חיי-שרה: נשאלה את פיה

נשאלה את פיה

הקושי הפרשני ופתרונו

בפרשתנו מסופר בפרטי פרטים על מציאת אישה – רבקה – ליצחק אבינו. עבד אברהם מתאר באזני אביה ואחיה של רבקה איך הסימן שהוא ביקש מה' התרחש בעניינה, ותגובתם הייתה מיידית ובלא היסוס: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב. הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (בראשית כד נ-נא). מכאן משתמע שהם קבלו את הצעת הנישואין, בלי לשאול את דעתה של רבקה. רק בהמשך, כאשר עבד אברהם ביקש למחרת לחזור לאדונו עם רבקה, הם ראו לנכון לשאול את דעתה:"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ". (שם נז-נח). כך שלכאורה הפנייה לרבקה לא הייתה על עצם הנישואין, אלא על הדרישה של עבד אברהם שרבקה תצא מייד אתו ולא תשהה כמקובל בקרב משפחתו זמן מסוים להתכונן לחייה המשותפים עם בעלה. וזה פלא: מדוע יש יותר לשאול את דעתה של רבקה בעניין הנסיעה מאשר בעניין עצם הנישואין?

הרד"ק הבחין בקושי זה. הוא מניח שגם על עצם הנישואין שאלו את דעתה של רבקה, למרות שהדבר אינו מופיע במקרא, והוא מביא כראייה לכך את הוראת חז"ל האוסרת לשאת אישה שלא בהסכמתה[1]. התורה מפרשת את בקשת הסכמה מרבקה רק בעניין עזיבת משפחתה, שזו דרישה חריגה.

לפי שד"ל, לא שמרו אז על כלל זה שדרושה הסכמתם של בני-הזוג בעניין נישואיהם. הרי הדרישה שלא להשיא בן או בת בלי הסכמתם היא הלכה מאוחרת, ובתקופת האבות היו נוהגים להשיא אותם בלי לשאול את דעתם, הרי גם את יצחק לא ערבו כלל בעניין זה. בנוסף לכך, במקרה של רבקה, בתואל ולבן השתכנעו שהדבר נקבע מאת ה', כך שלא היה מקום להתדיינות כלשהי.

רש"י מבאר כך את המילים "ונשאלה את פיה": "מכאן שאין משיאים את האישה אלא מדעתה". רש"י מסתמך על דברי המדרש[2]. אלא שיש לשאול על דבריו שתי שאלות:

א)      לפי רש"י, רבקה הייתה אז בת שלוש שנים[3]. אם כן, מה שייך לשאול את דעתה? לקטנה אין דעת!

ב)      לפי דברי חז"ל אלה היו צריכים לשאול את דעתה על עצם הנישואין, ולא על זה שהיא נדרשת לצאת מיד למשפחת אברהם.

ניתן להסביר את דברי רש"י בשני אופנים:

1)       רש"י הבין ששאלה זו מתייחסת לא רק לעצם הנסיעה, אלא לעסקה כולה. אחרי שדברו וסיכמו ביניהם עבד אברהם עם משפחת רבקה, הגיע הזמן לשאול אותה אם היא מוכנה להינשא ליצחק עם כל המשתמע מכך, בהתאם למה שנקבע על ידי ההלכה המאוחרת: אין נישואין בלי הסכמת האישה.

2)       יש להבחין בין הקידושין לנישואין. רבקה כבר הביעה את הסכמתה לקידושין כאשר היא קבלה – מרצונה – את התכשיטים שנתן לה עבד אברהם, על פי המדרש: "נזם זהב, הוא היה קידושין"[4], ומשפחתה אישרה את העניין. אלא שעכשיו מדובר בנישואין, וגם עליהם דרושה הסכמתה.

בכל מקרה, רבקה נחשבת כגדולה. או שהיא באמת הגיעה לגיל מבוגר, כפי שמשתמע מפשוטו של מקרא[5], או שגם אם היא קטנה היא הגיעה לבשלות כזאת שהיא נחשבת לגדולה. הרי לפני מתן תורה לא הייתה הבחנה בין קטנה לגדולה, כפי שמתבטא החתם סופר בנידון: "אמנם בני נח דלא ניתנה להם שיעורים, כל ששכלו שלם כראוי… הוה גדול ופחות מזה הוא קטן"[6].

עמדת ההלכה בעניין גיל האישה המתקדשת

לפי חז"ל, דרושה הסכמת האישה לקידושיה, אם היא בוגרת[7]. אבל אם היא נערה או קטנה, על פי דין תורה, אביה יכול להשיאה בלי לשאול את דעתה, באשר בגיל זה אין לה דעה מגובשת, כפי שמובא במשנה: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה"[8], ורש"י מפרש: "כשהיא נערה, וכל שכן כשהיא קטנה אם קבל קידושין מקודשת". יש בגמרא הנחה סמויה לפיה האב רוצה להיטיב לבתה וימצא לה בעל שיתאים לה. ובכל זאת, מובא בגמרא בשם רב: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה"[9]. תוספות שואלים: מדוע דבר זה אסור? הרי נאמר בגמרא שאישה יכולה להתקדש על ידי שליח, זאת אומרת בלי אפילו לראות את בעלה העתידי, בגלל שבכל מקרה עדיף לחיות ביחד עם בעל כלשהו מאשר להישאר בודדת. אם כן, מה החשש להשיא אותה כשהיא קטנה? והוא מתרץ שההבדל הוא בכך שאישה בוגרת יכולה לקבל החלטה לוותר על הכרה מוקדמת של האיש שתתחתן אתו, אבל קטנה משוללת כל דעה, ולא ניתן לצפות מה תהיה עמדתה כשהיא תתבגר. והוא מסיים במתן דעתו על עצם הדין המובא בגמרא:

עכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם.[10]

דעה זו של תוספות מעידה על תקופה קשה בתולדות עם ישראל, כאשר מצב הכלכלי של היהודים לא היה מובטח כלל, וכי השליט יכול היה לרושש אותם באופן פתאומי, כפי שקרה יותר מפעם אחת. הרב הורוויץ[11] מתבסס על מקורות חז"ל כדי לקבוע כי:

א)      מן הסתם, הקטנה סומכת על אביה.

ב)      האיסור להשיא קטנה איננו חל אלא כאשר האב לא ראה את האיש, והשיא את בתו על ידי שליח.

ג)        בכל מקרה מותר להשיא את בתו הקטנה כאשר היא מתקרבת לגיל הנערות, והיא "סמוכה לפרקה".

הרמב"ם מביא להלכה את דינו של סמכות האב להשיא את בתו הקטנה: "האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה".[12] אבל הוא מוסיף, בהתאם לדעתו של רב:

אף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה.[13]

הטור כותב "שלא ישיאם בניו ובנותיו קודם י"ג… דהוי כזנות"[14]. גם המחבר בשולחן ערוך הולך בעקבות הרמב"ם, אבל הרמ"א מסתייג ממנו, בהסתמכו על דברי התוספות הנ"ל:

יש אומרים דנוהגים בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאים תמיד זיווג הגון (תוספות ריש האיש מקדש). וכן נוהגים.[15]

למעשה, נהגו בקהילות ישראל לערוך נישואי בוסר מטעמים שונים הקשורים למצב היהודים בגלות, והעדות לכך היא התקנות הרבות שנקבעו במקומות ובזמנים שונים בנידון כדי להגביל אותם.[16]במערב, המצב היה כבר שונה במאה ה-19 כאשר הרב עפשטיין[17]מסכם את העניין כך:

בזמנינו אין מקדשים את הקטנות ולא שמענו מעולם מי שיקדש את הקטנה, ונכון הוא דבש"ס איתא דאסור לקדשה כשהיא קטנה, ונהי דכשהיא מתרצית אין בזה איסור, מכל מקום אין זה נכון, וכן המנהג פשוט בזמנינו במדינותינו.[18]

הרב עפשטיין מתאר את מה שהיה נהוג במערב. אבל במזרח המצב היה שונה.בתימן למשל, קידושי בוסר, ואף קידושי קטנה לזקן, היו נפוצים עד המאה העשרים, ורבני תימן המשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה.

בתימן נשואי בוסר היו נשואי הצלה, באשר הייתה קיימת "גזירת היתומים", שחודשה על ידי האימאם יחיא, והונהגה ביתר שאת משנת 1919.[19]לפי גזירה זו, ילד או ילדה יהודיים שנתייתמו מהוריהם היו נלקחים בכוח להתאסלם, באשר לדעת המוסלמים מוחמד נחשב ל-"אב היתומים". בעיני המוסלמים חטיפת היתומים נחשבה למצווה גדולה, ואילו בשביל היהודים היה זה עניין של "ייהרג ולא יעבור", והיו משתדלים להצילם מן הלקיחה לשמד על-ידי הברחתם, הסתרתם[20], או על-ידי נישואיהם, כך שייצאו ממעמד של יתמות. ומכאן הריבוי של נשואי בוסר.

עם עליית הקהילה התימנית ארצה, המשיכו כאמור לקיים נשואי בוסר וגם נשואי קטנה לזקן, והדבר עורר סערה ציבורית. בנוסף לכך, אירעו גם אסונות, כגון קטנות שברחו מבתי בעליהם הזקנים. בעקבות זאת, הרבנות הראשית ראתה צורך השעה להתקין תקנה, בעקבות תקנות רבות מדורות קודמים, על איסור נשואי קטנה מגיל שש עשרה שנה. בנימוקי התקנה כתבה הרבנות הראשית: "קטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מוות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנישואין אלו עלולות תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים"[21]. התקנה נשמרת בדרך כלל, במיוחד כיון שהיא נתמכה על-ידי חוק גיל הנישואין תש"י-1950, שנתקבל בכנסת לאחר התקנת התקנה על ידי הרבנות הראשית.[22]



[1]כפי שנבאר להלן.

[2]מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת חיי שרה כד נז.

[3]בראשית כה כ.

[4]מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת חיי שרה כד כב.

[5]לפי החזקוני, זו גם דעתו של רש"י, שגורס בדבריו: "מכאן שאין משיאים את הגדולה אלא מדעתה" (פירוש החזקוני על בראשית כה כ), אלא שאז יש סתירה בדברי רש"י.

[6]שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שיז.וראו אנציקלופדיה תלמודית ערך בן נח הערות 462 ו-462א מראי מקומות לדעות שונות שנאמרו בנידון.

[7]מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא ח, ומדרש אגדה שם.

[8]בבלי קידושין מא ע"א.

[9]שם.

[10]ד"ה אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה.

[11]הרב פינחס הורוויץ, פולין וגרמניה 1730-1805, מחבר "ספר המקנה" על מסכת קידושין.

[12]הלכות אישות ג יא.

[13]שם יט.

[14]אבן העזר א.

[15]שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין לז ח.

[16]ראו בהרחבה במאמרו של  זרח ורהפטיג: תקנות הרבנות הראשית, הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה, הוצאת "היכל שלמה" תשס"ב, 85-131.

[17]הרב יחיאל מיכל עפשטיין, רוסיה, 1829-1908.

[18]ערוך השולחן, אבן העזר, הלכות קידושין לז לג.

[19]אביבה קליין-פרנקה, היתומים מתימן ועלייתם לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, מתוך ארחות תימן, ירושלים תשמ"ד, עמ' 86-88.

[20]הרב יוסף קפאח, הליכות תימן, ירושלים תשכ"א, עמ' 292.

[21]הרב יצחק אייזיק הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, ירושלים תשמ"ט, כרך ג, עמ' 169-168.

[22]על פי זרח ורהפטיג, שם.