גדר האיסור על פי פשוטו של מקרא

בפרשתנו מובא האיסור: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט יח).

רש"י מפרש את האיסור לפי פשוטו:

לא תקם: אמר לו השאילני מגלך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו השאילני קרדומך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני מגלך. אמר לו הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם.

וכן הרשב"ם: "לא תקום – לגמול לו רעה תחת רעה. ולא תטור – אפילו בלבבך, אלא עבור על מידותיך".

כך שישנו איסור גורף ליקום ולנטור. וכך אמנם נפסק על ידי הרמב"ם, המצרף לפסקיו טעם האיסור:

הנוקם מחברו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תקום", ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם, שהכול אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינם כדאי לנקום עליהם… וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תטור את בני עמיך"… אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מלבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.[1]

פירוש "הדר זקנים" שם לב לכך שאין התורה באה בטענות על מי שסירב לכתחילה להשאיל את המגל, אלא רק למי שכתוצאה מכך מתנהג בצורה לא ראויה:

הראשון לא הניח להשאיל לחברו אלא מחמת צרות העין שהיה מגלו חביב עליו ואין הקב"ה מכריח האדם להשאיל דבריו שלא מרצונו, אבל זה שהיה משאיל לו לולי השנאה שרוצה להינקם ובתחרות עושה כך אמר הקב"ה תנצח האהבה שיש לך עמי השנאה שיש לך עמו.[2]

"צרות עין" היא מידה מגונה, אבל היא לא נאסרת על ידי התורה, המקפידה על נקימה ונטירה בלבד. בכל מקרה יושם לב שהפעולות המתוארות כאן הן בעיקרון פעולות מותרות: לא מדובר בנזקים ממש – הן בגוף, הן בנפש והן בממון – שהם ממילא אסורים.

גדר האיסור על פי חז"ל

אולם מהגמרא הבאה הדברים נשמעים קצת אחרת:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. והכתיב "לא תקם ולא תטר"? ההוא בממון הוא דכתיב… וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה לא). לעולם דנקיט ליה בליביה [רש"י: ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט, ישתוק. ריטב"א: פירוש, הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה, אלא מניח עלבונו למקום]. והאמר רבא: כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו? דמפייסו ליה [לבקש מחילה] ומפייס.[3]

מהגמרא הנ"ל עולה כי:

• גדר האיסורים לא תקום ולא תטור מוגבל לתחום "נזקי הממון" בלבד, היינו פגיעות בתחום הכלכלי, כמו למשל סירוב להשאיל כלי עבודה.
• בעניין "נזקי הגוף" – הכוללים גם ביזוי והשפלה – כל עוד הפוגע לא ביקש סליחה, מידת חסידות היא שלא לנקוט במעשה נקם, אבל אין כל איסור לזכור את הפגיעה ולסמוך על הקב"ה שהוא יעניש את הפוגע.
• אם הנפגע תלמיד חכם, ישנה אפילו חובה לשמור על זיכרון הפגיעה עד שהפוגע יבוא על עונשו.

המאירי מסכם את הדברים כדלהלן:

כל שציער את חברו בגופו, הן בהכאה, הן בקללה, הן באיזה צד של קלון, אם האחר מפייסו על זה כראוי לו, אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש, שכל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום, אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו, מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים… ולא עוד, אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני, תבוא עליו ברכה. הא, מכל מקום, תלמיד חכם ומלך וכיוצא באלו, אף על פי שאינם משתדלים בנקימה, מכל מקום ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו העניין למי שאינו מקפח שכר בריאה, עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן, וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ה' ומהשגחתו יארע לו כן, אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו, שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער, ועל זה אמרו "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש", כלומר שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו, "אינו תלמיד חכם", כלומר אין מידתו כמידת תלמיד חכם, שראוי לו ליקר תורתו.[4]

המאירי עושה הבחנה בין אדם מן השורה לתלמיד חכם. אדם מן השורה שנפגע על ידי חברו רשאי לנקום כל עוד חברו לא ביקש ממנו מחילה. עם זאת, אין זו ההתנהגות הרצויה ביותר, אלא זו רשות בלבד, ואם הוא מוחל לו הרי "תבוא עליו הברכה". לעומתו, אף אם אין זה ראוי שתלמיד החכם יבצע פעולת נקמה במו ידיו, הוא מחויב לנטור בלבו את צריבת הפגיעה בו ולצפות שהנקמה תצא אל הפועל ואין עליו חובה למנוע אותה.

נמצאנו למדים כי לאדם מן השורה מותר לו בעיקרון לנקום ולנטור אם פגעו בו פגיעה שאיננה כלכלית – כל עוד מדובר בפעולה שאיננה אסורה –  אבל מידת חסידות היא שלא לנקום בפועל. ואילו תלמיד חכם מחויב שלא לעבור לסדר היום אם פגעו בו פגיעה שאיננה כלכלית, אף אם הוא נמנע מלנקוט מעשה נקם בפועל. אם הפוגע לא התנצל בפניו, עליו לזכור את הפגיעה, ויחכה שאיש אחר או אף הקב"ה יבצע את פעולת הנקמה.

הסיפור הבא היא אילוסטרציה מדויקת של העיקרון הזה:

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא [רש"י: הטבח חטא לו], לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא; אמר ליה: להיכא קא אזיל מר? אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא [עכשיו הוא מענישו למות]. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא [משבר עצמות ראש של בהמה], דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה [בגרגרתו], וקטליה.[5]

כשרב מצהיר שהוא הולך לפייס את הטבח, הוא בעצם מתכוון לתת לו הזדמנות להתנצל בפניו. אין הוא מעלה על הדעת לסלוח לו סתם. רב הונא הבין שהטבח לא יתנצל ושהקב"ה יעניש אותו על כך, כפי שקרה במציאות.

מדוע נחש?

חז"ל ממשילים את אופן הנקמה לפגיעת הנחש. פרשנים שונים מסבירים מדוע דווקא חיה זו שימשה כמשל. המאירי מבאר "כנחש כלומר, שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו"[6], זאת אומרת שמתכנן את נקמתו בחכמה. הרב יונתן אייבשיץ מביא פירוש אחר:

אמרו כי נחש… ממית בלי הנאה רק לשליחות של מקום[7]. ולכך אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, כי תלמיד חכם ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו, לנקום בעושי רעה ולחויה בחוויה דרבנן דלית ביה אסותא, אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן, כנחש שנושך מבלי הנאה כלל.[8]

לפי פירוש זה הנקמה של תלמיד החכם צריכה להיות לשם הגנה על כבוד התורה בלבד – כפי שיבוא להלן – ללא מעורבותם של מניעים אישיים.

בירור דעת הרמב"ם

כאמור, אין גמרא זו תואמת את פסק הרמב"ם. כך שאל מנחת חינוך עליו: "הרמב"ם אינו מביאו [את הבחנת הגמרא]… ואדרבא נראה מדבריו דעובר בכל עניין וזה סותר לש"ס מפורש"[9]. כדי ליישב את הדברים הרב פערלא מסתמך על פסקה שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם באחת מתשובותיו:

אף כי המה אמרו "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכמים" וכאשר הקשו מהכתוב "לא תקום ולא תטור" היתה התשובה, לא קשיא, הא  במילי דעלמא, ובכאן מילי דאוריתא.[10]

מדברים אלה עולה, כי לפי רבי אברהם הגמרא הבחינה בין פגיעה בכל העניינים האישיים ("ממון") לבין פגיעה בעניינים תורניים ("צערא דגופא").[11] אם דעת הרמב"ם כדעת בנו קושיית המנחת חינוך מיושבת, אלא שהדברים מאולצים.

גדרים נוספים בהיתר לנקום ולנטור כנחש

הריטב"א מקשה על מסקנת הגמרא, שממנה עולה כי תלמיד החכם מחויב לנקום ולנטור, כל עוד לא נתבקש למחול על ידי הפוגע בו, הרי דבר זה סותר מאמר חז"ל אחר:

קשה לי, הא דאמר בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצער לי [=כאשר היה עולה למשכב אמר: הותר לו, מחול לו לכל מי שפגע בי]"[12]. היכי דמי? אי דלא מפייסי ליה, הרי הוא עושה שלא כדין, כשאינו נוקם ונוטר כנחש… ואי דמפייסי ליה ומפייס… אם כן מאי רבותיה? ויש לומר, דלעולם דלא מפייסי ליה, והא דהכא במילי דשמיא, וההיא דהתם בצערא דמצערי ליה שלא על מילי דשמיא.[13]

בתשובתו הריטב"א עושה הבחנה נוספת, באשר לדינו של תלמיד החכם: יש שני סוגי פגיעה בו – פגיעה בתחום האישי ופגיעה בתחום הדתי. כאשר הפגיעה בתחום האישי מן הראוי שתלמיד החכם ימחול לפוגע. לא כן כאשר הפגיעה בתחום הדתי. במקרה זה על תלמיד החכם להגן על כבוד שמים שנפגע יחד עם הפגיעה בו "ולנקום כנחש".

בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם עושה הבחנה אחרת:

דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינם משיבים ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו… במה דברים אמורים? בשביזהו או חרפהו בסתר. אבל תלמיד חכמים שבזהו או חרפו אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל, נענש, מפני שזה ביזיון תורה. אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.[14]

לפי דברים אלה, תלמיד החכם שנפגע בפרהסיה מחויב לנקום אלא אם כן הפוגע התנצל בפניו. זאת מפני שפגיעה גלויה בכבודו הוא ביזיון התורה, ועל ביזיונה אסור למחול ולעבור אל סדר היום. פגיעות נסתרות אינן נחשבות כי, כפי שנאמר על ידי הרמב"ם, "הכול אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינם כדי לנקום עליהם", וראוי למחול עליהן.

סיכום

בכל אופן, יש לתת את הדעת על עמדת המפתיעה של התלמוד, המתיר – בניגוד לפשוטו של מקרא – נקימה ונטירה כשמדובר ב-"צערא דגופא". כאמור, הרמב"ם פותר את הבעיה בעזרת אוקימתא: מדובר בביזיון התורה, ועל זה אי אפשר לעבור לסדר היום. אבל הבהרנו שאין זה פשוטם של הדברים.

יתכן שיש לראות בעמדה זאת של חז"ל תגובה פולמוסית לדרישה התמוהה של הנצרות הקדומה. כך מובא בשם ישו הנוצרי:

שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אַל תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הָאַחֶרֶת. וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ לָרִיב עִמְּךָ וְלָקַחַת אֶת כֻּתָּנְתֶּךָ תֵּן־לוֹ גַּם אֶת־הַמְּעִיל. וְהָאֹנֵס אוֹתְךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ דֶּרֶךְ מִיל לֵךְ אִתּוֹ שְׁנָיִם. הַשֹּׁאֵל מֵאִתְּךָ תֵּן־לוֹ וְהַבָּא לִלְוֹת מִמְּךָ אַל תָּשֵׁב פָּנָיו.[15]

לא מן הנמנע כי תביעה אבסורדית זו של הנצרות – שהנוצרים בעצמם לעולם לא קיימו אותה – עורר תגובת נגד מצד חז"ל. הם חידשו שהאיסור לנקום מוגבל לתחום הכלכלי. יחד עם זה, הם שיבחו את מי שנמנע מלנקום גם כאשר הדבר איננו אסור, אלא אם כן מדובר בכבוד התורה.

[1] הלכות דעות ז ז-ח.

[2] הדר זקנים על התורה ויקרא יט יח.

[3] בבלי יומא כב ע"ב – כג ע"א.

[4] בית הבחירה למאירי על אתר.

[5] בבלי יומא פז ע"א.

[6] בית הבחירה למאירי על אתר.

[7] על פי בבלי ערכין טו ע"ב.

[8] יערות דבש חלק א דרוש טו.

[9] מנחת חינוך מצוה רמא.

[10] רבי אברהם בן הרמב"ם, שו"ת מעשה ניסים סימן יג.

[11] הרב פרלה (ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת נג נד נה) אף סובר כי לרמב"ם ולבנו הייתה גרסה שונה בגמרא ובמקום "ממון" הגרסה הייתה "מילי דעלמא".

[12] בבלי מגילה כח ע"א.

[13] חידושי הריטב"א על אתר.

[14] הלכות תלמוד תורה ז יג.

[15] מתי 5 38-42.