יונתן גרוסמן כותב: "כשם שבין חז"ל היו שהציעו שספר איוב לא היה אלא משל, כך, בין חוקרי המקרא של דורנו יש שטוענים שמגילת אסתר אינה משקפת כלל אירוע היסטורי שהתרחש בזמן ספציפי, אלא הוא סיפור דמיוני"^[1]. למשל, אדל ברלין: "הסיפור שמספרת המגילה חסר סבירות היסטורית וחוקרים רבים מסכימים כיום שיש לראותו כסיפור דמיוני, כמוהו כסיפורים אחרים שרווחו בין היהודים בארץ ישראל ובגולה בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית".^[2] ברם, הגישה המסורתית היא שמדובר במאורע היסטורי ממשי, אלא שמתעוררות שאלות חמורות מבחינה היסטורית, כדלהלן:

• מי היה אחשורוש?
• אחרי גירושה של ושתי, מדוע המלך זקוק לאישה חדשה מתוך עמו, הלא היה לו הרמון עשיר ביותר. ואין לטעון שהוא היה זקוק לאישה מיוחסת, הרי אסתר לא הייתה כזאת.
• צורת בחירת אישה חדשה מזעזעת: איך יתכן שהמלך – ככל שהוא עריץ – יאנוס מאות בחורות עד שהוא ימצא את הבחורה שתמצא חן בעיניו?
• המלכים האכימניים נשאו רק נשים בנות שבע המשפחות הפרסיות המיוחסות ביותר. אם כן, איך יתכן שמלך פרס נשא את אסתר? ועל אחת כמה וכמה שאין להניח שלקח המלך אישה ולא ידע את עמה ואת מולדתה.
• אין הדבר מתקבל על הדעת שנגזרה מטעם המלך גזרת השמדה על עם שלם, מבלי שידע המלך אפילו את שם העם הזה.
• קשה לתאר שמלך פרסי ירשה לבני עם זר לטבוח אלפים מבני עמו שלו.[3]
• אי אפשר שלא התנגדו הגויים הפרסיים להתקוממות היהודים, ושלא נפל מן היהודים אף אחד.^[4]
• מה בעצם השתנה אחרי המכתבים השניים שנשלחו לכל העמים על ידי אסתר ומרדכי? הזכות ליהודים להגן על עצמם? הם בכל מקרה יכולים לעשות זאת! הדבר היה מובן יותר לוּ היה מוזכר שהשלטונות היו עוזרים להם, אבל אין כל אזכור של דבר כזה!
• אין ספק כי הן מרדכי והן אסתר היו יהודים מאמינים בה' ושומרים את מצוותיו. והנה, אסתר נכנסה בסיטואציה כזאת, שלא רק עצם הנישואים עם גוי הוא אסור, אלא גם לא הייתה לה כל אפשרות בארמון המלך לשמור מצוות ולהימנע מאיסורים שונים. והפלא הוא שאין כל רמז בטקסט המגילה שמתעוררת בזה בעיה כלשהי – לעומת למשל מה שמסופר על דניאל וחבריו בפרק הראשון של ספרו. להיפך, זכיית אסתר בתחרות כל בחורות הממלכה מוצגת כהישג מרשים שיתגלה בהמשך כאמצעי להגן על חיי היהודים המתגוררים בכל פרס.

• מי היה המלך אחשורוש?

נשתדל לעשות סדר בעניין זה. אין ספק כי אחשורוש נימנה עם מלכי פרס של האימפריה האכימנית (539 – 330 לפנה"ס). אימפריה זו, שיש בה עשרה דורות של מלכים, התחילה את דרכה עם כורש שגבר על הבבלים בשנת 539 לפנה"ס, ואת סיום תקופת השושלת האכימנית יש לראות במותו של דריוש השלישי בשנת 330 לפנה"ס, כשלוש שנים לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון, שירש את האימפריה הפרסית.

1.	559-529	כורש	בשנת 538: הצהרת כורש בשנת 537: ייסוד בית המקדש השני.
2.	529-522	כנבוזי
3.	522-486	דריוש הראשון	בשנת 520: חידוש בניית בית המקדש השני בשנת 515: חנוכת בית המקדש השני.
4.	486-465	חשיארש (כסרכסס)
5.	465-425	ארתחשסתא הראשון	בשנת 458: עליית עזרא בשנת 435: כהונתו הראשונה של נחמיה פחת יהודה.
6.	425-404	דריוש השני
7.	404-359	ארתחשסתא השני
8.	359-338	ארתחשסתא השלישי
9.	338-336	ארסס
10.	336-331	דריוש השלישי

בקרב המחקר המודרני ישנן דעות שונות ביחס לשאלת זיהוי אחשורוש, אולם ניתן להצביע על שני כיוונים מרכזיים:

א. מאחרי זמן הסיפור נוטים לזהות את אחשורוש עם ארתחשסתא השלישי.^[5]

ב. מקדימי הסיפור, וזו אף הדעה המקובלת ביותר, מזהים את אחשורוש עם חשיארש, שכונה אצל היוונים: כסרכסס.^[6]

זיהוי זה השני נשען על ארבע הוכחות מרכזיות:

1. שמו הפרסי של המלך – חשיארש – דומה לשמו העברי – אחשורוש, ועוד יותר לצורת הכתיב שבאה בסוף המגילה: "וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם" (י א).
2. הרודוטוס מתאר את השושלת הפרסית-האכימנית בצבעים עזים. הוא מתאר את חשיארש (בלשונו, כאמור, כסרכסס) כמלך השטוף בתאוות נשים ויין, דבר שמתאים מאוד לתיאור אחשורוש כפי שעולה מהמגילה, והוא אף מציין שהוא ישב בשושן בארמון מפואר, ומלך מהודו ועד כוש.
3. בעיר הבבלית סִפָר התגלתה תעודה מנהלית בה מופיע שבתקופת המלך הנידון, היה פקיד גבוה מן העיר שושן, ששימש כגזבר מלכותי, ושמו: Mardukâ. שם זה מזכיר מאוד את מרדכי היהודי.
4. לבסוף, גם מההתייחסות היחידה הקיימת בתנ"ך – מחוץ למגילה – לגזירות המן, זו שבספר עזרא, נראה שאחשורוש הוא חשיארש:

וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב…" (עזרא ד ד-ז).

אם אמנם אחשורוש = חשיארש, הרי שלפנינו התייחסות מסודרת לראשיתה של השושלת: כורש – דריוש – אחשורוש – ארתחשסתא.^[7]

5. כ-250 שנה לאחר תקופת חשיארש, כנו המכבים את האויבת הגדולה שלו, הלא היא ספרטה, בשם "אשפרטה" (מקבים א, יב). אם אכן התעתיק העברי למילה ספרטה הוא אשפרטה, יש רגליים לסברה שהתעתיק העברי למילה חשיארש הוא אחשוורוש (על פי ליאור דלה טורה, מגילת הגלות, מקור ראשון 3/3/2023, מוסף השבת, על פי ספרו של ניל בר, "שווים: סיפורה של ספרטה" (הוצאת זרש).).

כנגד הזיהוי אחשורוש-כסרכסס העלו חוקרים שונים שתי טענות הנראות כבדות משקל:

1. שם אשתו של כסרכסס היה אמסטריס (Amastris), היא הייתה נשואה לו ומלכה בפרס מהשנה השלישית למלכותו ועד אחרית ימיו. כך כותב יַהודה:

אשתו של אחשורוש לא הייתה אסתר כי אם אמאסתרה (Amastris בצורתו היונית) יען שההיסטוריון היוני הרודוטוס אמר כך, ועוד מצאו שלפי חוקי פרס ומדי, גם כן לפי דברי הרודוטוס, לא היה יכול אחשורוש, למרות היותו עריץ ושליט ומולך בכיפה מהודו ועד כוש, לתת כתר מלכות בראש אישה שלא הייתה מגזע שרים פרסים טהורים היושבים ראשונה במלכות.^[8]

2. נאמר במגילה "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי… אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה". והנה, לפי חשבון הדורות המוסכם בידינו יש בין גלות יהויכין ובין תחילת מלכות חשיארש יותר ממאה ועשר שנים.

על הטענה הראשונה יש להשיב כי אחשורוש נשים רבות היו לו, ואסתר לא הייתה האישה היחידה שלו. כך כותב רן:

אין זה בטוח כלל שאמסטריס היתה אשתו היחידה של אחשורוש/כסרכסס, אשר כמו מלכים אכימניים אחרים, אפשר מאוד שהיה בעל נשים נוספות ופלגשים. ידוע שלבנו, ארתחשסתא א', היו לפחות שתי פילגשים לא פרסיות. האחת, אנדיא צוינה במפורש כבבלית. מוצא השניה, קוסמרתדני, אף הוא מבבל.[9]

ועל הטענה השנייה יש להשיב כי אין הכרח לפרש את כוונת הכתוב שמרדכי עצמו היה מן הגולים עם יכניה.

בתרגום השבעים למגילת אסתר העתיקו את שם אחשורוש ארתכסרכסיס, הוא שם היווני לארתחשסתא. לפי זה, יש חוקרים האומרים כי אחשורוש הוא ארתחשסתא שמלך על פרס בין 359-404 לפני הספירה. אולם, סברה זו אינה מתאימה לעולה מן הכתובים ומן הכתובות, ולפיכך יש לומר שהמתרגמים את אסתר ליוונית טעו בסדר מלכי פרס. אולם, יש גם צדדים שווים בין התיאורים הבאים במגילה ובין התיאורים על המנהגים של ארתחשסתא, כפי שעולה מעדותו של פלוטארכוס בביוגרפיה שכתב עליו. הוא מספר שארחשסתא התפאר ביכולתו הגדולה לשתות, שהיה אכזר גם לנאמנים לו, שביקשו לשאת את אשתו של המלך ולרשת את מקומו, שהיה נתון להשפעת פילגשיו, שביקשו לרצחו ועוד עניינים הדומים לעניינים המסופרים במגילה. יש לשים לב במיוחד לסיפור שמספר פלוטארכוס על בחינת נערות שהופיעו לפני אחי המלך: כל הנערות נכנסו בריצה אל תוך החצר, ורק נערה אחת – אספסיה שמה – עמדה מן הצד וסירבה להיכנס ולא הניחה לשומרים להכניסה בכוח. התנהגותה מצאה חן בעיני אחי המלך, והוא אהבה מכל הנשים ואמר שהיא הטהורה בין כל הנערות שהובאו לפניו. סיפור זה דומה במידה מסוימת לסיפור שבמגילה על ביאת אסתר אל המלך. גם יתכן כי מגילת אסתר נכתבה באחרית ימי ארתחשסתא השני, וכותב המגילה תיאר את מנהגי אחשורוש – חשיארש – בלשון דומה לתיאורי המנהגים שנהגו בימיו ושראם בעיניו בחצרו של ארתחשסתא.

• האם הסיפור מהימן מבחינה היסטורית?

החוקרים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם מגילת אסתר היא אמינה מבחינה היסטורית. המצדדים באמינותה ההיסטורית מצביעים על כך שפרטים רבים במגילה מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם ההווי הפרסי, ועל פרטים שונים העולים בקנה אחד עם מסורות ותעודות פרסיות. כאמור, בחפירות ארכאולוגיות בעיר השומרית בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשיארש הראשון, המזוהה עם אחשוורוש, ששמו "מַרְדוּקַה". גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים אותו מלך את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו.

תיאורים נוספים הניתנים במגילה תואמים דיווחים על ההווי הפרסי ממקורות אחרים: אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין. קטסיאס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך. הייתה נהוגה קבלת החלטות במצב של שכרות ואשרורן במצב של פיכחות או להפך. המלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מיד. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ופלוטרכוס מאששים את קרבתו הגדולה לבני עמו בייחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה. גם תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו – החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד – מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן.

כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם הן מונחי שלטון של החצר האכימנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מאכדית, לשונה של האימפריה הקודמת: בבל. המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב: שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו', הוא מספר טיפולוגי מרכזי בדת הזורואסטרית.

השוללים את אמינות המגילה מצביעים על היעדרו של הסיפור כפי שהוא מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, או על סתירות הגיוניות שונות, ההופכות את הסיפור, לפי דעתם, לאבסורדי. בראש המאמר הבאנו את הקשיים שבסיפור המקראי.

את הפרטים הרבים התואמים להוויי הפרסי, הם מיישבים על ידי כך שהם מצביעים על ספרות יוונית היסטוריוגרפית שגם בה מצוי שפע כזה של פרטים על החצר הפרסית. מקור הדמיון בין תיאורי החצר הפרסית בכתבי ההיסטוריונים היווניים לבין תיאורי המגילה הוא לדעת אדל ברלין^[10], בהשפעה תרבותית משותפת ולא ברקע ההיסטורי: אין להתייחס לדברי הסופרים היווניים בעניינים אלה כאל דיווחים היסטוריים אמינים, ואף מחבריהם ונמעניהם המקוריים לא התייחסו אליהם ככאלה. נראה שבתקופה הפרסית התקיים ז'אנר של סיפורי עלילה שעסקו בחצר הפרסית, ושנשזרו בהן מוטיבים מוגזמים של פאר, משתאות וכדומה, שאחיזתם במציאות רופפת. סיפורים ומוטיבים מסוג זה רווחו כנראה ברחבי האימפריה הפרסית, ואף מחוצה לה. לדברי ברלין, הן תיאורי היוונים והן סיפור המגילה נוצרו על רקע תרבותי-ספרותי זה.

קיימות גם דעות ביניים, המצדיקות את קיומו של הסיפור בכללו, אך לא של כל הפרטים שבו. למשל, ישנה אי-התאמה בעניין מנין ההרוגים בין הטקסט שלנו, בו כתוב: "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינֹות הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם וְנֹוחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף" (אסתר ט טז), לבין מה שמוזכר בתרגום השבעים: "חמש עשרה אלף"^[11].

• מגילת אסתר ושמירת המצוות

חז"ל הרגישו בקושי זה, והם משתדלים ליישב אותו בטענם שאסתר נלקחה ונבחרה בעל כרחה. כך אומר שמואל: "האכילה [את אסתר] קדלי דחזירי [רש"י: חתיכות של בשר חזיר שמינות, ומתוך אונסה לא נענשה]". לעומתו, רבא מבאר את העובדה שניתנו לה שבע נערות לשרתה "שהיתה מונה בהן ימי שבת [שהיתה משרתת לה אחת באחד בשבת, ואחת בשני בשבת, ואחת בשלישי בשבת, וכן כולן, וכשהגיע יום שפחה של שבת יודעת שהיום שבת]", וכך רב: "שהאכילה מאכל יהודי", ורבי יוחנן: "זרעונים"^[12]. ועל עצם חיי אישות עם המלך, אביי אומר שהיא לא עשתה דבר אלא הייתה פסיבית לחלוטין: "אסתר קרקע עולם היתה [רש"י: אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה]"^[13] כך שהיא לא עברה על שום איסור. אבל אין זה פשוטו של מקרא. לא מתקבל על הדעת שכל הבחורות שנלקחו למלך הובאו בעל כורחן, ואישה תמיד יכולה להתנהג כך שהיא לא תזכה בתחרות כזאת אם רק היא חפצה בכך.

• ידיעת השפה הפרסית העתיקה תורמת להבנת המגילה

מתברר שאין ביכלתנו לפתור את כל הקשיים שבסיפור המקראי. מצד שני, ניתן להשתמש במדע ההיסטורי כדי להבין בצורה טובה יותר את מה שמסופר בו, כדלהלן:

יַהודה כותב:

בשום ספר מאותה התקופה אין השפעת השפה והסביבה הפרסית משתקפת כל כך כמו במגילת אסתר. בסיפור הקטן הזה נמצאות לא פחות משבע עשרה מלים פרסיות, שהן: אגרת, אחשדרפנים, אחשתרנים, בוץ, בירה, גנזים, דר, זמן, חור, כרפס, סוחרת, פתגם, פתשגן, פרתמים, רמכים, התך, ועוד מלים אחדות שהיו כבר שגורות באשורית או ארמית קודם התקופה הפרסית בתנ"ך.^[14]

אדמתא אין לו שייכות אל אדמה ומובנו "איש שאי אפשר לשלוט עליו". חרבונה… מובנו "לטאה". ממוכן אין לו סמיכות להכנה, ומשמעותו "הענן"… התך, שנראה כאילו הוא שמו של הסריס אשר עמד לפני אסתר לשרתה, אינו שם פרטי, אלא הוא מחובר מה' הידיעה וממילת תך, שמובנו "רץ". ובכן הוא היה הרץ המיועד לדברים נחוצים ודחופים.^[15]

יודעים אנו שמלכי פרס מאותה תקופה… היו מתגאים במוצאם הארייאי ודריוש הראשון, אביו של אחשורוש, מתפאר בפירוש בכתובת שנמצאת בבהיסתון שהוא "פרסי וארייאי מגזע ארייאי (אריי מקורו במלת ארייאי, שמובנה "היקר", ובזה התפארו הפרסים והיה אצלם כינוי של שבח ומעלה) וככה אנו מוצאים כי שלושה משמות בני המן קשורים עם השם ארייא והם ארידי שהוא מתת-אריא, ארידתא יליד-ארייא, או בן ארייא, ואריסי נחלת-ארייא או אחוזת ארייא, וזה בוודאי כדי להטעים את טהרת מחצבתם הארייאי. ואם נוסיף על זה שמחבר המגילה קורא להמן "אגגי", בכוונה להדגיש את מוצאו הזר, אז יתברר לנו שצורר היהודים הזה התראה כפטריוטן גדול ולאומיתן נלהב, כמו כל העבדים המשתררים בארצות לא להם, וכי כמוהם רצה להבליט את כשרותו הגזעית, והשתמש בכל מקרה להכריז על נאמנותו למלכו ואהבתו לארצו, ומתוך כך גם להרים קול צעקה נגד העם אשר "דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים".

אבל מלבד השמות המורים על טהרת הגזע הארייאי, נתן המן ליתר בניו שמות טיפוסיים ושגורים ורמי המעלה, אשר כוונתם הייתה לפאר, לרומם ולנשוא את עצמם. כמו פרשנדתא, שמובנו הוא "הנתון למלחמה, הגיבור", אדליא מובנו "איש הכבוד", פרמשתא "העומד בראש". בנוגע לדלפון, קשה למצוא את הטעם מהיכן בא להם ליהודים להשתמש בשם זה לאיש עני וקבצן, כי בפרסית מובנו דוקא ההיפך, "בעל נכסים", וכמובן איש עשיר. ממשמעות השם ויזתא מתברר לנו שנזכר באחרונה משום שהוא היה הקטן בבניו, כי מובן ויזתא הוא "בן השיבה", כלומר שהוא היה בן זקונים להמן.^[16]

תמר עילם גינדין כותבת:

משרתי המלך הקרובים נקראים במילה האכדית סריס. נהוג לחשוב שהמילה סריס באה מהפועל לסרס, אך בעולם העתיק ידוע גם על סריסים שהיו אבות לילדים. המילה האכדית היא שָ-רֵישִי, הפירוש המילולי הוא "אצל הראש"… המשרת אשר אצל הראש הוא המשרת הקרוב ביותר^[17].

"הכסף נתון לך" (אסתר ג יא)… המן למעשה הציע להרוג ולבזוז את היהודים, ולתת למלך עשרת אלפים כיכר כסף מן הביזה. המלך בסך הכול אומר: אתה יכול לשמור את העודף. אבל אם מתרגמים את המשפט לפרסית עתיקה, לא נדרשים כל הסברים: בפרסית עתיקה "הכסף נתון לך" יהיה ardatam tava datam, וזו הדרך הרגילה והמקובלת בפרסית עתיקה לומר "אתה נתת את הכסף", מדובר פשוט בתרגום צמוד מדי למקור הפרסי.^[18]

לשמה של ושתי שני פירושים אפשריים: ושתי בפרסית עתיקה היא "הנחשקת", ואילו והישתי היא "הטובה ביותר". לפי הפירוש השני, ניתן למצוא עדות לבקיאות מחבר המגילה בשפה הפרסית בעצת ממוכן לאחשוורוש: "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א יט). והישתי היא הטובה ביותר, אבל אסתר טובה ממנה^[19].

בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה (אסתר א, ב)

שושן הייתה בנויה מעיר תחתית לפשוטי העם ומעיר עילית ובה מבצר, ארמון מגורים… ועיר מלכותית. המילה האכדית למבצר היא birtu, ומכאן המילה בירה… שושן הבירה היא, מילולית, מבצר שושן – שם כללי לעיר העילית. שם שוכן ארמון המלך.^[20]

בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו (אסתר א, ג)

הפרתמים: המונח בפרסית עתיקה הוא fratama. המילה מורכבת משני אלמנטים: fra "קדימה ראשון"… האלמנט השני הוא tama "הכי". כלומר, הפרתמים היו הכי ראשונים, אלה שישבו בשורה הראשונה הכי קרוב למלך.^[21]

בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם (אסתר א, ד).

תרגום השבעים מוסיף בפסוק זה כי המשתה היה חגיגת נישואיו של אחשורוש, מן הסתם לושתי.

וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (אסתר א, יב).

הסיבה שושתי לא רצתה לבוא טמונה במצבו של המלך. מכתבי פלוטרכוס עולה כי אמנם הנשים החוקיות היו יושבות עם הגברים בסעודות ואוכלות עמם, אך כשחפצו לשתות ולהתהולל, היו שולחים את הנשים החוקיות לחדרן ומביאים את הפילגשים ואת המחוללות. בנקודה זו בסיפור אחשורוש כבר שתוי כדת, וזה בדיוק הזמן שמזמינים את הפילגשים, לא את המלכה הראשית! ברור שלא נאה לה ולא יאה לה.

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה (אסתר א, יט).

ושתי, כזכור, היא "הטובה ביותר" – וכאן המלך נותן את מלכותה לרעותה הטובה ממנה.

וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן (אסתר א, כ).

הפתגם הוא איזשהו מסר, שהולך (מהמלך) לעבר (העם).

ולסיכום: חז"ל הכניסו את מגילת אסתר בקאנון התנ"כי, כך שספר זה מהווה מאז חלק של מסורת ישראל, ובתור שכזה על היהודי המסורתי להאמין באותנטיות של מה שמסופר שם. אבל תמיד מותר לשאול שאלות…

לעת עתה ברצוני לעמוד על נתון בעל חשיבות יתירה להבנת המסגרת הריאלית הכללית של סיפור המגילה. אם אמנם אחשורוש הוא חשיארש (כסרכסס), הרי שסיפור המגילה מתרחש כמאה שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וחשוב עוד יותר – כשלושים שנה לאחר חנוכת המזבח של בית שני.

חוסר הנוחות שנתון זה מעורר הוא ברור: מתברר שאנשי שושן – בתוכם גם מרדכי ואסתר – לא היו בין העולים לארץ בימי שיבת ציון, הם לא נעתרו לרשות שקיבל עמנו מאת כורש לשוב לארץ ולהקים בו מקדש. בעוד היישוב היהודי בארץ נאבק על קיומו, על חייו, ועל בניית בית המקדש, יושבים יהודי שושן ונהנים מסעודות פאר שמארגן המלך לכל דרי העיר.

^[1]  שיעורים במגילת אסתר מאת הרב יונתן גרוסמן, שיעור מס' 1, זמנה של המגילה: בין בית המלך לבית המקדש, מבוא כללי לשיעורים, בית המדרש הוירטואלי (V.B.M) שליד ישיבת הר עציון.

^[2]  אדל ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים – תל אביב תשס"א, עמ' 3.

[3] רן צדוק, לרקע ההסטורי של מגילת אסתר, בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך ל‎, חוברת א (ק‎) (תשרי-כסלו תשמ"ה (pp. 186-189 .

[4]  אליה שמואל הרטום, אנציקלופדיה מקראית, ע' אסתר (מגילה), עמ' 489.

^[5]  כך למשל מ. הלצר, מבוא למגילת אסתר, עולם התנ"ך, תל אביב 1994, עמ' 216.

^[6]  כך למשל גבריאל חיים כהן, מבוא לאסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' 4-6.

^[7] הקפיצה על אזכור מפורש של כנבוזי מוסברת בביטוי: "ועד מלכות דריוש", וממילא גם תקופת כנבוזי נרמזת בתיאור זה.

^[8]   אברהם שלום יהודה, עבר וערב: אוסף מחקרים ומאמרים, שירת הערבים, זכרונות ורשמים, ניו יורק, תש"ו, עמ' 87.

[9] רן צדוק, שם, עמ' 186.

^[10]  אדל ברלין, שם, עמ' 15-18, 28-29, וכן לאורך הפירוש; וראו גם: Adele Berlin, "The Book of Esther and Ancient Storytelling", Journal of Biblical Literature 120.1 (2001), 3-14 .

^[11]  כך כתוב בתרגום השבעים (בתרגום לאנגלית): And the rest of the Jews who were in the kingdom assembled, and helped one another, and obtained rest from their enemies: for they destroyed fifteen thousand of them on the thirteenth [day of Adar, but took no spoil.

^[12]  בבלי מגילה יג ע"א.

^[13]  בבלי סנהדרין עד ע"ב.

^[14] אברהם שלום יהודה, שם, עמ' 89.

^[15]  אברהם שלום יהודה, שם, עמ' 90.

^[16]  אברהם שלום יהודה, שם, עמ' 90.

^[17]  תמר עילם גינדין, הטוב, הרע והעולם, מסע לאיראן הטרום-אסלאמית, מושב בן-שמן 2011, עמ' 150.

^[18]  שם עמ' 151. תמר עילם גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, ישראל 2016, עמ' 90-91.

^[19]  הטוב, הרע והעולם, עמ' 152.

^[20]  תמר עילם גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסכה.

^[21]  שם.