איסור מלאכה בראש חודש

איסור מלאכה בראש חודש

 

ראש חודש במקרא

על גופי תורה רבים – כמו למשל תפילין ומזוזות – אין כל רמז בכל התנ"ך שאכן קיימו אותם, עד תקופת המשנה והתלמוד. ודווקא מנהג שאין לו כל מקור בתורה נרמז בנביאים יותר מפעם אחת: איסור מלאכה בראש-חודש. נבחון כאן את מה שנאמר אודותיו במקרא, ובעקבותיו את ההשלכות ההלכתיות התקפות עד היום.

  • בספר עמוס כתוב: "לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה" (עמוס ח ה). לפי עמוס חכם, "החודש, משמעו כאן יום ראש-חודש, והיה מנהגם ליבטל בו ממלאכה וממסחר"[1].
  • בספר יחזקאל כתוב: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ" (יחזקאל מו א). מכאן ניתן להסיק כי ראש חודש איננו "יום מעשה".
  • ממה שיהונתן אומר לדוד: "מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל (שמואל א כ יח-יט) משתמע גם כי יום ראש חודש אינו "יום מעשה". מהמשך הסיפור עולה כי ביום ראש-חודש נהגו בארמון המלך לאכול סעודה חגיגית בנוכחות בעלי המשרות הגבוהות.
  • מדברי בעל השונמית אליה "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב ד כג) משתמע שהיו נוהגים בראש חודש להקביל את פני הנביאים.
  • מסוף דברי ישעיהו: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיהו סו כג) משתמע שלעתיד לבא תהיה עליה לרגל כל שבת וכל ראש חודש.

 

ראש חודש בספרות חז"ל

בדברי חז"ל ישנם מאמרים סותרים בעניין שביתה ממלאכה בראש-חודש. מצד אחד, משתמע שאין בו כל איסור עשיית מלאכה: "ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף, ומותר בעשיית מלאכה"[2]. וכן: "איבעיא להו: מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון? אם תימצי לומר בחנוכה דרבנן לא צריך, ראש חודש דאורייתא, צריך, או דילמא: כיון דלא אסור בעשיית מלאכה, לא מזכרינן?"[3]. ומצד שני, מובא: "זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב, קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד, קורין ארבעה"[4]. בירושלמי מובא: "יומא דירחא מנהג"[5], והכוונה היא: "שלא לעשות מלאכה בראש חודש, מנהג הוא, ואין לבטלו" (קרבן העדה) . אביי מטעים את הברייתא "אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו, ואימתי משיאין? לאור עיבורו"[6] כך: "משום בטול מלאכה לעם שני ימים"[7]. אמנם רש"י מבאר שמדובר בראש השנה, אבל תוספות מעירים עליו כדלהלן: "לחנם דחק לפרש ראש השנה, דאכל ראש חודש קאי, כי לא היו רגילין לעשות מלאכה בראש חודש". ברם, מהמשך התוספות משתמע שאיסור זה מוגבל לנשים: "ורגילין לומר שהוסיף המקום יום טוב לנשים בראש חודש בשכר שלא נתרצו על מעשה העגל".[8]

לפי תבורי, סתירות הנ"ל מעידות על התפתחות היסטורית של איסור מלאכה בראש חודש:

דומה שאפשר ליישב את כל המקורות הנ"ל בהסבר היסטורי. כל זמן שבית המקדש היה קיים ראו את יום החודש כיום שאסור במלאכה – אולי משום שאז הקריבו קרבנות ציבור מיוחדים. אחרי החורבן, איסור מלאכה בארץ ישראל הלך והצטמצם בעוד שבגולה הבבלית, שהיתה פחות מושפעת מחורבן הבית, הצטמצם האיסור בקצב מואט יותר.[9]

אלא שיש להעיר שהסבר זה אינו מתקבל על הדעת אלא אם כן רואים באיסור מלאכה בראש חודש מנהג בעלמא בלבד.

 

דעת הראשונים

הראשונים הבחינו בסתירות האלה, ויישבו אותן בדרכים שונות. לפי רש"י, יש לחלק בין גברים ונשים: "אין הנשים עושות מלאכה בהן"[10], רק נשים אסורות לעשות מלאכה, וגברים לא, ולהלן נבאר את הסיבה לכך. אלא שיש בזה בעיה כפולה:

  • אם רק נשים בטלות ממלאכה, מדוע ניתן להעלות ארבעה קרואים בקריאת התורה של ראש-חודש? הדבר קשור לגברים, ולא לנשים!?
  • מה תוקף איסור זה? אין רמז לכך במקרא, ולא משתמע מדברי חז"ל שזו גזרה או תקנה!?

לכן הראשונים סבורים שמדובר במנהג, ויש הטוענים – בניגוד לדעת רש"י – שמנהג זה אינו מצומצם לנשים אלא מתייחס גם לגברים. למשל, מובא בתוספות: "מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה"[11].

 

דעת הפוסקים

הרמב"ם אינו מזכיר כלל את הנושא. לפי הטור:

ראש חודש… מותר בעשיית מלאכה… הנשים בטלות בו ממלאכה… לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל, לכך נתן להן הקב"ה שכרן שיהו משמרות ראש חודש יותר מהאנשים.[12]

והשולחן ערוך בעקבותיו:

ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. הגה: ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ולא לעשות קצתן, אזלינן בתר המנהג.[13]

המשנה ברורה תוהה:

צריך עיון בכוונת המחבר: אם לדעתו על כל פנים מצד מנהג מחויבות כל הנשים לנהוג כן מצד שהוא מנהג קדום שאמותיהם החזיקו בו כבר וכשאר דברים המותרים שבנות ישראל קבלו עליהם מזמנים קדמונים שבוודאי כל הדורות מחויבים לנהוג כן, או כוונתו רק לומר דאישה שנוהגת כן הוא מנהג טוב, וגם אין רשאה לחזור ממנהג זה וכמו כל מנהג של מצוה שאין להתירו… אבל לכתחילה אין כל אישה מחויבת לנהוג כן אף מצד המנהג.

והוא מכריע כדלהלן. לפי רבנו ירוחם:

אף מצד המנהג אינה מחויבת כל אישה לנהוג כן, רק למי שכבר נהגה במנהג זה, אבל לא שהוא מנהג לכל ישראל שכל אישה ואישה בכל דור ודור מחויבת לנהוג כן.

אבל לדעתו:

אין להקל כי מרוב הפוסקים הראשונים משמע שאין הדבר תלוי כלל בנשי דידן אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים… שהרי קבעוהו לחוק מימות משה רבנו… אבל לעניין שלא תעסוק בשום מלאכה תלוי הדבר במנהגה, ואם משעה שגדלה נהגה לעשות מקצת מלאכות אין לאסור עליה, שעל זה אינה מצווה כלל, שבזה לא היה מעולם מנהג שווה לכל ישראל. וגם בימים קדמונים יש שנהגו לעשות קצת מלאכות ויש שקידשו עצמם ולא עשו בשום מלאכה… ושיהא הבדל בין יום זה לשאר ימות החול.[14]

בכל אופן, לדעתו אין מנהג זה חל על הגברים. כך כותב המשנה ברורה: "אבל אם נהגו אנשים אין זה מנהג כלל"[15], ושערי תשובה מוסיף: "אנשים הנוהגים שלא לעשות מלאכה הוא מנהג בורות".

ברם, יש דעות חלוקות בנידון. לפי הב"ח:

  • לאישה מותר לעשות מלאכה, אלא שלא יוכל בעלה לכופה לעשותה[16].
  • אסור לכוף לאנשים המשועבדים לעשות מלאכתו למלאכה כבידה, אבל אם רוצה הוא עצמו לעשות מלאכה בין איש ובין אישה לא עברי על שום איסורא אפילו איסורא דרבנן ליכא[17].
  • מלאכה כבידה כגון לחרוש ולזרוע אסור אף לאנשים[18].

והרע"ב מרחיק לכת עוד יותר. לדעתו, "ראש חודש הוא כחול המועד, שמותר דבר האבד בלבד, אבל שאר מלאכות אסורות בו גם לאנשים".[19]

היעב"ץ מעיר: "אם הנשים בראש חודש יושבות בקתדרא ואינן עושות שום מלאכה, אם כן מה נאכל בראש חודש, שמצווה להרבות בו בסעודה שהיא מלאכת הנשים?". לכן הוא קובע כי "מלאכות כבדות הוא דאסורות גם לאנשים בו, אבל בדבר האבד, אף הן מותרות להם [אם מדובר במלאכות שהן מלאכות של נשים, א.ק.]. אך לנשים אף דבר האבד, אסור להן, אם אינו ממלאכתן, אלא יש לעשותו על ידי אנשים בדאפשר". במילים אחרות, היעב"ץ מחלק בין מלאכות "גבריות" למלאכות "נשיות". המלאכות הגבריות אסורות לנשים בכל מקרה, וכן לגברים אלא אם כן מדובר בדבר האבד. לעומת זאת, המלאכות הנשיות מותרות לנשים אם מדובר בדבר האבד. והוא מוסיף עוד שתי קוּלות: "ונראה לי דבלילה מיהו מותרין אלו ואלו בכל מלאכה, דהוי בצינעא, ולא נאסרה בראש חודש אלא מלאכת פרהסיא. מלאכות קלות שהן ממלאכת נשים, ודאי עושות הן ביום ובפרהסיא גם כן".[20] זאת אומרת שאין איסור מלאכה בליל ראש חודש, או בתוך הבית, או אם מדובר במלאכה נשית קלה. הרשב"ץ למשל מבחין בין טוויה שהיא אסורה, לתפירה שהיא מותרת. [21] הרב יצחק ווייס (פרשבורג 1873-1942), מסביר את העניין כך:

מנהג הנשים שנמנעות רק מלטוות ועושים שאר מלאכה… משום דהרמב"ם כתב שעיקר מלאכת הנשים היא הטוויה, כדכתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו"… ולענ"ד להוסיף מסוף משלי "וכפיה תמכו פלך"… וביומא (סו ע"ב) "אין חכמה לאשה אלא בפלך" ועל כן נמנעו דווקא מלטוות, משום שזה עיקר מלאכתן המיוחדת להן.[22]

הרב עפשטיין מביא קוּלה נוספת: "נשי בעלי בתים אין עושות מלאכה ונשים העוסקות באומנות עושות מלאכה וצריך לומר דלא קבילו עלייהו להפסיד פרנסתן"[23]. זאת אומרת שאיסור מלאכה איננו חל אלא על עבודות הבית, ולא על עבודה – שכירה או עצמאית – מחוץ לכותלי הבית.

 

מדוע יש לשבות בראש חודש?

השאלה העיקרית היא מדוע ישנו דין שונה לנשים, מדוע דווקא נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה. שני הסברים ניתנו בנידון:

  • נשים לא השתתפו בחטא העגל[24]. כך אמנם משתמע ממה שכתוב בתורה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (שמות לב ב-ג), ולפי פירושו של תרגום יונתן: "ויסרבו הנשים לתת תכשיטיהן לבעליהן ומִן יד פרקו נִזמי כל העם את נִזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו לאהרן"[25]. וכך כותב הטור בשם אחיו:

שמעתי מאחי הר"י טעם לדבר, לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות: פסח כנגד אברהם, דכתיב "לושי ועשי עוגות", ופסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, דכתיב "ולמקנהו עשה סוכות", וי"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים כנגד י"ב שבטים, וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא.[26]

  • נשים הזדרזו במיוחד במלאכת המשכן, כפי שכתוב: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" )שמות לה כה-כו).[27]

מכאן עולה שביטול מלאכה בראש חודש לנשים הוא פרס להתנהגותן הראויה לשבח בזמן שהיית בני ישראל במדבר סיני. אלא שלא ברור מי העניק להן פרס זה.

ל"אור זרוע" הסבר שונה. לדעתו, ראש חודש הוא "יום טוב של נשים" בגלל ש-"בכל חדש וחדש האישה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל חדש ובעלה מתאווה לה וחביבה עליו כאלו הייתה חדשה".[28] לפי הסבר זה, נשים נהגו לחגוג את ראש חודש יותר מגברים בגלל הדמיון בין מחזור החדשים למחזורן הן.

בשם שאגת אריה מובא שהיה מנהג גורף – הן לגברים והן לנשים – לשבות ממלאכה בגלל קרבן מוסף שמביאים ביום זה.[29]

 

למעשה, ככל שידוע לי, היום לא מקפידים לקיים את המנהג, בכל צורה שהיא. יתכן שאי-הקפדה זו נובעת מהעובדה שגדרי האיסור רחוקים מלהיות חד-משמעיים, וכי מדובר ב-"מנהג בעלמא", כפי שהשתדלנו להראות בסקירה זו.

 

 

 

 

 

 

 

[1] פירוש דעת מקרא.

[2] בבלי חגיגה יח ע"א.

[3] בבלי שבת כד ע"א.

[4] בבלי מגילה כב ע"ב.

[5] ירושלמי פסחים ד א.

[6] בבלי ראש השנה כב ע"ב.

[7] שם כג ע"א.

[8] תוספות ראש השנה כג ע"א ד"ה "משום בטול מלאכה לעם שני ימים".

[9] יוסף תבורי, לאופיו של יום ראש החודש בתקופת המשנה והתלמוד, מחקרי חג, כתב עת לתרבות יהודית, אייר תשמ"ח, עמ' 6-11.

[10] בבלי מגילה כב ע"ב ד"ה ראשי חדשים.

[11] תוספות על שבת כד ע"א ד"ה "או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה".

[12] טור אורח חיים הלכות ראש חודש תיז.

[13] שולחן ערוך אורח חיים תיז א.

[14] ביאור הלכה תיז א ד"ה והנשים שנוהגות.

[15] משנה ברורה תיז ב.

[16] ב"ח על אורח חיים תיז.

[17] ב"ח שם.

[18] ב"ח שם, בשם הר"י.

[19] רבי עובדיה מברטנורא, מגילה ד ב.

[20] רבי יעקב עמדין (גרמניה 1697-1776), מור וקציעה סימן תיז.

[21] רבי שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ (תשובות רבי שמעון בן צמח) מיורקה 1361-אלג'יר 1444, ג רמד.

[22] שו"ת שיח יצחק סימן שכה ד"ה ואגב גררא.

[23] הרב יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה 1829-1908), ערוך השולחן תיז.

[24] פרקי דרבי אליעזר מה.

[25] על פי כתר יונתן.

[26] טור אורח חיים הלכות ראש חודש תיז.

[27] תשבץ ג רמד.

[28] הרב יצחק ב"ר משה (וינה 1180-1250), אור זרוע ב תנד.

[29] הרב אריה ליב ב"ר אשר (ליטא 1695-מיץ 1785), טורי אבן מגילה כב ע"ב.

התגובות סגורות