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אבל הבא על הגויה דרך זנות מכים אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן, ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה, ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום כותית וכל חיובים אלו מדבריהם.[30]

ובמקום אחר:

אף על פי שכל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה, לפי שבעל קדשה[31], אין הדברים אמורים אלא בבת ישראל, אבל גויה אינה בכלל הלאו שנאמר על קדשה, שבפירוש נאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל"[32], ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אבל הבא על הגויה דרך זנות, איסורו מדברי סופרים, גזרה שמא יבוא להתחתן[33], ואל תתמה האיך תהיה הישראלית הקדשה ביאתה בזנות בלאו, והגויה מדברי סופרים, שאיסור העריות הוא בגזרת הכתוב ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו[34]. יש מהראשונים סוברים שעיקר האיסור הוא מן התורה, אלא שבית דין של חשמונאים גזרו שיתחייב מלקות[35].

הרמב"ם אומר בצורה נחרצת שנשות שמשון ושלמה התגיירו לפני נישואיהן, אלא שגירות זו הייתה לא לפי הכללים המקובלים. ובכל זאת, היא תקפה:

אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר… אם איש הוא בודקים אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקים שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל… ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן[36], וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדות, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה".

הרי לפי הרמב"ם ההלכה היא כי:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות, הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים וחוששים לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.[37]

ובעניין "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", הרמב"ם פוסק:

כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאים והרגוהו הרי אלו משובחים וזריזים, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.[38]

יוצא כי לפי הרמב"ם:

  1. יש איסור גורף מן התורה לשאת גוי או גויה
  2. יש איסור מדרבנן לקיים יחסים עם גוי או גויה
  3. ראוי לכל אחד להרוג במקום מי שמקיים יחסים עם גויה בפני עשרה ישראלים
  4. שמשון ושלמה המלך גיירו את הנשים הגויות שנשאו

בעל הטורים חולק על הרמב"ם ופוסק כמו סתמא דגמרא כדלהלן:

נראה לי שאינו אלא בשבעה אומות דלא קיימא לן כרבי שמעון דאמר "כי יסיר", לרבות כל המסירין ואפילו בשבעה אומות. אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בעודם גויים לא שייך בהו חתנות ואינו לוקה עד שיבעול ואז לוקה עליה משום לא תקח ואם בא עליה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל היו קנאים פוגעים בו.[39]

בשולחן ערוך מובאות שתי הדעות, בתוספת דברי אגדה, כדלהלן:

ישראל שבעל גויה, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי (דרך אישות), הרי אלו לוקים מן התורה, שנאמר: "לא תתחתן בם" (דברים ז ג)(ויש חולקים בזה). אבל הבא על הגויה דרך זנות, במקרה, חייב עליה מדרבנן משום עובדת כוכבים ומשום זונה ומכים אותו מכת מרדות. ואם ייחדה לו בזנות, חייב עליה מדרבנן משום נדה, שפחה, עובדת כוכבים, זונה… הבא על הגויה,  אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ולא יהיה לו ער ועונה" (מלאכי ב יא-יב)אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים. הגה: ועוון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן השפחה ומן הגויה אינו בנו, מה שאין כן בשאר עריות (טור בשם הרמב"ם).[40]

ובמקום אחר: "עובד כוכבים הבא על בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות".[41]אלא שהש"ך מוסיף: "דווקא פנויה אבל אשת איש גילוי עריות ממש הוא שם … ואף על גב דדעת רבנו תם דאפילו אשת איש נמי מכל מקום אין כך דעת כל הפוסקים".[42]

בעניין "הבועל ארמית" השולחן ערוך פוסק כמו הרמב"ם:

הבא על הגויה בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו… הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור, כמו בשאר עריות.[43]

מהרמ"א משתמע כי דין זה תקף אף היום, למרות ביטול ארבע מיתות בית דין, כדלהלן:

כל חייבי מיתות בית דין בזמן הזה, אין בידנו להלקותן או להגלותן או להרגן… ודווקא בדיני נפשות הצריכים בבית דין, אבל הנהרגים בלא בית דין נידונים גם עתה… הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא לעיני עשרה ישראלים, קנאים פוגעים בו ומותרים להרגו. [44]

יתירה מזו: לפי הרב הרצוג, יהודי הנושא אישה גויה בנישואים אזרחיים, או אף רק חי אתה, הוא בגדר "בועל ארמית בפהרסיא", כדלהלן:

אף לשיטת הטור שזה רק בשבעה עממין ובגירותן, הרי בנידן דידן זה בפרהסיא וקנאים פוגעים בו, דעל ידי נישואין אזרחים שנישאו בחוץ לארץ הוי בפרהסיא, וכדאיתא בסנהדרין על דבר "והא אסתר פרהסיא הוה", ונראה שבפרהסיא כיון שקנאים פוגעים בו יש גם להטור איסור דאורייתא, (ואפילו בלי נישואין אזרחיים כיון שדרים יחד זה כמה שנים בתור בעל ואישה אין לך פרהסיא גדול מזה וכבר הולידו בנים).[45]

נמצאנו למדים שלפי המחבר, הרמ"א ופוסקים אחרונים:

  1. איסור חיתון עם גוי או גויה הוא מן התורה.
  2. יש סוברים שאין איסור חיתון מן התורה אלא בשבעה אומות, ויש בזה מחלוקת אם האיסור חל לפני או אחרי גירותם.
  3. על פי המסורת, המקיים יחסים עם גויה חייב כרת.
  4. ראוי לכל אחד להרוג במקום מי שמקיים יחסים עם גויה בפני עשרה ישראלים.
  5. לפי הרב הרצוג הנושא אישה גויה או מי שחי אתה הוא בגדר "בועל ארמית בפהרסיא".

בבת ישראל הנבעלת לגוי נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין קנאים פוגעים בה, לפי שהוולד כמותה והוא כשר[46], ויש סוברים שאף בה יש דין של קנאים פוגעים[47].

יש מן הראשונים שסובר שביאת גוי אין שמה ביאה, והיא כביאת בהמה, כיון שהתורה הפקירה זרעו, שנאמר: "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם"[48], ולכן אשת איש שזנתה ברצון עם הגוי אינה חייבת מיתה על ביאתו, וכן אין האישה מוזהרת ב"ייהרג ואל יעבור" בביאתו, וכן אין האישה נאסרת על הבועל הגוי לכשיתגייר כדרך שנאסרת על הבועל ישראל[49], ויש מוסיפים שאף לבעלה אינה נאסרת אם אינו כהן[50]. ורוב הראשונים חולקים וסוברים שלעניין יחס וקרבה בלבד אמרו שהתורה הפקירה זרעו, אבל לא לביאתו, שהיא ביאת איש ולא ביאת בהמה, ואישה נאסרת לבעלה ולבועלה בביאת גוי[51], אף לדעה זו שביאת גוי אוסרת, כתבו ראשונים שאין האשה נהרגת על ביאה זו, כשם שאין הישראל נהרג על ביאת גויה, שנאמר: אשר ינאף את אשת רעהו(ויקרא כ י) פרט לאשת אחרים[52]. ויש מהראשונים סוברים שאשת ישראל הנבעלת לגוי חייבת אף מיתת בי"ד[53].

איסור גויה על פי האגדה

בגמרא מובא: "הא דכתיב "עברי בעמק הבכא" (תהילים פד ז), ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה".[54]אלא שהבית שמואל מבאר:

לאו שעונשו חמור משאר עריות שהם במיתה ובכרת, אלא רצונו לומר: יש הפסד על ידי שסופו להדביק בעובדי אלילים ומחלל קדשי שמים. והא דאיתא בעירובין שאין אברהם אבינו מוציא אותו שבעל ארמית מגיהינום, היינו כשיש בידו שאר עונות שיורד בשבילם לגיהינום, אז מחמת עוון זה אינו מוציא אותם משם.

 כך שאין לאגדה זו תוקף הלכתי ממש.

איסור גויה על פי תורת הסוד

הריקאנטי מביא את דרשת רבי ישמעאל המובאת לעיל: "ומזרעך לא תתן להעביר וכו', תנא דבי רבי ישמעאל: בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר".[55]והוא מוסיף:

ועוד יש לך להתעורר על מה שרמזתי לך בסוד הביאות האסורות, כי בביאות ההם נותן כוח ושפע לכוחות הטומאה, ונבראים מאותן הביאות כמה מקטרגים ומלאכי חבלה[56].

ובספר הזהר כתוב:

שלשה המה דוחים את השכינה מהעולם וגורמים שאין דיורו של הקב"ה בעולם ובני אדם צועקים ואינם נענים ואחד מהם זה השוכב עם בת אל נכר.[57]

ועיין עוד שם שמאריך בגודל הקלקול והפגם.

נישואי תערובת בתולדות עם ישראל

מאז האמנציפציה, נישואי תערובת בין יהודים לגויים היו אחד הגורמים להתבוללות היהודים בתוך החברה הגויית. קרה לעתים קרובות שמשפחות יהודיות בשלב מסוים נטשו את כל הפרקטיקה היהודית, ובכל זאת שמרו על צביונן היהודי בזה שהתחתנו בין יהודים בלבד, עד שבשלב מסוים בני הדור חצו את הקו ונשאו גויות או נישאו לגויים. הממסד הרבני הבין היטב שנישואי תערובת מהווים הסכנה החמורה ביותר לזהות היהודית, ולכן השתדלו להיאבק בהם ככל שביכולתם. אף התנועה הרפורמית, שהראתה בהתחלה – בשנת 1844 – יחס חיובי כלפי נישואיי תערובת בתנאי שבן-הזוג הגוי יהיה בעל דת מונותיאיסטית, הבינה בסופו של דבר את הסכנה שבהם ואסרה בשנת 1972 לכוהניה להשתתף בהם.[58]

ביולי 1806, נפוליאון כינס בפריז את מנהיגי היהודים על מנת להטיל עליהם לגבש הלכה דתית שתאפשר להולכים בעקבותיהם ל"תאם את אמונתם עם חובותיהם כצרפתים". דבר זה היה נחוץ, לדעת נפוליאון, כדי להחיות את "רגשות המוסר האזרחי" בקרב היהודים, רגשות ש"נטמטמו בעטיו של מצב ההשפלה שבו חיו זמן מרובה כל כך ושאין בדעת הקיסר לקיים אותו או לחדשו".

כדי להפוך את החלטות האספה, שנענתה לרצונותיו של נפוליאון, לסמכותית יותר הודיע נציג נפוליאון לאספה שבאוקטובר תכונס אספה מצומצמת וחשובה יותר, שתיקרא "סנהדרין", וישתתפו בה 71 נכבדים, כמניין החברים בסנהדרין ההיסטורית. רוב חברי הסנהדרין הנפוליאנית נלקחו מבין רבני האספה. אליהם הצטרפו גם כמה צירים לא רבניים מהאספה וכן רבנים שלא נכחו באספה. שתי משלחות באו מחוץ לצרפת: שלושה צירים מהרפובליקה הבטאווית שייצגו את עדת ישורון ומשלחת מפרנקפורט.

בראש הסנהדרין נבחר לעמוד הרב דוד זינצהיים פוסק הלכות נחשב. דיוני הסנהדרין התקיימו ברוב טקס ובחגיגיות. תפקידה היה לאשר תשובות לשתים עשרה השאלות שהפנה נפוליאון ליהודים. השאלות עסקו במגוון נושאים הקשורים ליחסים בין יהודים ללא יהודים בצרפת:

מעניינת ביותר תשובת האסיפה לשאלה השלישית: "האם יהודיה יכולה להינשא לנוצרי, או נוצריה עם יהודי, או האם התורה קובעת שהיהודים חייבים להינשא בינם ובין עצמם". בתשובת הסנהדרין מורגש הרצון שלא לפגוע בכבוד נפוליאון בפרט ובכבוד הגויים בכלל, ויחד עם זה להציג עמדה מסורתית בנידון.

אין התורה אוסרת נישואים מעורבים אלא עם שבעת האומות עובדות עבודה זרה, והתלמוד מצהיר שהאומות המודרניות אינן עובדות עבודה זרה אלא מכירות כולן בבורא העולם. לכן היו בכל התקופות נישואים מעורבים, וכן בצרפת, אלא שאין דעת הרבנים נוחה מהם, באשר הנישואים אינם תקפים אלא אם כן הם מלווים בטכס דתי המכונה "קידושין". טכס זה אינו נחשב אם שני בני הזוג לא מכירים בקדושתו, ולכן נישואים כאלה אינם תקפים על פי התורה, ובני הזוג יהיו נשואים מבחינה אזרחית בלבד. יוצא שהרבנים נמנעים מלברך נישואי תערובת בין יהודים ונוצרים, בדומה להתנהגותם של הכמרים במקרים כאלה.

נישואי תערובת במשפט הישראלי[59]

חוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג-1953 קובע כי נישואין של יהודים בארץ ייערכו לפי דין תורה. יש הנוטים לפרש הוראה זו כשוללת כל אפשרות של הכרה בנישואי תערובת[60], ואילו לדעת אחרים הסעיף חל רק במקרה ששני בני הזוג יהודים, ועל כן אין מניעה שכהן דת לא יהודי יערוך נישואי תערובת ליהודי.

כפי שצוין לעיל, לפי ההלכה היהודית אין כל תוקף לנישואי תערובת, אך יש מערכות דינים דתיות אחרות שמכירות בתוקפן. כך, למשל, מתיר המשפט המוסלמי לגבר לשאת לא מוסלמית, אך לא להפך: אישה מוסלמית חייבת להינשא למוסלמי[61]. הדין הקתולי אוסר נישואין בין מי שנטבל בכנסיה הקתולית לבין מי שלא נטבל בכנסיה זו, אך בצדו של איסור זה יש אפשרות למתן היתר לנישואין אלה, ובלבד שהצד הלא קתולי לא ידיח את הצד הקתולי מאמונתו, ושהצאצאים יתחנכו על ברכי האמונה הקתולית[62].

במקרה של נישואי תערובת, מכיוון ששני בני הזוג משתייכים לעדות דתיות שונות, אין לאף בית דין סמכות לדון במישרין בענייני המעמד האישי של הצדדים. עם זאת, חיקוק מנדטורי, סימן 55 לדבר המלך במועצתו, מסמיך את נשיא בית המשפט העליון להקנות סמכות, לפי שיקול דעתו, לאחד מבתי הדין הדתיים או לבית המשפט האזרחי. הסדר דומה נקבע בחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969.

כפי שציין פ' שיפמן[63], מסירת שיקול דעת זה בידי נשיא בית המשפט העליון מסמלת את המבוכה המשפטית ששוררת לגבי תוקפם המהותי של הנישואין, ויש בה כדי להבליט את העובדה שלמשפט המדינה אין עמדה נחרצת כלפי שאלה זו. שיקול דעתו של נשיא בית המשפט העליון מופעל מתוך התחשבות בתוצאה לגופו של עניין אליה עשוי להגיע, בנסיבות העניין המסוים, בית הדין הדתי, אם סמכות השיפוט תוקנה לו.

הסדר זה אינו רצוי, מכיוון ששיקול דעתו של הנשיא עשוי לחרוץ את גורל הנישואין לגופם, לשבט או לחסד. במקרה זה הדין הופך להיות "פונקציה של הדיין"[64], והדיין נקבע על פי שיקול דעת בלתי ידוע מראש. הלכה למעשה, "לעניין תוקפם של נישואי תערובת… אין בכלל איש בישראל היכול לחזות מראש אם תופסים הם אם לאו"[65].

תוקפם של נישואי תערובת שנערכו בחו"ל עלה ובא לפני בית המשפט העליון בישראל בכמה וכמה הזדמנויות. בפסק הדין המנחה בסוגיה זו, בג"צ פונק שלזינגר, נפסק שבדיקת תוקפם של הנישואין אינה מעניינו של פקיד הרישום. הלה חייב להסתפק בראייה על עריכת טקס הנישואין, דוגמת תעודת נישואין, ופקיד הרישום חייב לפעול על פיה ואל לו לערער עליה או להרהר אחריה[66].

במקרה אחר[67]אושרה ההלכה שלפיה תוקפם של נישואין נקבע על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, אשר קובעים תוקף זה על פי דין מקום מושבם של הצדדים בעת עריכת הנישואין, ולעניין זה אין חשיבות אם מדובר בנישואי תערובת.

יש לציין, כי למרות אי ההכרה בנישואי תערובת שנערכו בארץ, עשויה להיות משמעות משפטית לעצם העובדה שנערך בין בני הזוג מעין טקס נישואין. טקס זה עשוי לשמש, בנסיבות מסוימות, יסוד להסקת קיומו של הסכם מכללא המבטיח את זכות האישה במזונות.

סוף דבר: "האפקט המצטבר של הוראות הדין והלכות הפסיקה מעיד כי שאלת תוקפם של נישואי תערובת בישראל היא, במידה רבה, שאלה אקדמית ותיאורטית. המחוקק ובתי המשפט עקפו הכרעה בשאלה לגופה על ידי הסדרים ספציפיים בנושאים רבים. נטיית ההסדרים הללו היא להוביל, למעשה, להכרה בנישואי תערובת. אף על פי שאין המדינה מעמידה לרשות אזרחיה צורה חילונית מוכרת לעריכתם של נישואין כאלה בישראל"[68].

 

[1]מכאן ואילך נכנה באופן כללי "איסור גוי" את האיסור ליהודי לקיים יחסי אישות עם גויה או לשאת אותה, וכן את האיסור ליהודית לקיים יחסי אישות עם גוי או להינשא לו. בשעת הצורך, נבחין בהמשך בין נסיבות שונות של אותו איסור.

[2] דברים ז א-ו.

[3] ספר מצוות גדול לאוין קיב.

[4] בבלי עבודה זרה לו ע"ב.

[5] רשב"ם על בראשית לח כד.

[6] במדבר כה א-ג.

[7] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בלק דף קכט עמוד א-ב.

[8] שופטים יד א-ד.

[9] מלכים א ג א.

[10] מלכים א יא א-יג.

[11] רד"ק מלכים א ג א.

[12] רד"ק מלכים א יא  א.

[13] שם ב.

[14]ראה למשל בבלי שבת לה ע"ב.

[15] רלב"ג מלכים א ג א.

[16] רלב"ג מלכים א יא א.

[17]אלא שלפי חז"ל היא הייתה נשואה למרדכי (בבלי מגילה יג ע"א).

[18]בבלי סנהדרין עד ע"ב.

[19]כך מתבטא למשל הרב קולון: "מצווה רבה עשתה שהצילה כל ישראל" (שו"ת מהרי"ק סימן קסז).

[20]שלמה דב גויטייו, עיונים במקרא, תל-אביב 1963, עמ' 62.

[21] מלאכי ב יא.

[22] עזרא ט י-יד.

[23] נחמיה יג א-ג.

[24] בבלי עבודה זרה לו ע"ב.

[25]ונחלקו אמוראים אם פירושו שגזרו טומאת נדות על בנותיהן או שגזרו על יחוד עם הגויה (עבודה זרה לו ע"ב). הלכה שגזרו על היחוד (איסורי ביאה כב ג).

[26]על פי כתר יונתן.

[27] בבלי מגילה כה ע"א.

[28]מגילה ד ט.

[29] בבלי מגילה כד ע"ב.

[30] משנה תורה לרמב"ם הלכות איסורי ביאה יב א-ד.

[31]אישות פ"א ה"ד.

[32]רמב"ם איסורי ביאה פי"ב ה"ב.

[33]איסורי ביאה יב ב.

[34]מגיד משנה אישות שם.

[35]חידושי הר"ן סנהדרין פב א.

[36] ראו בבלי יבמות עו ע"א.

[37] הלכות איסורי ביאה פרק יג יד יז

[38] משנה תורה לרמב"ם הלכות איסורי ביאה יב א-ד.

[39] טור אבן העזר טז.

[40] שולחן ערוך אבן העזר טז א-ב.

[41] שולחן ערוך יורה דעה קנז.

[42] שם ס"ק יד.

[43] שולחן ערוך אבן העזר טז א-ב.

[44] שולחן ערוך חושן משפט תכה א,ד.

[45]שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן יט.

[46] רמב"ן במלחמות סנהדרין פ"ח; תשובות בית יוסף אבן העזר דיני גיטין סימן י, והביאו בברכי יוסף אבן העזר סימן ד סעיף יד; שו"ת חתם סופר אבן העזר חלק ב סימן פב.

[47]  הגהות מרדכי יבמות פ"ד סי' קח בשם ר' אברהם הגדול מרגנשבורג, והביאו בשו"ת תרומת הדשן סי' ריט ורכג ובמהרי"ק שורש קעה. ועי' חזון איש אהע"ז סי' נט אות י.

[48]יחזקאל כג כ. ראו בבלי יבמות צח ע"א.

[49]רבנו תם בתוספות כתובות ג ע"ב ד"ה ולידרוש ושיטה מקובצת שם ובתוספות סנהדרין עד ע"ב ד"ה והא. וראו תוספות שנץ סוטה כו ע"ב בשם רבנו תם לאיסור.

[50]מאירי כתובות שם בדעת רבנו תם. וראו בשיטה מקובצת שם שלא ברור לו כל כך ומסתפק לומר שלבעלה מודה רבנו תם שאסורה, וראו תרומת הדשן סימן ריט. וראו פני יהושע שם והפלאה שם שאיסור דאורייתא של ונטמאה אין על הבעל לרבנו תם אלא שמדרבנן אסורה לו.

[51]ריב"ם בתוס' שם; מאירי כתובות שם; ב"י אהע"ז סי' קעח בשם א"ח שכל חכמי דורו של ר"ת חלקו עליו. ועי' תוס' ורא"ש ור"ן כתובות כו ב וטור ורמ"א בשו"ע אהע"ז ז יא שזינתה ברצון עם גוי אסורה לבעלה, ולא כשמ"ק שם ג ב לדעת ר"ת שהמדובר שם לכהונה. ועי' שערי צדק ח"ד שער ד תשו' ד: בין לגוי בין לישראל כו'.

[52]המאור סנהדרין סופ"ח; מלחמות להרמב"ן שם; מאירי סנהדרין שם, הובא בשמ"ק כתובות שם, ע"פ סנהדרין נב ב.

[53]מאירי סנהדרין שם עמ' 279 בשם י"א.

[54] בבלי עירובין יט ע"א.

[55] בבלי מגילה כה ע"א.

[56] ריקאנטי דברים ז ג.

[57] זהר שמות דף ג עמוד א (תרגום).

[58]אנציקלופדיה העברית, ע' עם ישראל, כרך כו, עמ' 1007-1008.

[59]על פי זאב פלק, נישואי תערובת במשפט העברי ובמשפט המדינה "כי חרפה היא לנו" משרד המשפטים, המחלקה למשפט עבריוישלח תשסה, גיליון מס' 187.

[60]ראה דברי הרב דייכובסקי בתיק 4214/ש"מ, פד"ר יב, עמ' 125, שיש לפרש את החוק כאוסר נישואי תערובת כבאשר צד אחד הוא יהודי, וכמו כן די בכך כדי להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני.

[61]ראה גויטיין-בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ישראל, עמ' 132; D. Pearl. A Textbook on Muslim Law (London 1979), pp. 49-51.

[62]ראה בהרחבה: פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל (ירושלים תשמ"ד), 188 ואילך.

[63]שם, עמ' 188-189.

[64]השופט ד"ר מ' זילברג, המעמד האישי בישראל (ירושלים תשכ"ד), עמ' 6.

[65]כדברי השופט י' זוסמן, בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז, 249.

[66]בג"צ 143/62 פונק-שלזינגר הנ"ל; וראה גם ע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח, 141 ע"א 373/72 גבי טפר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2)7.

[67]ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל, פ"ד לט(4)399.

[68]שיפמן, שם, בעמ' 194.