זכירת עמלק באור ההלכה

מקור המצווה

מובא בתורה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה יז-יט).

מהי כוונת התורה בהוראות אלה: "לזכור", "לא לשכוח"? על פי פשוטו של מקרא, נראה שמדובר באמצעי רטורי שכוונתו להדגיש את חשיבות המאבק שיש לנהל נגד עמלק ונגד כל עם הנוהג כמותו. זו לא הפעם היחידה שהתורה מתבטאת בצורה כזאת, היא מורה לזכור גם דברים אחרים, ותמיד בכוונה דומה, כדלהלן:

  • יציאת מצרים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות יג ג).
  • שבת: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ ח).
  • פרשת ציצית: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו לט).
  • מתן תורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד ט-י).
  • חטאי עם ישראל במדבר: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'" (דברים ט ז).
  • לשון הרע: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד ט).

אולם, חז"ל הפכו כמה מההוראות הכלליות הנ"ל למצוות חיוביות. זכירת יציאת מצרים היא אחת מתרי"ג מצוות[1], כן זכירת השבת[2], וכמובן זכירת עמלק[3]. כך מובא בגמרא:

ממאי דהאי זכירה קריאה היא? דלמא עיון בעלמא! לא סלקא דעתך, דתניא: "זכור", יכול בלב? כשהוא אומר "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים "זכור"? בפה.[4]

מכאן שיש מצוה חיובית לזכור ולהזכיר את מעשה עמלק. אבל לא ברור מדוע לא קבעו בתרי"ג המצוות את יתר הזכירות, וכך מתפלא הרב יוחנן לוריא:

לזה תמהתי כל ימי כי לפי קבעו מזה שבת זכור לקיים מצוה זו, מה תקנו לזכור מעשה מרים שנאמר גם כן "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים"… ולהקצפה כמו שקבעם לעמלק. גם הסמ"ג מנה במנין העשה והלאו זכירת עמלק ושלא לשכוח ואינו מונה אלו. ושאל אביך ויגדך.[5]

המגן אברהם מבאר איך כל הזכירות האלה נרמזות בברכת קריאת שמע. אבל גם הוא שואל: "צריך טעם למה תקנו לקרות פרשת עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים". והוא מיישב כך: "מתן תורה יש לנו חג עצרת, והוא הדין שבת ומעשה מרים, ומעשה עגל לא תקנו מפני שהיה גנותן של ישראל". ויש לברר מתי מוזכר מעשה מרים. אגב, הזכירות נמצאות בסידור התפילה ברוב מהדורותיו.

 

גדר המצווה

אבל עדיין אין גדר מדויק למצוה זו, כפי שמעיר ספר החינוך:

אל הזכירה הזאת בלב ובפה לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא עיקר הדת… אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או שתי שנים ושלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתיים או שלש לכל הפחות והנה הם יוצאים בכך מצוה זו.[6]

לפי מנחת חינוך, "מדברי הרב המחבר נראה דדי בפעם אחת כל ימיו"[7].

ועובדה היא שהרמב"ם מביא הלכה זו בלי לנקוט בגדר כלשהו:

כן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק", מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.[8]

לפי מנחת חינוך, הרמב"ם סבור שמדובר ב-"מצווה תמידית": "לשון הרמב"ם "ומצוות עשה לזכור תמיד וכו'" נראה מדבריו דהוא מן המצות התמידיות"[9].

וכך הרמב"ן:

הנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו. וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואף על פי שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד.[10]

נמצאנו למדים שאנו מוזהרים באופן כללי – וזה מיישב את שאלת הרב לוריא והמגן אברהם – לזכור את המעשים האלה בלי שתהיה לזה מסגרת פורמלית.

יחד עם זה התבסס המנהג לצאת ממצווה זו על ידי קריאת פרשת זכור בשבת שלפני פורים, כפי שנפסק בשולחן ערוך:

בשבת שניה מוציאים שני ספרים. באחד קורא פרשת השבוע, ובשני קורא: "זכור את אשר עשה לך עמלק", ומפטיר: "פקדתי את אשר עשה עמלק".[11]

היו שביקשו[12] להביא ראיה לחיוב להזכיר מחיית עמלק לפחות פעם אחת בשנה ממה שנאמר בגמרא  בעניין ברכת "מחיה המתים":

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חברו לאחר… שנים עשר חדש, אומר "ברוך מחיה המתים". אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד" (תהילים לא יג).[13]

ורש"י מבאר את הקשר בין קביעת הגמרא ל"כלי אובד":

סתם כלי לאחר שנים עשר חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר שנים עשר חדש בפרק אלו מציאות (בבלי בבא מציעא כח ע"א): "מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, דהיינו שנים עשר חדש, ושוב אין צריך להכריז".

אלא שאם מדייקים, מדוע לא יוצאים מידי חובה זו על ידי קריאת התורה של פרשת כי-תצא כל שנה? על זה אפשר לענות שבזמן חז"ל המנהג היה לסיים את התורה תוך שלוש שנים ולא שנה כמו שנהוג היום, ואף למנהגנו כאשר השנה מעוברת פער הזמן בין קריאה לקריאה הוא יותר משנה אחת.[14]

 

תוקף המצווה

כותב השולחן ערוך:

יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא.[15]

מי אומר את זה? מתברר שזה הרא"ש, ורבים נמשכו אחריו. פסיקת הרא"ש נאמרה כבדרך אגב, כדלהלן. מובא בגמרא:

מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה… והיכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: "לעלם בהם תעבדו"? לדבר מצוה שאני. מצוה הבאה בעבירה היא! מצוה דרבים שאני.[16]

והרא"ש מעיר:

מצוה דרבים שאני, דאלים עשה דרבים, דכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל", דהיינו עשה דמקדשין את ה' בעשרה ברבים. ואפילו הוי מלתא דרבנן, כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפילו הכי דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא, כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה, דמשמע דבכל ענין איירי.[17]

במילים אחרות, החידוש שבסוגיה תלמודית זו היא שמותר לשחרר עבד כנעני ולהפר כביכול איסור מן התורה לא רק לקיים מצווה מן התורה – קריאת פרשת זכור – אלא אף כשמדובר במצווה דרבנן – כמו קדושה או ברכו. מכאן יוצא שהרא"ש סובר שישנה חובה מן התורה לשמוע פרשת זכור במניין עשרה. ותרומת הדשן אף מסיק מזה שקריאת פרשת זכור ברבים חשובה יותר מאשר קריאת המגילה ברבים:

צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה. אף על גב דמקרא מגילה עדיפא וכל מצות נידחית מפניה, מכל מקום לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד, אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה… ואם כן צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי.[18]

אבל מסקנה זו תמוהה: הרי הרא"ש אינו טוען שמקיימים את מצווה זו רק בקריאת פרשת זכור במניין, אלא שאם קוראים בציבור פרשת זכור אז מקיימים מצוה מן התורה. יש כנראה להבין את העניין כך: על ידי זה שרבי אליעזר שחרר את עבדו, יכלו להתפלל במניין, להוציא ספר תורה, לקרא פרשת זכור ובצורה זו לקיים מצווה מן התורה. אבל אין זה אומר שמניין עשרה מעכב: אם לא היה מניין, היו מקיימים את מצווה זו על ידי הזכרת עמלק על ידי כל אחד בפני עצמו.

חוץ מזה, אם באמת הרא"ש התכוון לומר שקריאה בספר תורה ומניין עשרה מעכבים, לא ברור כלל מהו מקורו לדרישות אלה. בגמרא מודגשת מאוד החובה לשמוע את מגילת אסתר על כל מילותיה, אבל אין כל אזכור של חובה מעין זו בעניין פרשת זכור.

ואכן רבים חולקים על דעה זו, כגון מנחת חינוך: "פרשת זכור בעשרה ובספר תורה הוא מדרבנן, אבל מן התורה די שיזכור בפה כל יחיד"[19]. וכך גם כותב מגן אברהם:

מי כתיב בתורה שיקראו דווקא בשבת זה? אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבית הכנסת וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן… ואם כן כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו.[20]

אולם הרב אפשטיין חולק על קביעה זו האחרונה של מגן אברהם:

לעניות דעתי אינו כן, שהרי הרמב"ם בספר המצות… כתב שצונו להכרית זרע עמלק וכו'… כתב שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק, וזה נזכר רק בפרשה זכור… אבל בויבא עמלק לא כתיבא מצות זכירה לכלל ישראל ולא מצות מחייה דשם כתיב "כי מחה אמחה וגו'" אבל לא כתיב "תמחה", שאנחנו מחויבים לעשות כן… אלמא דחיובא היא רק בפרשה זכור. מיהו זהו וודאי כשקראה בתורה בפרשה תצא דיצא מדאורייתא אבל מתקנתא דרבנן דווקא קודם פורים.[21]

כך שלא ניתן לצאת מידי חובתו על ידי שמיעת פרשת "ויבא עמלק", אבל שמיעת הקטע "זכור וכו'" במקומו הטבעי – פרשת כי-תצא – כן מוציאה את האדם מידי חובתו.

 

אופן קיום המצווה

יש להעיר כי לשיטות הסוברות שאופן קיום המצווה הוא על ידי שמיעת פרשת זכור בזמן קריאת התורה, מתעוררת הבעיה כי דבר זה אינו מתיישב עם דרישת הגמרא שהזכירה צריכה להיות על ידי דיבור בפה. על כן מובא בשם הגר"א שהיה קורא בעצמו פרשת זכור.[22] היום יוצאים מידי חובה זו על ידי קריאת פרשת זכור מדין "שומע כעונה", ברם תמוה קצת מדוע לא מטילים על כל אחד ואחד לומר בקול רם את הפסוקים האלה, כדי לצאת מחובה זו על פי דרישת הגמרא לפי פשוטה.

 

קריאה בהגייה שונה

במקומות רבים נהגו לקרוא פרשת זכור מספר פעמים בכל פעם בהגייה שונה (אשכנזית, ספרדית, תימנית). הסיבה לכך היא שמכיוון שקריאת פרשת זכור לפי חלק מהפוסקים הינה חיוב מהתורה, יש להחמיר בה ועל כל אחד לשמוע את הקריאה בהברה המקובלת מאבותיו. לכאורה, יש להבין את העניין כך: הקב"ה ציווה לקרוא את פרשה זו, וניתן לקיים את מצווה זו רק אם הקריאה נכונה, זאת אומרת תואמת את צורת הקריאה המקורית. ואז מתעוררת הבעיה: מהי הקריאה המקורית? היה מקום לטעון שמספק יקראו בכל ההברות הנוהגות היום, כדי להבטיח שמיעת קריאה נכונה, בהנחה שלפחות אחת ההברות האלה נאמנת למקור. אבל לא נוהגים כך: רק דורשים מכל אחד שישמע קריאה על פי מנהגו, באשר ההנחה היא שבשבילו זו ההברה הנכונה.

אבל גם ניתן להבין את העניין בצורה שונה: לשון הקודש, כמו כל שפה אחרת, מתפתח עם הזמן, והברתו הושפעה על ידי צורת הדיבור של העמים השונים שבהם התגורר העם היהודי בזמן גלותו. לכן אין לדרוש קריאה "נכונה", אלא קריאה "מובנת". אם כן, לעובדה שהברת העברית של היום היא בהתאם להברה ספרדית יש חשיבות מכרעת. לכן מובא בילקוט יוסף בשם הרב עובדיה יוסף כי:

אשכנזי ששמע קידוש או הבדלה מספרדי במבטא הספרדי יוצא ידי חובה. וספרדי השומע קידוש או הבדלה מאשכנזי, אם השומע בקי ומבין במבטא האשכנזי, יוצא ידי חובת קידוש והבדלה, אבל אם אינו מבין את המבטא של האשכנזים, אינו יוצא ידי חובה, שדין השומע כעונה אינו אלא כשהוא מבין מה ששומע מפי המברך.[23]

לפי הרב עובדיה יוסף, הסיבות לכך הן כדלהלן:

  • "המבטא הספרדי נכון יותר".
  • "העברית, לשון הקודש, המדוברת בכל ארץ ישראל ידוע שהיא בהברה ספרדית, והכל מבינים אותה".[24]

גם הרב ש"ז אויערבאך פוסק כי "יוצא אדם ידי חובתו בשמיעת פרשת זכור בהברה השונה ממסורת אבותיו", באשר הוא לומד מהלכות נדרים שגם שפה משובשת תקפה, ובכל זאת הוא הורה כי "לכתחילה ראוי להמנע מכך". יחד עם זה, הוא פוסל את הנוהג , "בציבור לקרוא באותו מעמד בכמה הברות", באשר "אין זה כבוד הציבור, אין גם טעם לדבר כלל, ומעולם לא שמענו שינהגו כך"[25].

הרב חיים דוד הלוי קודם כל מציין כי לדעתו ההברה התימנית היא הנכונה ביותר, והוא מסביר מדוע:

לי נראה שההיגוי של אחינו התימנים הוא הנכון והישר, וכל היתר כספרדים וכאשכנזים טועים הם בהגייתם. שכן הספרדים אינם מבדילים כלל בין צירי לסגול, ובין קמץ לפתח וכדומה. והאשכנזים בנטייתם המוגזמת להבדיל ביניהם, הרי שהם מבטאים את הקמץ כשורוק, ואת השורוק כחיריק, ואת החולם כצירי וכדומה, וקשה לי להסביר זאת באורך. ואילו התימנים קריאתם והגייתם היא כנתינתה מסיני ממש. כל תנועה קטנה כצירי ופתח פותחת וסוגרת, ותנועה גדולה כסגול וקמץ פותחת ואינה סוגרת, כפי שכללי הדקדוק מחייבים, והדברים ארוכים.

יחד עם זה, קביעה זו לא באה לפסול את הקריאה המסורתית של כל עדה ועדה, אלא:

כל אדם מישראל ששומע קריאת פרשת "זכור" מפי קורא תימני בהגיה תימנית… יוצא ידי חובתו. וכן כל אדם ששומע קריאתה מפי בן עדתו בהגיה של בית אבותיו, פשוט ביותר שגם הוא יוצא ידי חובתו.

אולם, היהדות בזמננו נתקלת בבעיה חדשה:

הבעיה מתעוררת כאשר יש בתי כנסת של עדות מעורבות, שכיון שנשארה המחלוקת… ללא פתרון הלכתי מכריע, אם בן עדה אחת יוצא בקריאת בן עדה אחרת, הנהיגו שבמקום כזה שיש ספרדים ואשכנזים יקראו פעמיים, וזה מנהג חדש שהונהג לפי מיטב ידיעתי בשנים האחרונות.

הרב הלוי בסופו של דבר שולל מנהגים אלו, ונימוקו עמו:

בעיני מנהג זה אינו נראה, משום שנמצא שאנו מזלזלים בכל יתר קריאות התורה, שכן חשים אנו רק לקריאה של פרשת "זכור" שהיא מן התורה בלבד, ומזלזלים ביתר הקריאות שהן מתקנת משה רבינו… ואין נכון לעשות כן.

רק שאין לו פתרון לבן עדה אחת שנתקל בעדה אחרת, אם פוסקים לחומרה בעניין יציאת האדם מידי חובתו בהברה שאיננה זו של אבותיו. בכל מקרה, הוא שולל מכל וכול הנהגה זו כאשר בעיה זאת לא מתעוררת כלל:

אלא שתמיהתי רבה מאד על אלה שנהגו גם בבתי כנסת שכל המתפללים הם בני עדה אחת, לקרוא בהיגויים שונים כדי לצאת ידי חובתם אליבא דכולי עלמא, וזה כבר נראה בעיני כהבל ורעות רוח, ופוגע קשות בכבודם של אבותינו ורבותינו שקטנם עבה ממתנינו, ואם הם בגדולתם לא חשו לכך, מי אנו הקטנים שנחוש לכך, ונטיל בהם דופי, כאילו לא חשו לצאת אליבא דכולי עלמא.[26]

גם הרב יעקב אריאל פוסל מנהג זה, מסיבה אחרת: לדעתו, אף אם נאמר כי הנוסח מעכב, עדיין אין לומר את הדבר בפרשת זכור משום שהיא מצווה המוטלת על הציבור. הוא הסביר שאף אם ההגייה חשובה במצווה על היחיד כגון קריאת שמע, עדיין בפרשת זכור שהיא חובה להצטרף יחד עם הציבור ולקרוא עימו את הקריאה, גם היחידים שנוהגים במנהגיהם האישיים כמנהג עדתם, מצטרפים אל הציבור המקומי במצוות הציבוריות ויקראו כמנהג רוב הציבור.[27]

 

חיוב נשים במצוות זכירת עמלק

לפי פשוטם של דברי הרמב"ם שהובאו לעיל משמע שאין בין זכרים לנקבות בקיום המצוות הנוגעות לשבעה עממין ולעמלק, ודין שווה לכולם לחיוב. אלה מצוות עשה שאין הזמן גרמן שנוסף להן גם לאו. אולם לפי החינוך נשים פטורות, כפי שכתב: "נוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים"[28]. אבל מנחת חינוך חולק עליו:

הרב המחבר פוטר נשים ממצווה זו ונראה קצת דפוטר אותם מהלאו גם כן… וצריך ראיה לפטור נשים ממצוות עשה שאין הזמן גרמה ובפרט במקום לאו גם כן, ומה שכתב כי להם לעשות המלחמה ולא לנשים באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה… גם מי עמד בסוד ה' אם הטעם מחמת הנקמה, דאפשר גזרת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם, ואנחנו אין יודעים. ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל ולא יהיה זכר להם, מכל מקום הזכירה יהיה תמיד מצוות עשה לזכור ולא לשכוח. על כן צריך עיון דפוטר נשים ממצוות עשה זו. ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מצוות עשה שאין הזמן גרמה.

מנחת חינוך מסתפק אם יש להבחין בין מצוות מחיית עמלק לבין מצוות זכירתו, באשר האחרונה היא חלק מהזיכרון הלאומי שיישמר גם לימות המשיח, לאחר שעמלק יאבד מן העולם, או שיש לכרוך אותן יחד וכולן באות כדי לחזק את המאמץ המלחמתי נגד עמלק. אם כצד הראשון של הספק יש מקום לפטור את הנשים ממצוות המחייה בלבד ולחייבן בזכירה ובאי-שכחה, לפי החינוך, ואם כצד השני של הספק יהיה דין אחד לשתי המצוות לחיוב לפי הרמב"ם או לפטור לפי החינוך.

בעקבות דעות הנ"ל רבו הדעות לכאן ולכאן, וכך מסכם את העניין הרב אשר וייס: "סוף דבר נהרא נהרא ופשטיה, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו ורבותיו בהלכה עמומה זו".[29]

 

 

 

 

 

[1] ספר המצוות של הרמב"ם מצוות עשה קנז,

[2] שם קנה.

[3] שם קפט.

[4] בבלי מגילה יח ע"א. וכן בספרי דברים רצו יז.

[5] משיבת נפש דברים כה יז.

[6] ספר החינוך מצוה תרג.

[7] מנחת חינוך תרג א.

[8] הלכות מלכים ה ה.

[9] מנחת חינוך, תרג א.

[10] רמב"ן דברים כה יז.

[11] שולחן ערוך אורח חיים תרפה ב.

[12] רבי ישעיה פיק-ברלין, מיני תרגימא (מתוך הרב ש"י זוין, המועדים בהלכה, מהדורה שביעית, תל אביב תש"ך, עמ' קצא).

[13] בבלי ברכות נח ע"ב.

[14] ראו אנציקלופדיה תלמודית ערך זכירת מעשה עמלק.

[15] שולחן ערוך אורח חיים תרפה ז.

[16] בבלי ברכות מז ע"ב.

[17] רא"ש ברכות ז כ.

[18] תרומת הדשן קח.

[19] מנחת חינוך תרג א.

[20] מגן אברהם תרפה.

[21] ערוך השולחן אורח חיים תרפה ה.

[22] שו"ת בנין שלמה מאת שלמה הכהן מווילנא, סימן נד (מתוך הרב ש"י זוין, המועדים בהלכה, מהדורה שביעית, תל אביב תש"ך, עמ' קצב).

[23] ילקוט יוסף, מועדים פורים, סימן תרפה פרשת זכור, "שיש חשש לדינא בכל השנה לשמוע קידוש וכדומה דוקא במבטא ספרדי שהכל רגילים בו", עמ' קיד-קטו, בשם אביו בחזון עובדיה, שבת ב', הלכות קידוש סעיף ז.

[24] ראו שם.

[25] הליכות שלמה, מועדי השנה, ירושלים תשס"ג, תשרי-אדר, עמ' שכג. אופיינית הערת המחבר הבאה: "הורה רבנו פעם לשואל שהתפלל עם מארחיו בבית הכנסת שקראו בו פרשת זכור בהברה ספרדית, שילך בצנעא ובאופן שלא ירגישו מארחיו כלל לשמוע הקריאה שנית בהברה אשכנזית כמסורת אבותיו".

[26] שו"ת עשה לך רב ו כב.

[27] שו"ת באהלה של תורה ב ט.

[28] ספר החינוך מצוה תרג.

[29] מנחת אשר, מועדים ב כ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *