בטחון והשתדלות

הצגת הבעיה

על הפסוק "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ כג), רש"י כותב, בעקבות המדרש[1]:

מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" (תהלים מ ה), ולא בטח על מצרים הקרויים "רהב" (ישעיה ל ז).

והדברים תמוהים: מדוע רש"י טוען שיוסף חטא? האם לא היה מוצדק מצד יוסף לנקוט בכל האמצעים שבידו כדי לצאת מבית הסוהר שנשלח אליו על לא עוול בכפו? יתירה מזו: יוסף יכול היה לראות בהצלחת פיענוחו את חלומות של שר המשקים ושר האופים סימן שה' בצדו וכי הוא מזמין לו אמצעי להשתחרר מהכלא. אם כן, למה לפסול את התנהגותו של יוסף?

סוגיית בטחון והשתדלות מאוד העסיקה את הוגי היהדות מכל הזמנים, החל מחז"ל, עד אחרוני האחרונים. בלי להיכנס בכל נבכי סוגיה זו, ניתן לעמוד על עקרונותיה העיקריים. הרי לכאורה, הישראלי המאמין נדרש להכיר בשתי אמיתות הסותרות לכאורה:

  • הקב"ה הכול יכול משגיח על בני ישראל ומתערב בכל מה שקורה להם, ולכן יש לבטוח בו ורק בו ואליו להתפלל בעת משבר.
  • האדם נברא שליט בעולמו, ונקרא לפעול בכל כוחו להשגת צרכיו היסודיים.

והסתירה מתעוררת בעיקר בשלושה נושאים:

  • בעניין הפרנסה.
  • בעניין הרפואה.
  • במצב של סכנה כלשהי.

ונתייחס גם לסוגיית הציונות, שהיא פרדיגמטית מבחינת הנושא שנדון בו.

 

הניגוד בין מצוות תלמוד תורה לבין צרכי הפרנסה

הסוגיה התלמודית שלהלן היא אופיינית בהקשר לנידון:

לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א ח), יכול דברים ככתבן [רש"י: שלא יעסוק בדרך ארץ]? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" (דברים יא יד), הנהג בהן מנהג דרך ארץ [עם דברי תורה שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה], דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" (ישעיהו סא ה). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך" ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך וגו'" (דברים כח מח). אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי, ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן [ימי הקציר] וביומי תשרי [דריכת הגתות והבדים] לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.[2]

ובכן, יש לפנינו שתי עמדות עקרוניות: רבי ישמעאל סבור כי על האדם הישראלי לעסוק בפרנסתו, על אף החובה ללמוד תורה בלי הפסק, ואילו רבי שמעון בר יוחאי דורש התמסרות ללימוד התורה, באשר הקב"ה יספק לו את צרכיו החומריים. לכאורה, מסקנת הגמרא, במה שמעירים אביי ורבא, היא לטובת שיטת רבי ישמעאל. כך אמנם המאירי מסכם את הסוגיה הנ"ל:

ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומכל מקום אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל, אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע… כלומר שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו העניינים. ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יהא טרוד בהם כל השנה… וכל שתורתו קבע ומלאכתו ארעי יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו.

יתירה מזו: לפי המהרש"א, אף אליבא דרבי שמעון בר יוחאי, רק צדיק גמור ראוי לצפות לסיוע מאת ה', ולכן:

אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית על ידי אחרים שצדיק גמור אני, דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור. וזה שאמר "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן", דרוב עולם אינן צדיקים גמורים, "והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידן", לפי שרובם אינן צדיקים גמורים.

וכך מובא ב"עטרת משה":

לעולם גם רבי שמעון בר יוחאי מודה דמן הדין אינו חייב האדם להתענות ולילך בבלאי בגדים ולישב כל היום ללמוד תורה ובבטחון שגוזלות צלויות יפרחו לתוך פיו, וזו אי אפשר לומר שזה יהיה כוונת תורה הקדושה, ואי אפשר לומר שכוונת רבי שמעון בר יוחאי היה באמרו "אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשה על ידי אחרים" שאם עושין רצונו של מקום אסור להם לעשות שום מסחר.[3]

בכל מקרה יש להעיר כדלהלן: לכאורה, רבי שמעון בר יוחאי אינו מוסר כאן הוראה נורמטיבית שמוטל על האדם הישראלי ללמוד תורה כל היום ולא לעסוק בפרנסתו, אלא הוא רק מציין שבזמן שכל ישראל יהיו צדיקים, אזי הקב"ה ידאג לכך שלא יצטרכו יותר לעבוד לפרנסתם, זאת אומרת שקללת אדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם" תתבטל. מצד שני, מאגדה אחרת משתמע לכאורה שהוא היה פוסל כל מאמץ שכזה, אלא שננזף על ידי הקב"ה. כך מסופר, כאשר הוא יצא יחד עם בנו מהמערה שהוא הסתתר שם מהרומאים שבקשו להורגו: "חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן, מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!"[4]

 

הזדקקות לרופאים

מובא בגמרא:

אמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות [רש"י: כלומר: לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים] אלא שנהגו. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דתני דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא" (שמות כא יט), מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.[5]

כנגד דעתו של רב אחא, השולל פניה לרופאים, רבי ישמעאל סבור כי שימוש ברפואה הוא פעולה לגיטימית על פי פסוק מפורש בתורה. אמנם מסופר על המלך אסא כדלהלן: "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דברי הימים ב טז יב). אולם המצודת דוד מפרש את העניין כך: "כי ברופאים: שם בטחונו ברופאים לבדם". זאת אומרת שהמקרא בא בטענות על אסא מפני שהוא בטח רק על הרופאים.

בכל מקרה, קיים ויכוח עקרוני בנושא הזה בין הרמב"ן לרמב"ם, כדלהלן.

לפי הרמב"ן, פנייה לרופאים היא בעיקרון פסולה מבחינה דתית, אלא שהרופא רשאי לטפל בחולים שפונים אליו על פי הפסוק "ורפא ירפא" – על אף האיסור הכרוך בעצם פנייה זו – בגלל המצב העגום שאליו נקלע עם ישראל היום כך שאין מנוס אלא להתרפאות בדרך הטבע. דעה זו מבוססת על ההנחה כי כל מחלה היא עונש וכפרה על חטא. להלן עיקר דבריו בנידון:

הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל… ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר "כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו). וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ ב-ג). ואמר הכתוב: "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים" (דברי הימים ב טז יב)… אבל הדורש ה' בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו: "כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא" (בבלי ברכות סד ע"א)… והוא מאמרם (ברכות ס ע"א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות וה' הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כוונתם באמרם (שם) "ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת ה' שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו… לא בעבור שיאמר כי ה' לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה  "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו יא), מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים.[6]

לדעת הרמב"ן, בעיקרון, ישנו איסור לפנות לרופאים, אלא על החולה לתקן את מעשיו ועל ידי כך לחזור לבריאות תקינה. אולם האנשים הפסיקו להאמין בכוח התשובה והתחילו לחפש מרפא בדרך הטבע, עד כדי כך שהקב"ה החזיר אותם "למקרי הטבעים". מאז, אין מנוס אלא להתרפא בדרך הטבע, אבל יש להיות ער לעובדה שדרך זו היא בעצם פסולה.

הרמב"ם, לעומת זאת, בדעה שאין מניעה כלשהי להיזקק לכתחילה לרופא או לתרופות כאשר יחלה האדם. מובא במשנה כי "ששה דברים עשה חזקיהו המלך… (וביניהם) גנז ספר רפואות, והודו לו"[7]. רבי עובדיה מברטנורא – בעקבות רש"י – מסביר ש"הודו לו לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאים מיד". אולם הרמב"ם מבין את דברי המשנה בצורה שונה לחלוטין:

ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמים בעלי "הטלסמאת", שאם עושים "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו… ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיה פונה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה.[8]

לפי דעה זו של הרמב"ם, יש רשות – ואף חובה – לפנות לרופא, כשם שאין מי שיחלוק על כך שעל כל אחד לדאוג לצרכיו הפיסיים. יוצא מזה שהרופא לא רק שרשאי לרפא – דין זה לומדים כאמור מהפסוק "ורפא ירפא" – אלא הוא מקיים בזה מצווה, וזאת מדין "השבת אבדה". כך הרמב"ם כותב במקום אחר[9]:

חייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב  "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו" (דברים כב ב), לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו.

לא בכדי מסתמך הרמב"ם על מצוות השבת אבדה ולא על גזירת הכתוב "ורפא ירפא" בלבד. את ההיתר שניתן לרופא לרפא אפשר להבינו לפי השקפת הרמב"ן, בתור היתר שבעצם מנוגד לרוח התורה. לעומת זאת, מזה שהרמב"ם קושר את חובת הריפוי למצות השבת אבדה יש להבין כי לרמב"ם יחס חיובי בעיקרון למקצוע הרפואה.

 

ציונות

עד כאן מדובר במישור הפרטי. אולם מסתבר כי גם בעניין ציבורי התעורר ויכוח חריף אם ראוי או אף מותר לנקוט במאמץ קולקטיבי לשיפור מצב האומה. אחרי חורבן בית שני, שנחשב כעונש על עם ישראל מפאת חטאיו, והגלות הארוכה שבעקבותיו, האם קיימת רשות או אף חובה לנקוט במאמצים מעשיים להחזיר את עם ישראל לארצו? הרי מובא בגמרא:

כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. רבי זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא [רבי זירא] למיסק [=לעלות] לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" (ירמיהו כז כב).[10]

התנגדותו של רב יהודה נבעה מטעמים אידיאולוגיים, והוא סבר כי אין לעלות ארצה, אלא רק כאשר הקב"ה ייזום זאת. הרב שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד, סבור כי עמדה זאת חייבת להיות זו של עם ישראל בעניין הציונות המודרנית, והוא כתב במכתב כך: "אין לנו… לעשות גאולתנו בכוח עצמנו… לצאת מהגלות בזרוע אין אנו רשאים… כי כל צפייתנו ותקוותנו הוא שיביא לנו הקב"ה משיח צדק… ותהיה גאולתנו על ידי הקב"ה בעצמו"[11].

מצד שני, יתכן כי רב יהודה לא סבר כי חייב להתרחש אירוע אפוקליפטי כדי שיתקבצו תפוצות ישראל אל ארץ ישראל. הרב יוסף צבי רימון, בהתייחס למדינת ישראל העכשווית, ביטא עמדה זאת כך:

מהו יום פקידה? וכי מצפים אנו שהקב"ה יעבירנו במנהרת סתרים נסית? הקב"ה פותח בפנינו את הדרך כדי שנוכל לעלות ונותן בידינו להקים מדינה בה יוכל כל יהודי לעלות לארץ ללא קשיים. היש יום פקידה גדול מזה?  וכך כתב האבני נזר: "אם יותן רשות לכולם, יחשב פקודה"[12].

רבי מאיר שמחה הכוהן מדווינסק כתב דברים ברוח זו בהתייחסו להצהרת בלפור ואשרורה בוועידת סן רמו, כדלהלן: "כעת הסבה ההשגחה… שסר פחד השבועה וברישיון המלכים קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה, ומצוה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצווה זו". בהמשך דבריו הרב מאיר שמחה קובע כי אין זה נחוץ כי אירועים אלו יתרחשו על פי נביא.[13]

למעשה, מדובר כאן בבעיה סבוכה: חוץ מהעובדה שיש לראות בגלות עם ישראל עונש על חטאי העם לפני חורבן בית שני, יש לכאורה הוראת חז"ל השוללת כל מאמץ לחזור לארץ ישראל, כפי שמובא בגמרא, כפרשנות על הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב ז):

רבי יוסי ברבי חנינא… אמר: שלושה שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה [רש"י: יחד ביד חזקה]; ואחת, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי… "בצבאות או באילות השדה". אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו, אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.[14]

כאמור, לפי רב יהודה קיים איסור לעלות לארץ ישראל במישור הפרטי לפני שה' יפקוד את עמו. ובנוסף לכך, ישנה שבועה שהקב"ה השביע את ישראל שלא לנקוט במאמץ ציבורי לחדש את היישוב היהודי בארצו. בעקבות זאת, התעורר בראשית הציונות הדתית פולמוס חריף בעניין הלגיטימיות ההלכתית שלה, והובאו לעיל שתי עמדות קוטביות בנידון. לדעתי, ניתן לראות בעמדות האלה ביטוי להתייחסות לבעיה שאנו דנים בה: האם מוטל על האדם הישראלי לצפות באופן פסיבי לכל התרחשות בתולדות עם ישראל, באשר מפאת ביטחוננו בה' יש לסמוך בו ורק בו לחולל מאורעות המטיבים לעם ישראל, או להיפך לפעול ככל יכולתו לשיפור ולקידום מצבו של כל אחד ואחד ומצב האומה כולה.

 

הבטחון בה' בסכנה כלשהי

כתוב בתורה: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י ט). הרמב"ם רואה בהוראה זו מצוות עשה: "אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני ה'"[15], וכך הוא פוסק:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.[16]

יחד עם זה, אין זה אומר שאין צורך להשתדל להתגבר באמצעות מאמצים אנושיים על כל סכנה שתבוא. הרי קיימת הוראה חד משמעית לשמור על נפשו מכל הסכנות האורבות לאדם, ומכאן הכלל: "חמירא סכנתא מאיסורא"[17]. כך פוסק הרמב"ם, על סמך מה שחז"ל קבעו:

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהייתה לו באר או בור בחצירו, בין שיש בהם מים בין שאין בהם מים, חייב לעשות להם חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא ייפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ" (דברים ד ט), ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים" (דברים כב ח). הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואמר: הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד על כך, מכים אותו מכת מרדות.[18]

מסתבר אפוא כי אין לראות בחובה להתפלל להקב"ה בשעת סכנה הוראה שלא לנקוט בשום אמצעי טבעי להינצל ממנו. להפך, האדם הישראלי חייב לעשות כל מה שאפשר כדי שלא להסתכן, ויחד עם זה לבקש מה' עזרה מול הסכנות האלה.

 

חובת ההשתדלות

הוגים יהודים הבינו מדברי חז"ל שיש לבטוח בה' ויחד עם זה לפעול כדי להסיר את הסכנות המאיימות על האדם. כך השקפתו של רבי בחיי אבן פקודה[19], שקודם כול מבהיר שיש לבטוח בהשגחת ה' בצורה החלטית:

בענייני גוף האדם… והם חייו ומותו וטרף מזונו למחיתו ומלבושו ודירתו ובריאותו וחליו ומדותיו, ואופני היושר בבטחון על אלהים בכל ענין מהם, שישליך את נפשו בהם להליכות הגוזר, אשר גזר לו הבורא מהם, ותבטח נפשו באלהים יתברך וידע, כי לא יגמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא, שהוא הנכון לענייניו… אין לשום בריה בהם עצה ולא הנהגה אלא ברשותו וגזרתו ודינו. וכמו שאין ביד הברואים חייו ומותו וחליו ובריאותו, כן אין בידם טרף מזונו וסיפוקו ולבושו ושאר עניני גופו… עניינו מסור אל גזרות הבורא.

אולם, יחד עם זה, האדם חייב לעשות כל מה שביכולתו להסיר את הסכנות:

עם ברור אמונתו, כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה ושבחירת הבורא לו, היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחור הטוב כנראה לו מן העניין, והאלהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה, כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלהים, שיאמר: אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להיכנס בסכנות בביטחונו על גזרת הבורא, וישתה סמי המוות או שיסכן בעצמו להילחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בהן ויסכן בנפשו. וכבר הזהירנו הכתוב מזה במה שאמר: "לא תנסו את ה' אלהיכם'", כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים, או שימות ויהיה הוא הממית את עצמו והוא נתבע על זה, כאלו המית זולתו מבני אדם, אף על פי שמותו על הדרך ההוא בגזרת האלהים וברשותו… או שינצל בעזרת הבורא יתברך לו ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו, כמו שאמרו חז"ל בזה העניין: לעולם אל יעמד אדם במקום סכנה ויאמר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכים לו מזכיותיו.

והוא אף מוכיח כי הוראה זו היא מה' עצמו:

על כן אתה מוצא שמואל אומר: "איך אלך ושמע שאול והרגני", ולא נחשב לו לחסרון בביטחונו על האלהים, אך הייתה התשובה מאלהים לו במה שמורה, כי זריזותו בזה משובחת, ואמר לו: "עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי" ושאר העניין. ואילו היה זה קצור בביטחונו, הייתה התשובה אליו: אני אמית ואחיה וגו' או הדומה לו… ואם שמואל עם תום צדקתו, לא הקל להיכנס בסבה קטנה מסבות הסכנה, אף על פי שהיה נכנס בה במצות הבורא… כל שכן שיהיה זה מגונה מזולתו, מבלתי מצות הבורא.

וכך יש לנהוג מבחינה מעשית:

יש לבעל האדמה לחרש אותה ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה, אם יזדמנו לו מים, ויבטח על הבורא ית' להפרותה ולשמרה מן הפגעים, ותרבה תבואתה ויברך אותה הבורא, ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה בביטחונו על גזרת הבורא, שתצמיח האדמה בלתי זרע שקדם לו. וכן בעלי המלאכה והסחורה והשכירות מצווים לחזר על הטרף בהם עם הביטחון באלהים, כי הטרף בידו ורשותו, ושהוא ערב בו לאדם ומשלימו לו באיזו סבה שירצה, ואל יחשב, כי הסבה תועילהו או תזיקהו מאומה.[20]

 

שלילת ההשתדלות

בקצה השני עומדת שיטת נובהרדוק. ר' יוזל הורוביץ[21] דגל בביטחון גמור בלא שום השתדלות. כך הוא נהג בעצמו, ולכך הוא חינך את תלמידיו בישיבת נוהברדוק. וכך הוא כותב בספרו:

מה שכפל הנביא "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", ברוך בכל שאלות החיים שלו שישיג הכל בלי עמל וטורח והוא מובטח בחיי החומרי וחיי הרוח שלו בל ימוטו על ידי ההשתדלות אשר ההיזק מצוי בהם, ולא יפחד מן הפגעים לעולם.[22] 

שיטה זו מתבססת על דברי חז"ל שונים, ולמשל על מה שכותב רש"י – בעקבות חז"ל – בעניין המן:

בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם "הדור אתם ראו דבר ה'" (ירמיהו ב לא), שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו.[23]

בספרו "תנועת המוסר", הרב כץ מתאר את עוצמת הביטחון של תלמידי ישיבת נוהברדוק בתקופת המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים שהתרחשה בעקבותיה.[24] להלן ציטוטים נבחרים מספרו:

כוח ביטחונם של אנשי נובהרדוק התגלה בעיקר בימי סערת המלחמות והמהפכות ברוסיה. הם היו מוכנים תמיד לכל פקודה, ללכת לאן שישלחום, לפעול מה שיצוום, ומעולם לא בחנו את התנאים והאפשרויות שבדבר, ולא שאלו: "מה נאכל? איפה נישן?". יש שיצאו לדרכים ארוכות בלי פרוטה בכיס… אף בתקופה שיצאה פקודה שאין לעבור ממקום למקום בלי רשיון מעבר… שוטטו חניכי נובהרדוק מקצה ארץ רוסיה האחד עד לקצה השני, מבלי לנקוף אצבע כלל להצטייד בתעודה… בשעה שכל הצעירים ברוסיה נתגייסו למלחמה, לא נענו צעירי ישיבות נובהרדוק לפקודות הגיוס ותלו ביטחונם בה' שלא יארע להם כל רע… ואף בעת השתלטות הכנופיות ברוסיה הלבנה ובאוקראינה, שהאדימו את כל הסביבה בדמי אלפי חלליהם, לא נשברה רוח הביטחון של אנשי נובהרדוק… ולבם היה תמיד סמוך ובטוח בה' שיפלטם מכל צרה.

המעניין הוא שהמחבר נותן את הרושם שהוא מאמין כי התנהגות כזאת הוכיחה את עצמה וכי חסידי נובהרדוק אמנם ניצלו מכל מה שאיים עליהם…

 

סיכום ודיון

השיטה הרווחת היום בחוגים הדתיים והחרדים היא שיש אמנם לנקוט ב-"השתדלות" כדי להתמודד עם כל אתגרי החיים, ויחד עם זה להאמין שכל מה שמתרחש נגזר בסופו של דבר על ידי הקב"ה. אלה שהשאלה היא מה צריך להיות היקף השתדלות זו, והדבר הופך להיות קריטי כאשר היא נוגדת לכאורה חובה דתית אחרת, כמו למשל ההוראה: "והגית בו [בספר התורה] יומם ולילה". למעשה, מתברר שלמשל בענייני רפואה – שם אין ההשתדלות נוגדת חובה דתית כלשהי[25] – מקובל לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשות היהודי המאמין כדי להתמודד עם פגעים בריאותיים. לעומת זאת, בענייני פרנסה, רבים לומדי התורה שלא טורחים לנקוט בכל אמצעים הדרושים כדי להתפרנס בכבוד.

ברצוני לטעון כאן שתי טענות, שאשתדל לבססן על פי המקורות:

  • על פי פשוטו של מקרא, ניתן להסיק ממה שמסופר בכל התנ"ך שיש לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשות האדם כדי להתמודד עם אתגרי החיים.
  • הביטחון העיוור הגורס כי ה' ידאג לכל צרכי האדם מהווה גישה עצלנית, המשחררת את האדם מכל אחריות על גורלו הוא, ולכן יש לשלול אותה.

עיון בתורה על פי פשוטו של מקרא מראה בעליל כי אבותינו נקטו בכל האמצעים שעמדו לרשותם כדי לקדם את ענייניהם או להימלט מסכנה כלשהי:

  • אדם הראשון צווה לעבוד את האדמה כדי להבטיח את מחיתו, כפי שנאמר: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט).
  • פעמיים אברהם הציג את אשתו כאחותו מחשש שיהרגו אותו, ויצחק בנו נהג פעם אחת כמו אביו.
  • יעקב השתמש באמצעים מתוחכמים כדי להרבות את מקנהו, על אף העובדה שהתברר בסופו של דבר שהוא בעיקר זכה להתערבות ישירה מאת ה'.
  • לפני מפגשו עם אחיו עשיו, יעקב נקט במעשים שונים ומגוונים כדי להינצל ממנו.
  • יוסף פונה לשר המשקים כדי שהוא יפעל, אחרי שחרורו מהכלא, לשחרורו הוא.

והנה, כפי שמעיד המקרא, כל זה נעשה למרות הבטחות מפורשות מאת ה' שלא יארע להם כל רע, וחז"ל משתדלים להראות כי אין במעשים האלה ביטוי להכחשת השגחה אלוהית. חז"ל שואלים לגבי יעקב אבינו מדוע הוא פחד למרות הבטחה כזאת, והם עונים: "שמא יגרום החטא"[26], זאת אומרת שעל האדם לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להימלט מסכנה כלשהי, מפני שאין וודאות שבכל מקרה הקב"ה יגן עליו.

יתירה מזו: כפי שצוין לעיל על ידי חובת הלבבות, מתברר שהקב"ה בכבודו ובעצמו נותן עצות לאדם איך להתגונן מסכנה מוחשית. כך מסופר בעניין משיחת דוד למלך:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי (שמואל א טז, א-ב).

למעשה, תמיד יותר קל לאדם לבטוח בה' באופן פסיבי מאשר להשתדל בכוחות עצמו להתגבר על אתגרי החיים. יותר נוח לאדם לשכנע את עצמו שהכול תלוי בתפילתו ובמעשיו הטובים מאשר להיאבק כנגד הסכנות האורבות אותו, למרות העובדה המצערת שלעתים קרובות מדיי אמונה זאת לא הוכיחה את עצמה בשטח המציאות. המדרש שולל בצורה מפורשת התנהגות כזאת, וכך הוא דורש את הפסוק "ה' רועי לא אחסר" (תהילים כג א):

זהו שאמר הכתוב "כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך" (דברים ב ז), רבי יעקב אומר: יכול אפילו יושב ובטל, תלמוד לומר "בכל מעשה ידך", אם עשה אדם הרי הוא מתברך, ואם לאו אינו מתברך.[27]

עיקרון זה התגלגל לפתגם העממי המפורסם: Heaven helps those who help themselves"".

אם כן, מהו גדרו האמתי של מידת הביטחון? החזון איש השתדל להראות כי אין להבינה כהבטחה מאת ה' שהכל יהיה טוב, אלא שכל מאורעות האדם נקבעו מאת ה' בהתאם לתכנונו המדויק, הכולל את הצרות הפוקדות את האדם. מידת הביטחון היא אפוא הוראה להכיר ביכולתו בלתי מסויגת של הקב"ה לסדר את הדברים לקראת מטרה – שלא תמיד מובנת על ידי האדם – התואמת את רצונו. כך הוא כותב:

טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שֵם בטחון, המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע, ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב, הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל ענין הבטחון הוא האֶמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך.[28]

החזון איש לא שם לב – או לא רצה לשים לב – לכך שיש כאן כשל לוגי: אם הכול נעשה בהתאם לרצון ה', איזה מקום נשאר לבחירת האדם בהשתדלותו להתמודד עם אתגרי חייו?

אלא יש כנראה להבין את הדברים בצורה שונה: מיסודות האמונה אמנם שכל שנעשה בעולם הוא על פי רצון ה', אלא שיש לברר מהו בדיוק רצון ה'. הקב"ה מצד אחד הטיל משימה על האדם, ומצד שני ברא אותו חופשי ליישמה או לא, כך שמה שנעשה תחת השמש איננו בהכרח לשביעות רצונו של ה'. מכאן יוצא שכל מה שקורה בחיי האדם הוא ודאי לא בהכרח נוח לו, אבל גם יתכן שהקב"ה לא רצה שזה יקרה, אלא שהמעשה הוא פרי בחירתו החופשית של האדם.

אם כן מה גדרה של מידת הביטחון? היא האמונה האיתנה כי הכול מתנהל על פי רצון ה', וכי הוא ית' מתערב בהתרחשויות היום יום לפעמים בצורה גלויה על ידי ניסים ולרוב בצורה נסתרת באמצעות תהליכים מקריים המתנהלים כל הזמן[29]. יחד עם זה, הקב"ה גם רצה שהאדם יהיה חופשי בנוגע למעשיו, והאדם נדרש אפוא לדאוג בעצמו לקידום ענייניו, כך שהאסונות הפוקדים אותו בגלל רשלנותו אין מקורם בהכרח בגזרה קדומה מצד הקב"ה.

האדם גם חופשי לפגוע באנשים אחרים, ולכן על כל אחד לנקוט בכל האמצעים שהקב"ה העמיד לרשותו כדי להתגונן מול הפגעים הבאים אליו מצד שונאיו[30]. כך הם "כללי המשחק": הקב"ה ברא את האדם חופשי, והעניק לו כלים כדי לשרוד. יחד עם זה, ה' פועל מאחורי הקלעים כדי שהדברים יתנהלו בסופו של דבר על פי תוכניותיו.

אם כן, איך ניתן להבין את המדרש המאשים את יוסף בחוסר ביטחון? לפי חזון איש, עוונו היה בזה שהוא השתמש – מתוך ייאוש – באמצעי שהוא ידע בעצמו שאין בו תועלת, ואם כן אין מאמץ זה בגדר ההשתדלות המותרת והוא מהווה אפוא פגיעה במידת הביטחון.[31] אלא שיש להקשות על הבנה זו שלא תמיד יודע האדם איזה מאמץ יהיה מוצלח ואיזה לא. אלא שנראה לי שיש להבין את העניין בצורה הבאה: כאמור, על האדם לפעול בכל יכולתו לקדם את ענייניו, ויחד עם זה להיות מודע שהקב"ה מתערב בכל מה שקורה בעולם, כך שהצלחת מאמציו של האדם היא מן הסתם מותנית במוכנותו של הקב"ה לשתף פעולה במאמצים האלה. הרי יוסף לא היה משתחרר מהכלא המצרי לוּ לא היה פרעה חולם את חלומו הנבואי על השבלים והפרות. כנראה שיוסף "שכח" תנאי זה, ולכן הוא נענש ובילה שנתיים נוספות בבית הסוהר.

 

 

 

 

 

 

 

[1] בראשית רבה, פ"ט, ג.

[2] בבלי ברכות לה ע"ב.

[3] שו"ת עטרת משה להגה"צ ממאקווא (או"ח סי' מד ס"ק ב) על פי דף על הדף ברכות לה ע"ב.

[4] בבלי שבת לג ע"ב.

[5] בבלי ברכות ס ע"א.

[6]  פירוש רמב"ן על התורה, ויקרא כו יא.

[7] פסחים ד ט.

[8]  ראו גם במורה הנבוכים ג לז: "הנכון ביותר בעינַי שספר רפואות שגנז חזקיהו היה בלי ספק ממין זה [של מנהגי עבודה זרה]".

[9]  פירוש המשניות נדרים ד ד.

[10] בבלי כתובות קי ע"ב – קיא ע"א.

[11] אור לישרים… נגד השטה הציונית. עורכים: שלמה זלמן לאנדא, יוסף ראבינאוויץ מקאוונא, ווארשא: דפוס מ. י. האלטער, תר"ס, עמ' 57-58.

[12] שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה תנד נו.

[13] מכתבו של הרב מאיר שמחה מובא על ידי הרב מנחם כשר בספרו התקופה הגדולה.

[14] בבלי כתובות קיא ע"א.

[15] ספר המצוות, מצוות עשה נט.

[16] הלכות תעניות א א.

[17] בבלי חולין י ע"א.

[18] הלכות רוצח ושמירת הנפש יא ד-ה.

[19] רבי בחיי אבן פקודה היה מגדולי ישראל בספרד. חי בסרגוסה שבספרד המוסלמית סביב שנת ד' אלפים תת"ך (1060).

[20] ספר חובות הלבבות, שער ד, פרק ד.

[21] רבי יוסף יוזל הורוביץ (ליטא 1850 – אוקראינה 1919) מגדולי מפיצי תנועת המוסר, תלמידו של הרב ישראל סלנטר, ומייסד ישיבת נובהרדוק. התפרסם בכינוי "הסבא מנובהרדוק".

[22] מדרגת האדם, דרכי הבטחון, ניו-יורק תש"ז, עמ' קנ.

[23] רש"י על שמות טז לב.

[24] דב כץ, תנועת המוסר, חלק ד', עמודים 205-208.

[25] בגלל שהתמזל מזלנו וכל המאמצים הקשים שהובילו לרפואה המודרנית בוצעו על ידי גויים, או על ידי יהודים שלא קבלו על עצמם את החובה לבטוח בה' בצורה עיוורת.

[26] בבלי ברכות ד ע"א.

[27] מדרש תהלים (בובר) כג ג.

[28] ספר חזון איש על עניני אמונה, בטחון ועוד, תשנ"ז, פרק ב, א.

[29] כך משמעותה של השימוש בגורל במקרא: הגורל הוא ביטוי להתערבות "דיסקרטית" של הקב"ה. ראו על זה בהרחבה בספרו של עלי מרצבך, הגיון הגורל, משמעות הפיס והאקראיות ביהדות, ירושלים 2009, עמ' 43-54.

[30] לפי מצודת דוד, חנניה, מישאל ועזריה סירבו לצאת מכבשן האש כל עוד נבוכדנצר לא הבטיח להם שלא יפגע בהם מפני שחששו מסכנה שמקורה בבחירה חופשית של האדם: "אז [אחרי שנבוכדנצר התפייס אתם] יצאו מן תוך האש כי עד לא דבר אליהם רכות פחדו לצאת כי האדם הוא בעל בחירה ופן ימיתם בידיו" (דניאל ג כו). וכן בעניין עונשו של דוד על המפקד שהוא ערך בסוף חייו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה" (שמואל ב כד יד) כותב המלבי"ם: "ראה כי עונש הרעב הוא עונש טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה'".

[31] שם פרק ב, ו.

התגובות סגורות