פרשת נשא: היחס לסגפנות במשנתו של הרמב"ם

 

היחס לסגפנות במשנתו של הרמב"ם[1]

 

בהלכות דעות (ג א), הרמב"ם כותב:

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאים את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהם, כגון כהני העובדי כוכבים[2]. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו יא). אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה![3] לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים![4] ובכלל הזה אלו שמתענים תמיד אינם בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" (קהלת ז טז) [5].

מהדברים הנ"ל משמע לכאורה שהרמב"ם שולל מכל וכל סגפנות כלשהי[6], הבאה לידי ביטוי באמצעות נדרים ושבועות[7]. במיוחד דינו של הנזיר – שהוא מקרה פרטי של נדרים ושבועות – הוא בעליל מעשה של סגפנות, כאשר הנודר אוסר על עצמו לשתות יין לתקופה פחות או יותר ארוכה. הרמב"ם מטעים כי אין התורה אסרה לשתות יין, ולכן אל לנו להחמיר כביכול יותר מהקב"ה, ולאסור על עצמנו דברים שהוא ית' לא מצא לנכון למנוע ממנו[8].

דברים אלה סותרים לכאורה את מה שהרמב"ם כתב במורה הנבוכים, שם הוא מדבר בשבח הנזיר.[9] הכתוב מכנה את הנזיר הפורש משתיית יין "קדוש" שנאמר: "קדש יהיה" (במדבר ו ה). מעלת הנזיר היא שהוא "שווה למעלת כהן גדול בקדושה, עד שאינו מתטמא אפילו לאביו ואמו כמוהו, כל הגדולה הזו מפני שפרש מן היין"[10].

יתירה מזו: מדברי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים", בניגוד למה שכותב בהלכות דעות, משתמע שהוא משבח את הפרישות היתרה: "מה שנצטווינו בו מאיסור המאכלות האסורות… כל זה הכשרה להקניית מידת ההסתפקות ועצירת תאוות האכילה והשתייה" (שם מח). וכן: "ממטרות התורה… הזנחת התשמיש וההתרחקות ממנו ומיעוטו ככל האפשר… הנה ביאר כי הקדושה הזנחת התשמיש"[11].

דרך אחת ליישב את הסתירה היא לחלק בין משנה תורה ומורה הנבוכים, על פי מה שכותב הרמב"ם בעצמו. כך הוא מבאר את הדין "עין תחת עין": "מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו: כאשר יתן מום באדם כן יִנָּתֵן בו (ויקרא כד:כ)". והוא מיד מוסיף הערה, להתגונן נגד הטענה כי על פי ה"פירוש המקובל", דינו של המחסר איבר הוא פיצוי כספי ולא הטלת איבר ממש: "אל תעסיק מחשבתך בזה שאנו עונשים כאן בתשלומין, כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים ולא לתת טעמים להלכה"[12]. הרמב"ם מזהיר את המעיין בספר הגותו כי דרכו שונה שם מזו שנקט בה במשנה תורה, באשר במורה הנבוכים הוא אינו רואה את עצמו מחויב לדברי חז"ל באותה מידה בה הוא מחויב להם בספר ההלכה שלו. בספר ההגות הרמב"ם מבקש לעמוד על כוונותיו האמיתיות של נותן התורה כפי שהן עשויות להתגלות במשמעותו הפשוטה של המקרא. לפשוטו של מקרא יש תפקיד שאינו נופל מזה של דרשות חז"ל, באשר הוא מייצג את החוק האידיאלי ואילו פרשנות חז"ל מבטאת את החוק שניתן ליישמו בפועל. בתור דוגמה מובהקת לעיקרון זה הרמב"ם מביא את פרשת עין-תחת-עין. על פי פשוטו של מקרא יש להוציא את עינו של מי שחבל בעין חברו וזו הכוונה התיאורטית של נותן התורה. אולם משום שדבר כזה אינו ישים מכל מיני טעמים, להלכה נקבע כי החובל נענש בתשלום ממון בלבד. אם כן, ניתן לומר דבר דומה בעניינו של הנזיר: על פי החוק האידאלי, נזירות היא התנהגות רצויה, אלא שחז"ל דרשו שלמעשה אין הדבר אפשרי, ולכן בספר ההלכה שלו הוא שולל אותו ומציג אותו כ"חטא". כך אמנם משתמע ממה שנאמר בראש מסכת נזיר:

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעת? העבודה, שאגלחך לשמים! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו ב).[13]

כמובן, אין להבין מדברי הרמב"ם כי מדובר ב"המצאה" של חז"ל הנוגדת את מה שכתוב בתורה, אלא שהביעו – על פי המסורת שבידיהם – את כוונתו האמתית של נותן התורה: נזירות היא בעיקרון דבר טוב, אלא שלמעשה אין הדבר רצוי, מפני שאין במציאות כמעט מי שיעשה זאת בכוונה הרצויה באמת. כך אמנם משתמע ממה שהרמב"ם כותב בסוף הלכות נזירות:

האומר: "הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה", וכיוצא בזה, הרי זה רשע, ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר "נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ… קָדֹשׁ הוּא לַה'" (במדבר ו ז-ח), ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים"  (עמוס ב יא).[14]

אולם נראה שניתן ליישב את דברי הרמב"ם באופן אחר: מסתבר שאין כאן ממש סתירה. בהלכות דעות, אין הרמב"ם מתייחס דווקא לנזיר, אלא באופן כללי הוא שולל סגפנות יתירה, כאשר דרשת חז"ל על הפסוק "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" אינה אלא הוכחה לגישתם הכללית בנידון. מצד שני, באותן הלכות דעות (ה א) הרמב"ם מאריך בגנות הגרגרנות ומפליג בתיאורו על דרך השלילה. לא זו בלבד שהגרגרנות נוגדת את כללי הנימוסים התקינים ואת הנהגת הבריאות אלא היא גם עלולה לזהות את הנוהג על פיה כבעל השקפות הנוגדות את הדת. מכאן שהפרישות מכל מה שחומרי נתפסת בעיני הרמב"ם כאחד מיסודות הדת, ולא רק כאמצעי להתרחקות מחיי תענוגות מטעמים של מוסר. כל עיקרה של הדת הוא להגיע לחיי רוח שלמים ומלאים כחיי הצדיקים בעולם הבא.

יוצא מכאן שהרמב"ם בעצם מצדד בסגפנות אך במידה מתונה בלבד, כך שאין כל סתירה בין שיטתו לזו של חז"ל הרואים בנזיר "קדוש" – כפי שכותב במורה הנבוכים. הרי מן הסתם האדם מקבל עליו להיות נזיר לתקופה מוגבלת בלבד, במטרה לתקן פגם מסוים המעכב את התפתחותו הרוחנית. יחד עם זה, הרמב"ם למד מדרשת חז"ל כי אַל לו לאדם לפרוש לגמרי מן המוּתר בכוונה לשפר את סיכוייו להגשים מטרת חייו – השגת ה'. התורה ניתנה לבני אדם ואין מצווה – ויותר מזה: אסור – לעשות פעולות ולהתנהג התנהגויות של פרישות מחיי העולם הרגילים. הדרך המאוזנת היא הדרך הבינונית, שלשיטת הרמב"ם אמנם נוטה מעט לצד הסגפנות.

 

 

[1] רובן של הדברים המופיעים כאן לובנו ונכתבו במסגרת לימוד בחברותא עם ידידי הרב ד"ר יצחק איזק.

[2] הרמב"ם חי בין עמים בני דתות מונותיאיסטיות ועובדי אלילים, ומן הסתם הוא הכיר את מנהגי הנזירות של הנוצרים ואולי גם אלה של הנזירוּת ההינדואית. נזירים אלה ברובם חיו אז וחיים היום חיי התבודדות של יחידים או בקבוצות הנוהגות לפי תקנון כתוב או מוסכם. הוכרו דרגות רבות של פרישות וסגפנות. בראש הסולם עמדו נזירי המדבר – הארמיטים – ונזירי הר סיני. הקיצוניים שבין הנזירים נהגו להתרחק מחברת אנשים, אל פנים המדבר, למשך חדשים ואפילו שנים; שם התגוררו במערות או בסוכות והתקיימו על עשבים וצמחים.

[3]  בבלי תענית יא ע"א.

[4]  ירושלמי נדרים ט א.

[5] הרמב"ם משתמש בפסוק זה כדי לבסס את שיטתו המתנגדת להתחסדות יתר וסיגופים, אף על פי שפרשנות זו נוגדת פשוטו של מקרא:

א. בפסוק הבא (יח) קהלת אומר לסיכום הדיון: "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך". משמע שקהלת חוזר בו ממה שאמר בפסוק "אל תהיה צדיק הרבה וכו'", ומסיק שטוב לאחוז בצדק ולעסוק בחכמה.

ב. אף אם נאמר שזו דעתו של קהלת, ספק אם התואר צדיק שבמקרא יש לו משמעות של פרישות והסתגפות, גם כאשר תואר זה מצורף לתואר הפועל "הרבה". ברם, בבארו את הפסוק הרמב"ם הולך בעקבותיהם של בעל "חובת הלבבות" (שער חשבון הנפש, פרק ג, סעיף "והחמישה ועשרים") ורבי אברהם אבן עזרא. ראה עוד ב"דעת מקרא" ובייחוד הערה 41.

[6] ראו גם מה שהרמב"ם כותב בהקדמתו למסכת אבות (שמונה פרקים) בהתחלת פרק רביעי.

[7] לכאורה, אין צורך להגיע לידי נדרים ושבועות כדי לאמץ חיי סגפנות, קבלת חומרות מהווה תהליך דומה. אלא שיש בקבלת נדרים צעד של התחייבות עצמית שאין בחומרות בעלמא. בנוסף, חומרות לעיתים קרובות אינן באות אלא להוציא את זה שמקבל אותן על עצמו מספק כלשהו בעניין הלכתי מסוים ואין להן ערך  כשלעצמן.

[8] כל זה נאמר בנוגע למי שרצונו להרחיק לקיצוניות העשויה להתפרש כחיובית. אולם אין ללמוד מכאן שכל התנהגות שהתורה לא מנעה מפורשות היא מותרת. יש להניח שהרמב"ם לא יחלוק על דברי הרמב"ן בנושא "נבל ברשות התורה" (ויקרא יט ב). הציווי "קדושים תהיו" מכוון – לשיטת רמב"ן – לכך "שנהיה פרושים מן המותרות, למעט במשגל … ויקדש עצמו מן היין במיעוטו … וגם ישמור פיו ולשונו מהתגעל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס".

[9]  גילוי סתירות ומאמץ ליישבן בין משנה תורה ומורה הנבוכים מניח כי עקרונית אין לחלק ביניהם, בהתאם למה שכותב הרב מאיר שמחה מדווינסק: "דברי הרמב"ם בכל ספריו ביד החזקה במורה ובפירוש המשניות רוח אחת בהם" (משך חכמה, שמות כ ג).

[10]  ג לג, ג מח.

[11]  שם לג.

[12] מורה הנבוכים ג מא.

[13]  בבלי נזיר ד ע"ב.

[14] הלכות נזירות י יד.