פשר דרישת יעקב להיקבר בארץ ישראל

כשיעקב אבינו הרגיש שמיתתו מתקרבת, הוא קרא ליוסף בנו והעמיד בפניו דרישה אחת בלבד. כך נאמר בפרשתנו:

ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו: אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת. אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבתי, ונשאתני ממצרים, וקברתני בקברתם (בראשית מז כט-לא).

מדוע היה חשוב בעיני יעקב שלא להיקבר במצרים אלא דווקא בארץ ישראל[1]? על זה נאמרו נימוקים שונים:

א)      קבורה בחוץ לארץ נחשבת כמוות נוסף למוות הטבעי[2].

ב)      יש בקבורה בארץ ישראל כוח מכפר[3].

ג)        בימות המשיח, אלה שקבורים בארץ ישראל יהיו הראשונים שיזכו ליהנות מהם, היות ויקומו לתחייה בקרבת מקום לגילוי המשיח[4]. והגמרא[5] שואלת: איך הצדיקים הקבורים בחוץ לארץ והקמים לתחייה יוכלו להגיע לארץ ישראל בימות המשיח? היא עונה כי הקב"ה יעשה להם מחילות באדמה כך שעצמותיהם יוכלו להגיע לארץ ישראל ושם יחיו מחדש. לכן רש"י (שם מז כט) מבאר כי קבורה בארץ ישראל חוסכת להם את מסע זה. בגמרא מובאת גם דעה שקיים חשש כי אין הנפטר צדיק דיו כדי לזכות בעשיית מחילות אלו – על אף העובדה שהוא יזכה לתחייה –  ולכן עדיף להיקבר בארץ ישראל.

יתכן כי ניתן להבין את הסברים הנ"ל פשוטם כמשמעם. אולם, מובא ב"מדרש הגדול" הסבר נוסף מסוג שונה לחלוטין: "מפני מה נשתדל אבינו יעקב לישא עצמותיו ממצרים, כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו אילולי היא ארץ קדושה לא נקבר בה אבינו יעקב". ברוח דומה וביתר פירוט מפרש הרב ש"ר הירש:

יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים. בודאי הוא ראה מה רב כוח ה"האחז-בה", מה רבה השפעתו על בניו. הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן הייתה סיבה מספקת להפציר ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמיתית.

מול הסכנה להסתגל יתר על המידה לחיים שבחוץ לארץ ולשכוח את ארץ ישראל[6] ואת הייעוד הקשור בה, ברצונו של יעקב אבינו היה להזכיר לעם ישראל בראשית יצירתו את הזיקה עם ארץ ישראל ועם כל מה שהיא מייצגת: החובה לשמור מרחק מתרבות העמים ולמלא אחרי ייעודו ומשימתו של עם ישראל.

קבורה בארץ ישראל על פי ההלכה

במקורות ישנן דעות שמסתייגות מהנוהג להביא גופה לארץ ישראל לשם קבורתה שם, באשר מדובר במי שלא הראה אומץ לעלות ארצה בהיותו חיים, והסתפק לבקש שיעלו את גופתו לארץ אחרי מיתתו. בניגוד לדעה המקלה של רבי אלעזר, רבי נוקט עמדה חריפה נגד נוהג זה:

מעשה ברבי ורבי אלעזר שהיו מהלכים בפילי שחוץ לטבריה. ראו ארון של מת שבא מחוץ לארץ להיקבר בארץ ישראל. אמר ליה רבי לרבי אלעזר: מה הועיל זה שיצאה נשמתו בחוץ לארץ ובא להיקבר בארץ ישראל! אני קורא עליו "ונחלתי שמתם לתועבה" (ירמיה ב ז). בחייכם לא עליתם, ותבואו ותטמאו את הארץ במיתתכם. אמר לו רבי אלעזר: כיון שנקבר בארץ ישראל, הקב"ה מכפר לו, שנאמר: "וכפר אדמתו עמו" (דברים לב מג).[7]

גם בגמרא[8] מובאת דעתו של רבי אלעזר, אמנם בצורה מחמירה יותר: "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה"[9]. הרמב"ם מסכם את הדיון ופוסק כך:

אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולים… אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה… ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.[10]

יתירה מזו: הקבורה בארץ ישראל היא נחשבת עד כדי כך שמותר לפנות את הגופה מחוץ לארץ לארץ ישראל, גם במקרה שהיא כבר נקברה שם, על אף האיסור לפנות גופה ממקום למקום. כך פוסק בעל "שולחן ערוך" על פי הירושלמי[11]:

אין מפנים המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא  מבזוי למכובד, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי. ובתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר.[12]

והש"ך מוסיף, בהתאם למה שנאמר לעיל: "שהוא כפרתו שעפר ארץ ישראל מכפרת דכתיב: וכפר אדמתו עמו"[13].

הרב וויינברג נשאל בעניין, והוא מביא שלושה נימוקים להתיר פינוי המת מחוץ לארץ לארץ ישראל, בהתאם לנסיבות המקרה וזמנו:

א.      ה"שולחן ערוך" פוסק שמותר.

ב.      היות ומשפחת הנפטר מתגוררת בארץ ישראל, ניתן גם לצרף את מה שכותב ה"שולחן ערוך": "ובתוך שלו… מותר", היות ולפי נושאי כליו הכוונה היא למקום שבו קבורים כבר בני המשפחה. אמנם הם עדיין בחיים:

ואף שבנידון דידן אין בני המשפחה קבורים בארץ ישראל והוא רק בגדר העתיד לבוא לאחר זמן, מכל מקום זיל בתר טעמא: "שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו" ובנידון דידן גם כן שייך לומר ערב.

ג.        קיים חשש במדינה הנידונה שהגויים בשלב מסוים יפנו את הקבר[14].

אגב, מתעוררת בעניין זה שאלה נוספת: הואיל וקיימת זיקה ברורה בין מצוות ישיבת ארץ ישראל לבין הקבורה בה, האם מעמדו של ירושלים לעומת ארץ ישראל כולו הוא כמעמדו של ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ, בדומה למה שנאמר במצוות ישיבת ארץ ישראל[15]? השאלה התעוררה בעקבות דרישת הרב הרצוג לקבור את הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים וויצמן, בירושלים בהר הרצל ולא בעיר אחרת[16]. לפי הרב הרצוג, קבורה בירושלים עדיפה, והוא הביא הוכחות לכך. הרב משולם ראטא התפלמס בעניין זה עם הרב הרצוג, הוא סתר את הוכחותיו, אלא ציין כי בכל זאת קבורה בירושלים עדיפה באומרו: "אף על פי כן יש להעדיף את ירושלים מטעם להיות ניצול מגלגול מחילות"[17]. ברם, המדובר הוא מחוץ לחומה "דהא אסור לקבור מתים בירושלים גופא"[18].