רש"י מתחיל את פירושו על התורה כדלהלן:

אמר רבי יצחק[1]: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא  "מהחודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

שפתי חכמים מבאר כך את שאלתו של רש"י:

דהא התורה לא נתנה לישראל אלא בשביל המצות הכתובים בה שיקיימו אותם, ועל כן נקראת בלשון "תורה", אם כן כל הני סיפורי דברים לא היה לו לכתוב בתורה, אלא לעשות ספר בפני עצמו, כמו ספר יהושע או ספר שופטים.

ספק אם זו באמת כוונתו של רש"י. משתמע מדבריו שרבי יצחק סובר שאין כל צורך בסיפורים אלה, אלא בספר חוקים בלבד. ובתשובתו רש"י מבהיר כי תועלת הסיפור היא שיהיה לעם ישראל מענה לטענת אומות העולם שארץ ישראל איננה שייכת לו.

על כך מקשה הרמב"ן כדלהלן:

יש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.

הרמב"ן סובר כי היה צורך להכניס בתורה סיפור בריאת העולם, באשר היא אחד מיסודות הדת. אם כן, מה פשר תמיהתו של רבי יצחק? והוא עונה כדלהלן:

התשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא ייוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא, והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים, וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי" (שמות כ יא), ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה.

הרמב"ן סובר שבן ישראל מן השורה איננו מסוגל להבין את מה שכתוב בתורה בעניין בריאת העולם ומה שמסופר אחריה. מדובר במידע אזוטרי שרק יחידים רוכשים על פי מסורת שבעל פה שמקורה בהר סיני. מצד שני, הקב"ה במוסרו את עשרת הדברות לכל עם ישראל ציין שם שהוא ברא את העולם, וזה היה אמור להספיק. 

הרמב"ן גם מסביר את תשובתו של רש"י לשאלת רבי יצחק: לא מדובר רק במענה משפטי לטענת אומות העולם בעניין זכותו של עם ישראל על ארצו, אלא בהבהרת דרכי ההשגחה:

ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם.

בפי החזקוני שאלה נוספת: איך ניתן לטעון שקידוש החודש היא "[ה]מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"? הלא "שבע מצוות מצות מילה וגיד הנשה קדמו למצות החדש?". והוא מיישב: "הא דקרי לה בפירוש רש"י למצות החודש מצוה ראשונה לפי שהיא ראשונה למצוות שנצטוו ישראל עליהם במעמד כולם". אבל עדיין יש לבאר מדוע יש צורך ב-"מעמד כולם". לשיטת הרמב"ם, אין כל ספק בזה, באשר לדעתו רק משה רבנו היה מוסמך להביא לנו את התורה, כפי שהוא כותב:

שים לבך לכלל הגדול הזה… שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני", וכל אלה מכלל המצות.[2]

הרמב"ם מתכוון לומר שהחיוב של כל בן ישראל היום לקיים מצוות כמו פריה ורביה או מילה איננו מסתמך על מה שנאמר לאדם הראשון או לאברהם, אלא במה שעם ישראל נצטווה בהר סיני או בתקופה שהיו במדבר על ידי משה רבנו. לכן, אם התורה היא ספר חוקים, היא הייתה צריכה להתחיל עם מצוות קידוש החודש.

אולם – בהשראת דברי הרמב"ן – ניתן להבהיר מה היא כוונתו האמתית של רש"י. מסתבר כי שאלת רבי יצחק איננה אלא שאלה רטורית, שבאה להבהיר עיקרון חשוב. לאיזו סוגה שייכת התורה? כשמעיינים בתוכנה, ניתן לקבל רושם שהיא לפעמים כרוניקת עם ישראל, או מסע תיאולוגי, או יצירה הומילטית, או ספר חוקים. ורש"י בא לומר – באמצעות דוגמה אחת אופיינית – שהיא בעת ובעונה אחת שייכת לארבע סוגות אלה, כפי שיבואר להלן:

• כרוניקת עם ישראל: אין ספק בזה, התורה מתארת איך נוצר עם ישראל ואת כל מה שעבר עליו עד כניסתו לארץ ישראל, החל בבריאת העולם
• מסע תיאולוגי: התורה מפרטת את כל יסודות הדת, אמונה בקיום ה', היותו בורא את היקום, את השגחתו על העולם בכלל ועל עם ישראל בפרט, ועיקרון שכר ועונש.
• יצירה הומילטית: התורה מורה לנו את דרכי המוסר, הן על ידי תיאור מעשי האבות[3] והן על ידי הוראות מפורשות המלוות את מצוות המעשיות.
• ספר חוקים: בתורה מופיעות תרי"ג המצוות, על כל פרטיהן.

וכך כותב אריה יואלי:[4]

כאשר אדם מתחיל לכתוב ספר, הוא בדרך כלל כותב לו הקדמה, בה הוא כותב מה עתיד להיות בספר. רש"י בחר לפתוח דווקא בדיבור זה את פירושו על התורה, כדי שהלומד את פירושו יגש לתורה מתוך הראייה הזו. כלומר, עוד לפני שאתה מתחיל ללמוד את התורה, תדע מה הולך להיות תוכן הספר.

אחרי קריאת הרש"י הראשון של החומש, הלומד מוכן להפיק מהתורה את כל מה שנמצא בה, על כל גווניו.

[1] כך כותב רבי פלטיאל: "זאת המימרא דרבי יצחק כל בעלי מדרשים ביקשוה ולא מצאו מקומה, אך קבלה היא שרבנו שלמה אמר בשם רבי יצחק אביו" (רבי חיים פלטיאל על התורה).

[2] פירוש המשנה לרמב"ם חולין ז ו.

[3] ראו את הפתיחה לספר בראשית בפירוש העמק דבר על התורה מאת הנצי"ב, שם הוא מסביר כי ספר בראשית מכונה על פי חז"ל "ספר הישר" מפני שהוא מתאר בהרחבה את ישרותם של האבות, תוך כדי הוראה סמויה לחקות אותם במידת האפשר.

[4] איך-צריך-להתחיל-את-התורה-ולמה- https://www.srugim.co.il/8169