חלק ניכר מהתורה מוקדש לתיאור יצירת המשכן וכליו ולפרטי עבודה בו, וכן בספר מלכים מסופר באריכות על בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך. הנביא יחזקאל תיאר בפרוטרוט איך ייראה בית המקדש השלישי, ומאז חורבן הבית השני, עם ישראל בתפילותיו ובספרותו מבטא את געגועיו אליו ומצפה לבנייתו מחדש.

והנה הנביא ירמיהו בראש ספרו כותב דבר שלכאורה מפתיע ביותר:

שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן. וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל. וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע (ירמיהו ג יד-טז).

מכאן לכאורה משתמע שבאחרית הימים, כאשר עם ישראל יחזור לארצו, יזכה למנהיגים ראויים ויתרבה בארץ, לא יהיה לו כל עניין בארון ברית ה'. היות והארון הוא החפץ הקדוש והחשוב ביותר שבמקדש, יש להניח כי טענה זו של ירמיהו מתייחסת לא רק לארון כשלעצמו, אלא גם לבית המקדש כולו. אם כן, מה פשרם של פסוקים אלה?

 

שלילת הפולחן לעתיד לבא

יש חוקרים המבינים שדברים אלה באים להורות על תיאולוגיה חדשה הבאה לבטל עקרונות ישנים. לדעת משה וינפלד[1], המסר של ירמיהו הוא כדלהלן: לא עוד ארון ברית ה' כי אם ירושלים הוא כסא ה'. עד תקופתו, ארון הברית היה נחשב בישראל ככסא והדום של האל. הארון והכרובים היוו את החפץ המקודש ביותר, באשר היו מסמלים נוכחות האל במקדש. למעשה, כוונו את כל הפעולות הדתיות כלפי קודש הקודשים, ששם עמד הארון. חידושו של ירמיהו הוא שאין להתייחס יותר לכסא מוחשי, אלא לכסא מופשט. כל ירושלים היא מושבו של הקב"ה, והגויים יקוו לשם ה'.[2]

מיכה גודמן מבין את העניין בצורה דומה. כך הוא כותב:

לפי המסופר במקורות, ארון הברית נעלם אי שם בתקופת הבית הראשון. יש מי שמקווים למצוא אותו, לא כך ירמיהו. לא לשיבת הארון מייחל ירמיהו, אלא להיעלמותו המוחלטת מן החיים הדתיים של העם. עולם דתי שאין בו תלות בארון הוא עולם דתי גבוה יותר שאליו יש לחתור, אומר הנביא… ירמיהו מבטל את התפקיד שיהיה לארון בעתיד שלו.[3]

דעה זו נוגדת את המסורת הנבואית[4] והחז"לית הבאה לידי ביטוי בפסיקת הראשונים[5], לפיה באחרית הימים שוב ייבנה בית המקדש על כל פרטיו. כאמור, אמונה זו גם מתבטאת בתפילות היומיומיות של עם ישראל, ויש אף מסורת עתיקה המדגישה כי השכינה לעולם לא נטשה את מקום המקדש: "בית המקדש … אף על פי שחרב לא זזה השכינה מתוכו"[6].

 

הפסקת המלחמות

הרד"ק – בעקבות תרגום יונתן – סבור שכוונת הפסוק היא כי, בניגוד לתקופה שיצאו למלחמה "וארון האלהים עמכם כמו שהיה מנהגם שהיו מוציאים הארון במלחמה", לעתיד לבא הדבר יהיה שונה: "בימים ההם לא יצטרכו לזה כי לא יהיה להם מלחמה עוד". אם כן, לפי דעה זו, כל כוונתם של פסוקים אלה היא רק לבשר שעם ישראל יזכה לשלום מתמיד.

פירוש זה אינו מתקבל על הדעת, היות ואין כל רמז בפסוקים האלה על מלחמות ישראל. אם הנביא היה רוצה לבשר את הפסקת המלחמות, מדוע שלא להביע זאת בצורה מפורשת, כמו שנעשה במקומות רבים אחרים?[7]

 

הרמה הדתית והמוסרית תהיה גבוהה

אברבנאל מסביר את הפסוקים האלה כך: "לא יצטרכו לבקש מחילת חטאים בפני הארון ולא ללכת להישבע שמה על כל דבר פשע".[8] ובאופן כללי יותר, הוא מבאר[9] כי בימי בית ראשון, ארון ברית ה' שימש ככלי המאיים על עם ישראל במקרה שהם חוטאים:

בהיותם זכאים היה הארון שומר ומגין בעדם ובהיותם חוטאים היה הארון אשר בתוכם סיבת חורבנם ואיבודם כי היה הארון ממשיך ההשגחה האלוהית בענייני האומה… וגם הייתה קדושת הארון להזהרת הפרטים… יפחדו מלפניו וייראו מלחטוא ויבואו להתפלל נגדו על סליחתם להיותו מעון השכינה וגם היה שם הארון לאלה ולשבועה… וגם היה הארון אצלם להתפלל נגדו בעצור השמים.

אבל לעתיד לבוא:

הנה זכר הנביא שבזמן הגאולה העתידה תהיה הקדושה בקרב ישראל כל כך… לא תזוז מהם הקדושה… בכל מקום שהם יהיו מקודשים… בכל מקום יהיו עיני ה' עליהם לטובה… בזמן ההוא לא יצטרכו לזכרון ארון ברית ה'… לפי שכל ירושלים יהיה במדרגת הארון בקדושה וכבוד.

זאת אומרת שהרמה הדתית והמוסרית של עם ישראל תהיה אז כל כך גבוהה שלא יהיה שוב צורך בארון ברית ה' כדי להרתיע אותו מלחטוא. אבל אין זה אומר שלא יהיה בית המקדש וארון ברית ה' בתוכו.

כנגד פירוש זה ניתן לטעון כי "העיקר חסר מהספר". אם כוונת הפסוקים האלה היא לבשר שבעתיד לבא עם ישראל יהיה צדיק וקדוש, מדוע לבטא את עניין זה בצורה כה עקיפה?

 

הפולמוס בעניין גניזת הארון

יהודה אליצור[10] סובר כי פסוקים אלה מתייחסים לוויכוח שהתנהל בתקופתו של ירמיהו בעניין גניזת הארון. ארץ יהודה בימים ההם היה בסכנה גדולה, מול אויבים רבים שאיימו עליו, ויש שחשבו שעדיף להכניס את ארון הברית במקום מוסתר במקרה שהאויב יכבוש את הארץ וישתלט על המקדש. אחרים סברו כי אין מקום לחשש כלשהו, באשר הקב"ה ישמור על מקדשו ולא ייתן לצבא האויב לפגוע בו ולתוכנו:

ההדגשה הנחרצת כפול חמש – לא יאמרו, לא יעלה על לב וכו' – אינה עושה רושם של בשורה כי אם רושם של פולמוס. הנביא יוצא נגד הטוענים "היכל ה', היכל ה'", החושבים שהמקום השמור ביותר בשביל הארון הוא ההיכל, מקומו הקבוע. נגד הללו טוען ירמיהו בטענת תוכחה, כי אין ההיכל מקום בטוח באשר קיומו תלוי במעשי העם, והללו אינם ניבאים טובות. ההיכל כשלעצמו אינו מוגן בגלל שם ה' הנקרא עליו. אם אין ישראל הולכים בדרכי ה', אף ירושלים והמקדש אינם בעלי זכות קיום, כדוגמת שילה, שחרבה בעטיה של רעת העם.[11]

לדעתו, המלך מנשה גנז את ארון הברית, אלא שבימי המלך יאשיהו בנו התנהל ויכוח אם להחזירו במקומו או לא. בסופו של דבר הארון לא הוחזר, ועובדה היא שאין הארון מופיע ברשימת הביזה של נבוזראדן. אם כן, הנביא ירמיהו השתתף בוויכוח והטעים כי הארון בסכנה אם מחזירים אותו למקומו, וכי מבחינה תיאולוגית-דתית הדבר כשלעצמו אינו הכרחי.

 

הכללת הקדושה

לפי רש"י, באחרית הימים, הקדושה לא תצטמצם לארון הברית בלבד, אלא "כל כניסתכם תהא קדושה ואשכון בה כאלו הוא ארון". גם מצודת דוד אומר "שהשראת השכינה יהיה בכל ירושלים ושמה יקובל תפלת המתפללים" אלא שלדעתו הסיבה היא טכנית: יהיה אז עם רב כל כך שלא כולם יוכלו לגשת להתפלל מול הארון: "לא יאמרו עוד זה לזה נלך לפני הארון להתפלל שמה כי לפי מרבית העם לא יוכלו כולם לבוא שמה כי המקום לא יכילם… מאוד יקשה לבוא שמה מדוחק המון העם".

 

אין ארון הברית העיקר אלא אמצעי בלבד

בהשראת פירושים הנ"ל, ניתן להציע הסבר לפסוקים האניגמאטיים האלה. תהא הסיבה אשר תהיה, הנביא מעיד על כך שארון ברית ה' – וכן המקדש כולו – יאבד בעתיד המיידי ואל אחת כמה וכמה באחרית הימים ממרכזיותו בחיי הדת של עם ישראל. כאמור, על פי המסורת הישראלית, ארון ברית ה' הוא כביכול הכלי המקבל את השכינה. עם התפתחותו הרוחנית של עם ישראל, מושג כזה הפך להיות מיותר, באשר עם ישראל נהיה מספיק בשל כדי להבין שהקב"ה יכול להשגיח עליו בלי "כסא" מוחשי לקבל אותו. עובדה היא שבימי בית שני הארון לא היה, ומאז חורבן הבית אין מקדש כלל – דבר שלא מנע חיי דת עשירים ואינטנסיביים.

יחד עם זה, אין מה שנאמר כאן שולל את בנייתו מחדש של בית מקדשנו בעתיד שעם ישראל כולו מצפה כקרוב ביותר. כמו שבכל שכונה היום בית הכנסת – מקדש מעט – מרכז את חיי הדת של תושבי השכונה ותורם לשכלולם ולהתמדתם, בית המקדש בכלל וארון הברית בפרט אמורים לתרום לאחדות העם[12] ולהתפתחותו הרוחנית הדתית. כך שבנייתם מחדש יהיה בלי כל ספק רלוונטי ביותר כאן ועכשיו, אלא שכאמור הבנת משמעותם תתאים למנטאליות העכשווית של עם ישראל שהתפתחה במרוצת הדורות.

 

 

 

 

 

[1] פרופ' משה וינפלד (פולין 1925- ירושלים 2009) היה פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לחקר המקרא בשנת תשנ"ד. נודע בין השאר בזכות מחקריו על ספר דברים והחוק המקראי.

[2] משה וינפלד, ירמיהו הנביא, אישיותו ותורתו, ירושלים תשל"א (מהדורה פנימית של הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית): המחאה נגד המוסכמות, עמ' 8. וינפלד מסתמך על מאמרו של מ. הרן, (סילוק ארון הברית, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל, כה תשכ"א), שמשתדל להוכיח כי המלך מנשה, שהכניס פסל להיכל (מלכים ב כא ד), גם סילק ממנו את הארון. אלא שהרן איננו מבין את דברי הנביא כפי שוינפלד הבין אותם, אלא "דברים שכאלה יש בהם ממש רק כשהם נאמרים מתוך מצב, שבו אין הארון עוד במציאות. אילו היה הארון מונח אותה שעה בדביר בית ה', לא היה שום נביא ושום אדם בישראל מעלה על דעתו להשמיע "נחמות" כאלה. ואין להעלות כאן כלל על הדעת מגמה אנטי-פולחנית, כביכול, שהרי הדברים נאמרים לתומם ואין בהם תוכחה, או איזו כוונה להכריז על אמתות, שכאילו אינן מקובלות" (שם, עמ' 216).

[3] מיכה גודמן, הנאום האחרון של משה, אור יהודה 2014, עמ' 47.

[4] ראו יחזקאל פרקים מ-מח.

[5] "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש" (רמב"ם הלכות מלכים יא א, ועיין פירוש המשניות בהקדמה לסדר זרעים) "והציבור יקיימו בבנינו מצות עשה של בנין מקדש" (ספר החינוך מצוה צה).

[6] דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן.

[7] למשל ישעיהו ב ד.

[8] ספר משמיע ישועה מבשר טוב הרביעי – נבואה א.

[9] בפירושו על ספר ירמיהו.

[10] יהודה אליצור (1911-1997) היה פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מחוקרי המקרא והגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל.

[11] יהודה אליצור, פולמוס ארון הברית בימי יאשיהו, מתוך: דברי הקונגרס העולמי השנים-עשר למדעי היהדות
(תשנ"ז) א, ירושלים תשנ"ט.

[12] לא בכדי הסנהדרין הגדול יושב בלשכת הגזית שבבית המקדש. ובתפילה, כל עם ישראל פונה כאיש אחד למקום ארון הברית.