המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי אליעזר

כתוב בפרשתנו "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט כז). בהתייחסה לפסוק זה, המשנה מביאה את המחלוקת הבאה:  

עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה". מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להם כך עתיד להאיר להם.[1]

זאת אומרת שלפי רבי עקיבא, עשרת השבטים שגלו עם סוף מלכות ישראל בשנת 722 לפה"ס אינם עתידים לחזור לעולם.

לדעת הרב הלוי, דעה זו של רבי עקיבא קשורה לאמונתו שבר-כוכבא היה המשיח האמיתי:

אכן האמין רבי עקיבא בכל לבו שבר-כוכבא היה משיח שבא לגאול את ישראל גאולה שלימה של אחרית הימים[2]… ובתור נושא כליו הפיץ את האמונה במשיחיותו של בר-כוכבא בכל תפוצות ישראל… רבי עקיבא הגיע בסיוריו להפחת האמונה בביאת המשיח עד גינזק שבמדי מקום גלותם של עשרת השבטים, ונוכח כנראה שאין כל אפשרות או רצון מצד הנדחים הגולים שם לחזור לארץ ישראל. וכיון שהאמין בכל לבו שאכן בר-כוכבא הוא מלך המשיח, והיה ברור לו שאין גאולה שלימה ללא קבוץ גלויות מלא, והגיע למסקנה הגיונית שאין הם עתידים לחזור, וגאולת ישראל השלימה לא תתעכב בגללם.[3]

לפי הרב הלוי, דעתו הנחרצת של רבי עקיבא בעניין עשרת השבטים היא פועל יוצא של הכרתו בבר-כוכבא כמלך המשיח. אם כן, יתכן שהוא היה משנה את דעתו אחרי שהתבררה טעותו, אלא שהוא נהרג עם תבוסתו של בר-כוכבא. לפי זה, האם יש מקום להתחשב בדעתו? בנוסף לכך, דעה זו של רבי עקיבא מעלה שאלות אחדות, כדלהלן:

 

הגליית עשרת השבטים ובעיית היובל

מסופר בספר מלכים (מלכים ב כב) שבזמן המלך יאשיה מצאו ספר תורה בבית המקדש. המלך קרא בו והתברר לו שעם ישראל הפר את מצוות ה' ולכן עלול להיענש בצורה הקשה ביותר. כדי להתמודד עם המצב, הוא שלח משלחת לחולדה הנביאה לשמוע ממנה הוראות מתאימות. באותו זמן, הנביא ירמיה היה חי, והגמרא מתמודדת עם השאלה מדוע פנו לחולדה הנביאה ולא לירמיה שמן הסתם היה בכיר יותר:

חולדה, דכתיב: "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ… אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה… וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם… וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ" (מלכים ב כב יד)… יאשיה גופיה, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה? אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן. רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם, שהלך להחזיר עשרת השבטים. ומנלן דאהדור? דכתיב "כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב" (יחזקאל ז יג), אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירן, ויאשיהו בן אמון מלך עליהן.[4]

ורש"י מבאר:

יובל בטל משגלו עשרת השבטים בימי חזקיה, שנאמר "לכל יושביה" (ויקרא כה י) בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתם, נמצא משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה כבר בטלו היובלות, ויחזקאל היה מתנבא לאחר זמן שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירם באותה שנה שנמצא הספר, והיא שנת שמונה עשרה ליאשיהו, וכששלח על דברי הספר אצל חולדה לא היה שם ירמיה, וחזרו למנות את היובל, ולא הספיקו למנות אלא שמיטות עד שחרב הבית.

אם כן, דברי רבי יוחנן – הטוען כי ירמיה החזיר לארץ את עשרת השבטים – אינם מתיישבים עם דעת רבי עקיבא – הטוען שהם לא יחזרו. אפשר כמובן לטעון שרבי יוחנן נוקט כשיטת רבי אליעזר, החולק על רבי עקיבא, אבל רבים מנסים ליישב את המחלוקת. רש"י כותב: "הא דאמרינן בגמרא דירמיה החזירם, לא שהחזירם כולם, אלא מקצתם החזיר".[5] אלא שלפי תירוץ זה, לא מובן איך יכלו לחדש את היובל, הרי יש צורך לפחות ברוב יושביה כדי שהוא יחול.

לפי הרב ליפשיץ[6], ירמיה החזיר חלק ניכר מיוצאי עשרת השבטים – מספיק כדי שהיובל ינהג – אבל רבים מהם נשארו בגולה, והוא אף מציין שלפי מה שהיה ידוע בתקופתו, יש ידיעות מוצקות על צאצאיהם במקומות שונים בעולם:

מה שכתב רש"י בתחילת דבריו שרק מקצתם החזיר ירמיה הנביא, אחרי מחילת כבוד רבינו, דוחק, דהרי השתא ארצות לחלח וחבור וגו' בארץ הודו כולם גלויים לנו וידענו שהיהודים בהודו ובכינא הם רק מעט מזער נגד עם הקודש שבאפריקא ואייראפא ובאזיא המערבית… אמנם נראה לי שוודאי ירמיה החזיר רבים מהם… רק שהרבה מהנשארים נטמעו בין הגויים, כאשר ידענו הרבה מהם שהם באינדיען וכינא ואבעסיניען, ואינם יודעים רק שהם יהודים, ומלים את עצמם ומקיימים איזה מצות, אבל עבודתם את ה' מעורב עם עבודת אלילים, ובהא פליגי רבי עקיבא ורבי אליעזר אם לעתיד לבא אותם שנשארו מטומעים שוב יתקרבו תחת כנפי השכינה ביד חזקה… דאף שכמה מהן הן עובדי עבודה זרה ממש, וגם שם ישראל נשכח מהם, ורק איזה מנהגי ישראל עדיין מעשה אבותיהם בידיהם, כעם אפאגאנען שכמה חכמי יעאגראפיע חושבים שהם יהודים שכוחים, אבל הרי גם במצרים היו כולם עובדי עבודה זרה והקב"ה ברוב רחמיו פתח בצבת עיניהם וגאלם.[7]

לפי דעה זו, המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי אליעזר חלה על מיעוט זה שנטמע בין האומות ושקשרו עם היהדות כמעט נשכח.

 

עשרת השבטים והגאולה העתידה

המהר"ל מקשה על דעתו של רבי עקיבא שהיא נוגדת את חזון הגאולה איך שהוא רואה אותו:

אין מחלוקת אם יהיו לעתיד כל עשרת השבטים, או רק יהודה ובנימין. שאין לומר שיהיה חסר שבט אחד מישראל חס ושלום, שדבר זה אי אפשר לומר, שאין חילוק יותר מזה שיהיו חס ושלום מקצת ישראל בלבד, ולא הכל.

המהר"ל לא יכול להעלות על הדעת שבגאולה העתידה עם ישראל לא יהיה בשלמותו. לכן, הוא טוען שאף רבי עקיבא מודה שהדברים יחזרו לקדמותם, אלא שמספר מועט של יוצאי עשרת השבטים ייטמעו לחלוטין בין האומות, בהתאם לשיטת רבי יוחנן:

צריך לומר הא דסבירא ליה למאן דאמר עשרת השבטים אין עתידין לחזור, דלא איירי בכל עשרת השבטים, שהרבה מהן כבר שבו, והרי אמרינן בגמרא דירמיה החזיר אותם.[8]

גם רש"י מבאר את דברי רבי עקיבא בצורה כזאת שאין בהם לסתור את חזון הגאולה השלימה עם חזרתם של כל שבטי ישראל בארץ ישראל: "אף עשרת השבטים אין עתידים לחזור להיות להם חלק לעולם הבא, לא בבניהם ובני בניהם קאמר, אלא אותם שגלו עצמם אין להם חלק שרשעים גמורים הם, אבל בניהם ודורות הבאים זוכים ומזכים". לפי רש"י, הגאולה העתידה היא מאורע אסכטולוגי שיתאפיין בניסים גלויים: תחיית המתים, ביאת המשיח, הקמת בית המקדש וקיבוץ גלויות. לפי השקפה זו, אין רבי עקיבא טוען אלא שהגולים מעשרת השבטים לא יקומו לתחיה באותו זמן, אולם בקיבוץ הגליות שיחול אז, צאצאיהם כן יחזרו כך שעם ישראל ישכון בשלימותו בארצו.

 

הגליית עשרת השבטים על פי המדע ההיסטורי

מתברר שניתן לפתור את בעייתנו – איך יתכן שלא כל השבטים ישתתפו בגאולה העתידה – בהסתמך על המדע ההיסטורי. על פי המסופר בתנ"ך, כאשר מלכות ישראל הובסה על ידי צבאות אשור, משתמע כי מלך אשור הגלה את כל האוכלוסייה למקומות שונים באימפריה האשורית והושיב במקומה אנשים שבאו מתוכה:

בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי (מלכים ב יז ו)… וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה.  עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ (שם כב-כד).

ועל רקע זה יש להבין את המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר. אלא שהרב מרגליות[9] מציין, בהתבססו על ממצא ארכאולוגי שהתגלה בזמנו, שלמעשה אלה שגלו אינם מהווים אלא חלק קטן מסך הכול עשרת השבטים שגלו לבבל: "סנחריב השאיר דלת העם… ובכתבי היתדות שנתגלו זה מקרוב מוזכר שהגלה כ"ז אלף ור"צ איש והם האפרתים ואנשי השם, אבל המוני העם נשארו בארץ ישראל והסתפחו לנחלת ה' בני יהודה ובנימין".[10] לפי הבנה זו, הרוב המכריע של בני ישראל נשאר בארצו, מה שפותר את בעיית הגאולה העתידה שהוצגה לעיל.

 

ואמנם בכתובת שנמצאה, אשר מפרטת את מסעות סרגון מלך אשור[11], מצוין כי בעקבות המלחמה נשבו 27,290 תושבים[12]. בהנחה שנתון זה הינו אמין וממצה, המסקנה העולה ממנו היא שבפועל מרבית תושבי ישראל לא הוגלו, ונשארו במקומם. גם במקרא ישנן אסמכתאות רבות לכך שההגליה האחרונה, בדומה לאלו שקדמו לה, הייתה חלקית בלבד, ורבים מתושבי הממלכה או צאצאיהם נספחו לממלכת יהודה, או לגולים ממנה לאחר חורבנה.[13] ייתכן גם שחלק מצאצאי עשרת השבטים נטמעו בשומרונים, שלפי התנ"ך הם צאצאי הגויים שיושבו בשומרון במקום הגולים, אבל לפי מסורתם הם מצאצאי שבטי אפרים ומנשה[14], אם כי לפי המסורת השומרונית הפילוג בינם ובין שאר השבטים חל מאות רבות של שנים מוקדם יותר בימי עלי הכהן, על רקע המחלוקת לגבי מקום המשכן.

ככל הנראה גם הייתה נדידה המונית של תושבי ממלכת ישראל לממלכת יהודה השכנה שכן לדעתו של ישראל פינקלשטיין ממצאים ארכיאולוגיים מראים שבתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל הצפונית גדלה אוכלוסיית העיר ירושלים פי חמישה, מה שיכול להיות מוסבר בהגירה רחבת היקף של שרידי הממלכה לעיר. להערכת פינקלשטיין, ממלכת ישראל הייתה ממלכה בת כ-300,000 תושבים בשיאה כך שבחישוב של סך הגולים שמתארת הכתובת האשורית עולה כי בכל אופן רוב האוכלוסייה המקומית נשארה במקומה. מקובל גם שלא היה לאשורים אינטרס שיתר האוכלוסייה בממלכה זו תוגלה שכן רובם היו חקלאים שהאשורים היו זקוקים לכך שימשיכו לעבד את אדמתם ולהפיק את תוצריהם כדי שהרווח הכלכלי מהאזור הכבוש הזה יישמר.[15] מכל מקום, הדעה הרווחת כיום היא כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל נשארה במקומה תחת תשלום מס גולגולת כבד לאשורים ואילו רק האליטה החברתית שהיוו איום במרי כנגד השלטון האשורי החדש במקום הוגלתה לאשור.

 

כל יושביה או רוב יושביה?

על המשנה המציגה את המחלוקת בין רבי עקיבא לבין רבי אליעזר הרמב"ם מפרש: "כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם". בפירושו למשנה הרמב"ם רגיל לפסוק לפי מי מהתנאים יש לנהוג להלכה, ובמחלוקת זו משתמע מדבריו שאין כל נפקא מינא למעשה. והדברים תמוהים: הרי הנהגת היובל תלויה במחלוקת זו, כפי שפסק הרמב"ם במשנה תורה:

משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות, שנאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבים שבט בשבט אלא כולם יושבים כתיקונם.[16]

אלא שמסתבר שיש להסתפק ברוב העם. הרי לעולם לא יתכן שכל היהודים יתגוררו בארץ ישראל! כך כותב הרמב"ן: "אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבואכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור"[17]. וכך כותב החינוך: "בזמן שכל ישראל שם, כלומר רובם"[18]. אבל דרוש ייצוג של כל השבטים.

הרב אלעזר מלמד פוסק להלכה שבעיקרון מספיק רוב, בתנאי שתתקיים החלוקה לשבטים:

כדי שנתחייב בחלה, תרומות ומעשרות מהתורה, צריך שרוב ישראל יתגוררו בארץ. וכדי שנתחייב בשביעית ויובל מהתורה, צריך שבנוסף לכך ישראל ישבו בארץ כתיקונם, היינו שהארץ תחולק לשנים עשר שבטי ישראל, ורוב כל שבט ושבט ישב בנחלתו, ויחלקו את הנחלות לכל משפחות השבט.

אם כן לכאורה, קרוב היום שרוב היהודים יתגוררו בארץ ישראל:

נברר תחילה את הגדרת "רוב יושביה": רבים אומרים, שמספר היהודים כיום הוא כשלושה עשר מיליון, וכשמעל לששה וחצי מיליון יהודים יגורו בארץ, יתקיים התנאי הראשון ונתחייב בחלה ותרומות ומעשרות מהתורה.

אבל לאמיתו של דבר, אין זה המצב, באשר יש להתחשב בכל בני ישראל, ולא רק באלה שיודעים שהם יהודים:

אולם נראה שיש לעיין בדבריהם, כי שלושה עשר מיליון כוללים רק את היהודים שמזדהים כיהודים, ואינם כוללים שתי קבוצות נוספות של צאצאי יהודים. הקבוצה הראשונה, יהודים שהוריהם התבוללו לפני דורות ספורים, שעל ידי בירורים קלים למדי ניתן לוודא שאימם יהודייה. יחד איתם ניתן אולי לשער שהעם היהודי מונה כיום לפחות שמונה עשר מיליון. הקבוצה השנייה גדולה בהרבה, וכוללת בתוכה את כל צאצאי היהודים שהתבוללו בגויים בלחץ ייסורי הגלות האיומים, אבל להלכה הם יהודים, שכן הם צאצאי אמהות יהודיות, ולהלכה כל מי שאימו יהודייה אפילו אחר מאה דורות נותר יהודי… במשך הגלות הארוכה, בכל המלחמות והנגישׂות וגזירות השמד האיומות, מיליוני יהודים הורחקו מגבול ישראל בזרוע, וכיוון שהבנות נותרות תמיד יהודיות, יש לשער שכל האנוסים הללו התרבו כשיעור שהתרבו העמים שבתוכם התבוללו. לדוגמה, משערים שהיהודים שהתבוללו בספרד ופורטוגל היו כעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה, נמצא אם כן שגם היום, כעשרה אחוז מתושבי ספרד ופורטוגל, וכן לפחות עשרה אחוז מצאצאי הספרדים והפורטוגזים שהיגרו לארצות אמריקה הלטינית, כדוגמת ארגנטינה, ברזיל ומקסיקו הם יהודים. ולפיכך, רק צאצאי האנוסים הללו הם כשלושים מיליון יהודים שהורחקו בזרוע. כמו כן יש מעריכים שלפחות כעשרה אחוז מאוכלוסיית אירופה המערבית מצאצאי יהודים אנוסים. וכך ישנם עוד צאצאי יהודים בארצות ערב וצפון אפריקה ומזרח אירופה. יתכן שקבוצה זו מונה מאה מיליון יהודים ואולי כמה מאות מיליונים.

עד כאן אין התייחסות למחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר. אבל הרב מלמד מוסיף:

כמו כן יתכן שיש לצרף קבוצה שלישית: צאצאי עשרת השבטים, שאמנם חלקם חזרו והצטרפו לישראל, אבל חלקם נותרו בארצות גלותם.[19]

כך שרחוק היום שהיובל יחזור לתוקפו, וכל זה בלי לדבר על התנאי השני: שתחודש החלוקה לשבטים כתיקונה.

 

סיכום: מיהו יהודי?

מדינת ישראל רואה את עצמה כמדינת העם היהודי. אלא שלא ברור כלל מי בדיוק כלול בהגדרה זו. אם דנים על פי ההגדרה החמורה של ההלכה הפסוקה, הקובעת שכל מי שנולד מאם יהודייה הוא יהודי, הדבר אינו פשוט כלל, כפי שהרב מלמד הציג את הבעיה. מצד שני, יש להודות לכך שבתולדות כל העמים – ולא רק בעם ישראל – ההתפתחות ההיסטורית גורמת לכך שמרכיבי עם כלשהו עוברים במשך הזמן תהפוכות מרחיקות לכת. ואולי כך יש להבין את המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר. בעוד שרבי אליעזר סובר שעם ישראל הוא קבוצת הישראלים שהם יהודים על פי ההלכה – גם אם התבוללו כבר מלפני זמן רב – רבי עקיבא בדעה שיש להתחשב רק באלה ששמרו בצורה כלשהי על זיקתם לעם ישראל. למחלוקת זו יש כמובן השלכות הלכתיות חמורות, כמו דיני שמיטה ויובל, אבל גם השפעה על אופי הגאולה האחרונה: לשיטת רבי עקיבא, קיבוץ גלויות הוא בהישג יד, ואילו לשיטת רבי אליעזר, רק בצורת ניסית יהיה ניתן לקבץ את כל בני ישראל – באשר רובם אף לא מודעים כלל שהם שייכים לעם ישראל.

[1] סנהדרין י ג.

[2] ראו משנה תורה להרמב"ם, הלכות מלכים יא ה.

[3] הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב ד ח.

[4] בבלי מגילה יד ע"ב.

[5] רש"י סנהדרין קי ע"ב ד"ה אין עתידים לחזור.

[6] רבי ישראל ליפשיץ (גרמניה 1782- 1860).

[7] תפארת ישראל, יכין, סנהדרין י ג.

[8] ספר נצח ישראל פרק לד

[9] הרב ראובן מרגליות (גליציה 1889 – תל-אביב 1971).

[10] מרגליות הים, סנהדרין קי ע"ב.

[11] מצבת סרגון מוצגת היום במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. יחד עם זה, לפי מצבה זו זה סרגון שכבש את שומרון והגלה את יושביה. דבר זה עומד בסתירה למסופר במלכים ב יז ובכרוניקה הבבלית כי שלמנאסר החמישי כבש את שומרון.

[12] כתובת זו פוענחה על ידי הארכיאולוג הגרמני הוגו ווינקלר שפירסם את ממצאיו בשנת 1889.

[13] בספר דברי הימים (א ד מב) מסופר על חמש מאות מבני שמעון שבימי חזקיהו התיישבו בהר שעיר שבדרום עבר הירדן.

[14] ראו פרנק מור קרוס, ע' שמרונים, אנציקלופדיה מקראית.

[15] ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום" באוניברסיטת תל אביב. לקוח מדף היוטיוב הרשמי של האוניברסיטה.

[16] הלכות שמיטה ויובל י ח.

[17] חידושי הרמב"ן גיטין לו ע"א.

[18] ספר החינוך מצוה שפה.

[19] הרב אלעזר מלמד,  חזון השביעית, יא ג.