לא תגורו מפני איש[1]

 משמעות המשפט "לא תגורו מפני איש"

מובא בפרשתנו: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א יז).

מה משמעות הפסקה "לא תגורו מפני איש"? לפי החזקוני, "אין לו לדיין לגור מפני איש, כי אין לבעל דין לשנוא הדיין אם הוא מענישו, שיש לו לדיין להשיב לבעל הדין: הרי הקב"ה חייבך כי המשפט לאלהים הוא". לפי הסבר זה, התורה מבהירה לשופט שאין לו סיבה לחשוש מתגובה אלימה מצד הנאשם, היות והוא יבין כי השופט אינו אלא דובר משפט התורה, ואין בו כל התערבות אישית בו. לפי זה, מדובר כעין הבטחה מצד התורה, שמבהירה לשופט שאין לו מה לפחד מבעל דין שיצא חייב על ידו.

חז"ל הבינו את הפסוק בצורה שונה, ורואים בו הוראה מחייבת לשופט לדון בלי משוא פנים, כדלהלן:

שניים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואין אתה יודע להיכן דין נוטה, אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה יכול לומר להם איני נזקק לכם, שנאמר "לא תגורו מפני איש".[2]

מכאן הוראה נורמטיבית לשופט שאסור לו להתחמק ממתן פסק דין גם אם יש מקום לחשוש מתגובה אלימה מצד הנאשם, אלא שהוראה זו מחייבת רק אם השופט כבר משער מה יהיה פסק דינו. כל עוד לא ברור מה תהיה מסקנת הדיון הוא יכול לסרב מלדון.

הרב אפשטיין מסביר את ההבדל בין כאשר טרם יודע לאן הדין נוטה לבין כאשר הוא כן יודע. לדעתו, אין חובה לכל אחד מישראל לדון את חברו, אלא היא מצטמצמת למקרה בו הוא קבל על עצמו משימה זו ואז אין הוא יכול להתחמק, "כמו דקיימא לן במצות ציצית למאן דאמר דחובת בגד היא דאינו מחויב לעשות בגד של ארבע כנפות כדי להתחייב בציצית". לפי סברה זו, "אפילו בדיין קבוע[3] יש לומר דעל מנת חשש רדיפה לא קיבל על עצמו חובתו זו"[4]. אלא שלא מובן לפי הסבר זה מדוע שופט שכבר שמע את דברי בעלי הריב וטרם יודע לאן הדין נוטה יוכל להתחמק: הרי הוא כבר קבל על עצמו לדון! אלא שכנראה יש להסביר את הדבר כך: כל עוד השופט אינו משער מה תהיה הכרעתו, סירובו לדון אינו פוגע בעיקרון הצדק, הרי הדברים עדיין תלויים ועומדים. מרגע שתהליך הדיון התחיל וצפויה מסקנתו, הפסקתו מהווה פגיעה חמורה בצדק, היות ומוותרים בזה על הרשעת הנאשם.

"לא תגורו מפני איש" הלכה למעשה

מצווה זו היא אחת מתרי"ג המצוות ומופיעה כך בספר המצוות של הרמב"ם:

המצוה הרע"ו היא שהזהיר הדיין שלא לירא מאדם מזיק גוזם דובר עתק ולא יחתוך עליו הדין והאמת. אבל חייב הוא לחתוך את הדין ולא ישים לב למה שיקרה עליו מן ההיזק מאותו האיש. אמר יתעלה "לא תגורו מפני איש". ולשון ספרי: "לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או את בני, שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותיי, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש".[5]

אלא שבמשנה תורה, הרמב"ם מחלק בין דיין מזדמן לבין דיין קבוע:

שניים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין, אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר "לא תגורו מפני איש", שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותיי, ואם היה ממונה לרבים חייב להיזקק להם.[6]

לפי הרמב"ם, ההיתר להתחמק מלשפוט כאשר מרחפת על הדיין סכנה מצד הנאשם איננו תקף אלא בדיין שהוזמן לדון "אד הוק". אם מדובר בדיין שזה תפקידו, אין לו כל היתר לסרב מלדון, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

הרדב"ז על אתר מבאר את חילוקו של הרמב"ם כך: "הטעם לפי שאינו חושש לזה הקשה שהרבים יסייעוהו ויצילוהו". לפי הרדב"ז, הסיבה לכך שהממונה חייב לדון היא שלא נשקפת לו סכנה ממשית היות והציבור יגן עליו. מכאן ניתן להסיק שבכל מקרה אין חובה לסכן את רכושו או חייו. כך גם משתמע מדברי הב"ח:

פשיטא דבבעל דין רשע יכול להסתלק אף לאחר שיודע היאך הדין נוטה דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וספק סכנה או היזק ממון… היכא דאיכא סכנה יכול להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה וזריז ואינו נענש דלאו דלא תגורו אינו אלא שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה אבל בחשש סכנת נפשות והיזק ממון לא איירי קרא.[7]

ולפי הרמ"א, מכאן שאין למחות בעבריינים כבדים מחשש של תגובה אלימה מצדם:

יש מי שכתב דמכל מקום נוהגים עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה, משום שיש סכנה בדבר, שלא ימסרנו לאנסים.[8]

דעות אלה מבוססות על העיקרון הידוע לפיו פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים שבתורה, כפי שפוסק הרמב"ם: "כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג, שנאמר "במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".[9] אם נשקפת סכנה ממשית לשופט, איננו חייב לקיים את ההוראה "לא תגורו מפני איש".

לדעת הרב גזונדהייט[10], לא זו בלבד שאיום על חיי הדיין או על רכושו מאפשר להסתלק מן הדין, אלא עצם קיומו של האיום פוסל את הדיין מלשבת בדין בגלל שאז הוא נוגע בדבר: דיין שמאיימים לפגוע בו, בין בגוף בין בממון, אין לך נגיעה גדולה מזו. לדעתו, מן ההכרח הוא אפוא להבין שלא באה התורה להזהיר את הדיין אלא לבל יחשוש מאיומי סרק שסביר שלא יתממשו, כפי שפירש הרדב"ז, ויתגבר על פחדיו וחששותיו ויפסוק את הדין בלי מורא. בכגון זה בלבד הוא שאין לפסול את הדיין מחמת נגיעתו בדבר. [11]

הרב ריישר[12] מאמץ גישת ביניים, והוא מבחין בין סכנת חיים לסכנת ממון. וזה לשונו:

סבירא להם להספרי והרמב"ם ושאר פוסקים דלא יסתלק מן הדין, אף שמוחזק [בעל הדין] לרשע, מכל מקום לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין. אבל במוחזק למועד בכך, ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על מצות לא תעשה ד"לא תגורו".[13]

לפי דבריו, במקרה של פיקוח נפש אין הדיין מוזהר על איסור "לא תגורו", ובכגון זה הוא רשאי להסתלק מן הדין. לא כן הפסד ממון, שאינו מצדיק עברה על איסור "לא תעשה" שבתורה.

אבל יש שחולקים על כך: לפי הרשב"א, דיין מזדמן יכול לסרב לדון, אבל לא דיין שממונה על כך – כפי שמשתמע מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל – על אף הסכנות הכרוכות בכך, שאם לא כן, "אין הגדולים נידונים לעולם. והתורה אמרה: לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא".[14] וכך גם מובא בספר חסידים: "מעשה באישה אחת שהייתה מקללת כל מי שיעזור לבעל דין שכנגדה והיו [נפגעים]… על ידה בקללותיה. מתוך כך היו יראים לעשות דבר כנגדה. אף על פי שמקללים לא יחושו [השופטים] וישפטו צדק".[15] כך גם סובר הרב וואלקין[16], שלדעתו האיסור "לא תגורו" הוא חריג, ואינו נדחה אף לא מפני פיקוח נפשו של הדיין. וזה לשונו:

לאו זה ד"לא תגורו" שאני מכל לאוין שבתורה, כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתירא מפני איש, הרי כאילו פירשה התורה בהדיא  דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתירא ממנו… ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפילו במקום סכנה.[17]

הרב גרשוני[18] מחזיק גם הוא בדעה זו, והוא מסביר מדוע לא ניתן להסתמך על ההיתר של פיקוח נפש:

אני חשבתי פעם לחדש שאולי כמו שיש חובת מלחמה על ישראל[19]… ובמלחמה מוכרח להיות הרוגים, וכן כתב המנחת חינוך, שזאת היא המצווה של מלחמת מצוה או רשות על פי הסנהדרין, כך לקיים חוק ומשפט יש חובה על כל יחיד מהציבור למסור את נפשו אפילו על סכנת נפשות ולקיים את הסדר ואת המשפט.[20]

לדעתו יש מצוות שאינן נדחות מפני פיקוח נפש, משום שכל עניינן ומהותן לחייב את האדם למסור את נפשו ולהסתכן. כך היא מצוות המלחמה נגד האויב וכך היא גם מצוות קיום מערכת משפט שנאמר עליה: "לא תגורו מפני איש". ערך המשפט כה נעלה בעיני התורה, שהיא מצווה על הקרבה עד כדי מסירת הנפש לקיומו, שהרי בלעדיו יתמוטטו אושיות החברה.

מיכאל אברהם סבור שהוראה זו גם תקפה לגבי כל משרה ציבורית, כדלהלן:

מן ההקשר מסתבר מאוד כי… מצווה זו… נאמרה על כל מי שמחזיק שררה בישראל, ולאוו דווקא לדיינים. החלטות של אדם שמחזיק בתפקיד ציבורי אמורות להתקבל ביושר ולטובת הציבור ועל פי התורה, ללא מורא מאף אחד. מי שלא עושה כך, מעבר להיותו אדם לא הגון, עובר על לאו דאורייתא.[21]

שלום רוזנברג, מרחיב את הרעיון כדלהלן:

אכן, כאשר החיילים… מסתכנים עבורנו, אנו האזרחים חייבים להבין שחוב עצום מוטל עלינו.  עבורם חייבים גם אנו להתגבר על הפחדים האזרחיים שלנו וגם להסתכן. ודאי חייבים בכך כל אלה ששולחים אותם למשימה הצבאית, בצורה ישירה או עקיפה – מבעלי הכוח והעוצמה ועַד אחרון העובדים הנחשפים  למעשי שחיתות או עוול.

ועתה לפחד העילאי. גם הדיינים והרבנים זקוקים לאומץ, האומץ לפסוק במצבים שההכרעה בהם קשה ולא סתם להחמיר. לפניהם פחד אחר – "יראת הוראה", יראה אצילה של חכם הדואג שמא יטעה ושמא יגרום לאחרים לחטוא. אך גם מול יראה אצילית זאת נדרש אומץ כדי לנסות ולפתור את בעיות השעה, כמו למשל בעיית העגונות,  וזאת דווקא תוך שמירה על מסגרת ההלכה. גדולי התורה מצווים באומץ כלפי השמים ובלא מעט אומץ כלפי בני אדם: אומץ לעמוד במחלוקת נגד חכמים חשובים וקהל חסידיהם. אומץ גם בכך שבגלל עמדתם הם עלולים שלא למצוא שידוכים "הולמים" לצאצאיהם. כמה קשה אומץ זה! אולם, האם לא גם להם מכוונים דברי הרמב"ם: "ולא יירא  ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו… ויפנה מכל דבר למלחמה"?[22]

לפי רוזנברג, הוראה זו "לא תגורו מפני איש" היא בגדר "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא"[23]: קיימת חובה אף לסכן את חייו כאשר יש מקום לשמר את עקרונות הדת. כמו שיש חובה לדון דין אמת ויהיו התוצאות אשר יהיו, יש להילחם נגד האויב, וכן להיאבק בשחיתות, ואף לפוסקי הדור לפסוק הלכה על פי מצפונם ושיקול דעתם, בלי להתחשב בדעת הציבור שעלולה להשפיע בכיוון זה או אחר על דעתם. ערך האמת חייב להיות נר לרגליהם, ואין לערב שום שיקול אחר בהוראותיהם. גישה זו דורשת אומץ לב, ודרישה זו היא מן התורה.

[1] ראו אביעד הכהן, עצמאות הרשות השופטת "לא תגורו מפני איש", פרשת דברים, תשס"ה, גיליון מס' 217 www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/217-2.htm. וכן מיכאל ויגודה, "לא תגורו מפני איש", עשיית משפט וסיכוניה, פרשת דברים, תשס"ח, גיליון מס' 323, www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/323-2.htm.

[2] בבלי סנהדרין ו ע"ב.

[3] ראו להלן את דעת הרמב"ם בנידון.

[4] תורה תמימה הערות דברים פרק א הערה כד.

[5] ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רעו.

[6] רמב"ם הלכות סנהדרין כב א.

[7] ב"ח חושן משפט סימן יב א.

[8] שולחן ערוך חושן משפט יב א.

[9] הלכות יסודי התורה ח א.

[10] הרב יעקב גֶזונדהייט, רב, פוסק, ורבה של ורשה (1815-1877).

[11] תפארת יעקב, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ב.

[12] רבי יעקב ריישר, פראג 1670-1733.

[13] שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קמג.

[14] שו"ת הרשב"א ב שמד.

[15] ספר חסידים, (על פי כתב יד פרמא) סימן תתתקטו.

[16] הרב אהרן וואלקין, רבה של פינסק-קארלין, 1864-1940.

[17] שו"ת זקן אהרן, חושן משפט, סימן קכו.

[18] הרב יהודה גרשוני (1912-2000),  מתלמידיו של הרב קוק.

[19] ראו בהרחבה הרב יעקב זיסברג, פיקוח נפש בישיבת ארץ ישראל, שמעתין 150.

[20] הרב יהודה גרשוני, "פדיון שבויים לאור ההלכה", הדרום לג (תשל"א), עמ' 37-27.

[21] מיכאל אברהם, בדין "לא תגורו מפני איש", מבט נוסף על חובת היחיד בתפקיד ציבורי,  והיה מחניך קדוש, בטאון הרבנות הצבאית, גליון ג, קיץ התשס"ח, עמ' 247.

[22] שלום רוזנברג, לבד מול כולם, פורסם במוסף שבת, מקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015.

[23] בבלי פסחים קכ ע"א, ועוד.