מדוע שבת הגדול חל בשבת?

מובא בגמרא:

תא שמע: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר יצאו, ולערב לקו בכורות. לערב, סלקא דעתך? אלא: מבערב לקו בכורות. ואותו היום חמישי בשבת היה.[1]

אם יציאת מצרים אירעה ביום חמישי, יוצא שהעשירי בחודש חל בשבת, כך שציווי לקיחת השה חל בשבת שלפני יציאת מצרים, כפי שנאמר: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג). כך כותב תוספות:

אם כן, ברביעי שחטו פסחיהם, ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן, שאז היה בעשור לחדש. ועל כן קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול, כדאמרינן במדרש: כשלקחו פסחיהם, באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך? אמרו להן: זבח פסח לה', שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו, ועשו בכורות מלחמה, והרגו מהן הרבה. ההוא דכתיב "למכה מצרים בבכוריהם" (תהילים קלו י).[2]

מדרש זה מובא – בין השאר[3] – במדרש תנחומא (פרשת בא יח), אולם לא מוזכר שם שהדבר אירע "כשלקחו פסחיהם". זהו חידוש של בעלי התוספות, בהשתדלותם להסביר את משמעותה של "שבת הגדול".

שבת הגדול לא מוזכר כלל במשנה תורה של הרמב"ם, אולם הוא מופיע בטור, כדלהלן:

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם[4], ונמצא שי' בחודש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.[5]

יש לציין כי הטור מוסיף פרט אחד שאינו מופיע במקורות: לדעתו, הנס היה בזה שהמצריים – ולא הבכורות – התרגזו על כך שבני ישראל קושרים את אלוהיהם ולא יכלו להתנגד לכך.

על דברי הטור אלה שואל הדרישה: "ואם תאמר לפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי מעשור לחודש עד ערב פסח ימים גדולים, דבכולם נעשה הנס!" והוא מיישב: "שעיקר הנס היה בתחילה שאז היה עיקר קהיון שיני המצריים, אבל אחר שעבר יום ראשון כיון דדשו דשו".

בכל אופן, שבת הגדול נקבעה בתאריך שבני ישראל קשרו את השה על פי ציווי ה', היינו העשירי בניסן. על כך שואל ערוך השולחן כדלהלן: "שמא תאמר דאם כן לא הוה ליה לתלות בשבת אלא בעשירי לחדש?"[6].  ועל שאלה זו הוא מציע שלושה תירוצים[7], כדלהלן:

• "כיון דבעשירי בחדש מתה מרים לא רצו לתלות בהיום לעשותו יום שמחה". כך מובא בתרגום המיוחס ליונתן (במדבר כ א): "וְאָתוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּעַשְׂרָא יוֹמִין לְיַרְחָא דְנִיסָן וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקַבָּרַת תַּמָן", וכן מובא בסדר עולם רבה (פרק י): "מתה מרים בעשרה בניסן".
• "בעשור לחדש עלו מן הירדן כדכתיב: "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (יהושע ד יט), והייתי אומר דהזכרון הוא לנס הירדן, לזה קבעוהו על שבת, דבעליית הירדן לא היתה בשבת, ושמא תאמר מה איכפת לנו אם נתלה בירדן, דיש לומר דימים אלו אנו תולים בניסי מצרים שהם גדולים מניסי הירדן". לא יהיה נאה לערבב בין נסי יציאת מצרים לבין נסי כניסה לארץ ישראל, לכן קבעו כזה הכר שיהיה דווקא בשבת.
• "דשבת תלוי בפסח ופסח בשבת, דשבת הוא אות על חידוש העולם ופסח הוא אות על השגחה וחיבת ישראל, וזה בלא זה לאו כלום הוא כמובן. ולכן תיכף ביציאת מצרים נתן הקב"ה לנו את השבת ולא המתין על מתן תורה, לפי שפסח הכרח לשבת ושבת הכרח לפסח. לפיכך שבת זה נקרא הגדול, שבו נתגדל הקב"ה שלבד חידוש העולם נתבררה השגחתו".[8]

בפירושו האחרון – והמעמיק ביותר – הרב אפשטיין מבהיר את הזיקה המתחייבת בין השבת לחג הפסח: משמעות השבת היא להזכירנו כי ה' ברא את העולם, וחג הפסח מלמד אותנו על התערבותו של ה' בעולם והשגחתו על עם ישראל. אלו הם שני יסודות תיאולוגיים עקרוניים, עליהם מבוססת כל היהדות.

[1] בבלי שבת פז ע"ב.

[2] תוספות שבת פז ע"ב, ד"ה ואותו יום חמישי בשבת היה.

[3] ראו פסיקתא דרב כהנא ז ז, מדרש תהילים (בובר) תהילים קלו י.

[4] הפרישה מציין כאן: "הא דכתב בסדר עולם על כרחך טעות סופר הוא, דבסדר עולם איתא שבערב שבת יצאו, וכן הביא סתם גמרא פרק רבי עקיבא דף פח, אלא צריך לומר כדאיתא בפרק רבי עקיבא ששם מייתי הגמרא ברייתא שביום חמישי יצאו, ועל אותו ברייתא כתבו שם התוספות האי טעמא דעל שם זה נקרא שבת הגדול".

[5] טור אורח חיים תל.

[6] ערוך השולחן אורח חיים תל ב.

[7] ראו שם (סעיף ג) תירוץ נוסף לא משכנע (לעניות דעתי).

[8] שם סעיף ד.