גיל הבר-מצוה

גיל הבר-מצוה

 

מאימתי חייב אדם מישראל במצוות האמורות בתורה? לכאורה, התשובה מידית: בגיל שלוש-עשרה לבנים ושתים-עשרה לבנות. זה אמנם – בערך – ההלכה הפסוקה העכשווית, אולם קדמו לה דיונים רבים ודעות סותרות בנידון. בכוונתי להציג אותם כאן, ולתאר את התפתחות ההלכה עד פסיקתה הנוהגת היום[1].

בתורה, על פי פשוטו של מקרא, אין כל התייחסות לשאלה הזאת. אולם, יש בדברי חז"ל ארבע גישות שונות, כדלהלן:

 

שיטת שמאי הזקן: קטן חייב במצוות כגדול

כך כתוב במשנה בעניין החיוב לשבת בסוכה: "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן"[2]. בשלב זה, נתייחס לדעתו של שמאי: בניגוד לדעת תנא קמא הסובר ש-"קטנים פטורים מן הסוכה", שמאי הזקן קובע כי אפילו קטן המוטל בעריסה חייב בסוכה.

דעה דומה לזו של שמאי הזקן נמצאת גם בספרא. על הכתוב: "בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא כג מב) נאמר בספרא "כל האזרח, לרבות את הקטנים"[3]. הרב וידאל הצרפתי[4] מעיר כי שיטת הספרא כשמאי הזקן.

דוגמה נוספת לחיוב קטנים במצוות דאורייתא מובאת בתוספתא, בעניין צום יום הכיפורים:

תינוקות סמוך לפרקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים, בשביל שיהו רגילין במצות. רבי עקיבא היה מפטיר בבית המדרש בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם. מעשה בשמאי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו, וגזרו עליו והאכילוהו בידו.[5]

כלומר, רבי עקיבא היה מבטל תורה בבית המדרש ומשלח את הציבור ביום הכיפורים לבתיהם, כדי שיאכילו את ילדיהם כך שאלו לא יצומו. הברייתא מספרת, ששמאי הזקן לא רצה להאכיל את בנו הקטן ביום הכיפורים, עד שחכמים גזרו עליו והכריחוהו להאכיל את בנו בידיו. מכאן משתמע ששמאי הזקן חייב את הקטנים בצום יום הכיפורים, כשם שהוא חייב את הקטנים בישיבה בסוכה.

נמצאנו אפוא למדים כי בשתי מצוות אלו, סוכה וצום יום הכיפורים, דעת שמאי היא כי קטן חייב כגדול, וזאת על אף שמבחינה אובייקטיבית קיים קושי פיזי מצדו של הקטן לקיים את המצווה כהלכתה: סוכה, משום שצריך לאמו וצום יום הכיפורים, שקיימת סכנה במניעת אוכל ממנו.

פרשנים רבים מבארים כי שמאי החמיר במצוות חינוך. כך למשל כותב תוספות יום טוב בשם הר"ן:

פירש הר"ן דשמאי מחמיר לחייב בחינוך אפילו קטן הצריך לאמו, כיון דאפשר וחזי להכי, שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך.

אולם פני יהושע שולל את הבנה זו, ונימוקו עמו:

לכאורה אין טעם לחומרא זו, דמה חינוך שייך בקטן בן יומו שאין בו דעת כלל לחייבו במצות עשה!?… ויותר נראה דהאי חומרא דשמאי אינו משום חינוך אלא מטעם חומר עצמותו משמע ליה להחמיר מטעם "תשבו כעין תדורו"[6].

כך שלפי הפני יהושע, שמאי סבור שהחיוב איננו בגדר חינוך, אלא חל על קטנים כגדולים. והשאלה המתבקשת היא מה עמדתו של שמאי ביתר המצוות? רבים סבורים כי חיוב הקטן מצטמצם לשתי מצוות אלה: חיוב סוכה משום "תשבו כעין תדורו"[7], ועינוי ביום הכיפורים משום שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמיה" (ויקרא כג כט), ואפילו קטן ותינוק בכלל זה. לעומת זאת, שמואל ספראי סבור כי גישת שמאי גורפת, באשר משתמע מדבריו כי הוא הדין לגבי יתר המצוות[8].

 

קטן חייב במצוות כגדול, אלא אם כן קיימת סיבה אובייקטיבית המונעת ממנו לקיימן

במשנה המובאת לעיל, גם לדעת תנא קמא קטן חייב בסוכה כגדול כפי שקבע: "קטן שאינו צריך לאמו, חייב בסוכה", אלא שלדעתו אם קיימת סיבה אובייקטיבית המונעת ממנו לקיימה – אם הוא צריך לאמו – הוא פטור. כך גם יוצא מתרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג מב): "כל הזכרים בישׂראל ואפילו קטנים שלא צריכים לאִמם ישבו בסוכות"[9].

על הכתוב "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך… ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג ט-י), אומרת המכילתא:

"ושמרת את החוקה הזאת למועדה". למה נאמר? לפי שנאמר "והיה לך לאות על ידך". שומע אני אף הקטנים במשמע, והדין נותן: הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים, אף תפילין ינהגו בקטנים כגדולים. תלמוד לומר "ושמרת את החוקה הזאת", לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפילין. מכאן אמרו: קטן היודע לשמור תפילין הרי הוא עושה לו תפילין.[10]

משתמע מדברי המכילתא שגם קטן מצווה במצוות מזוזה ותפילין מדאורייתא, אלא שמצוות תפילין מותנית ביכולתו של הקטן לשמור על תפיליו בניקיון הגוף.

דומה שגם התוספתא המונה את הזמנים לגבי חיוב קטן במצוות השונות, רואה את היכולת הפיסית של הילד לביצוע המצווה כתנאי לחיובו מדאורייתא. כך שנינו שם: "קטן… חייב בסוכה… יודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית, יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה… יודע לשמר תפיליו אביו לוקח תפלין אליו"[11]. כל החיובים הללו חלים על הקטן מדאורייתא, משהגיע למצב שבו יש לו היכולת הפיסית לבצעם.

 

אדם חייב במצוות משהביא שתי שערות

במשנה שנינו: "תינוקת שהביאה שתי שערות… חייבת בכל מצות האמורות בתורה וכן תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות האמורות בתורה"[12]. מכאן, ששתי שערות הן תנאי הכרחי ומספיק לבגרות, והבאתן משמשת ראיה על הילד והילדה שהם גדולים ועל ראשית החיוב במצוות האמורות בתורה. בדומה לכך דעת רבי יוסי ברבי יהודה במשנה אחרת: "בן תשע שנים שהביא שתי שערות… רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן"[13]. הגמרא מבררת וקובעת:

רבי יוסי בעי קומי: עמדו בו בשעת סימנין למפריעו הוא נעשה איש או מיכן ולבא [קורבן העדה: דהיינו משנעשה בן י"ב שנים ויום אחד לרבי יוסי ברבי יהודה למפרע, משעה שנראו בו סימנים אלו, הוא נעשה איש או דלמא מכאן ולהבא]? אמר לו רבי אבון: פשיטא ליה למפריעו הוא נעשה איש"[14].

מכאן עולה כי לשיטת רבי יוסי ברבי יהודה שתי שערות הן תנאי הכרחי ומספיק לבגרות. אלא שחוששים שהשערות הן בגדר "שומא", היינו תופעה לא רגילה של שערות הצומחות בגיל מוקדם ושאמורות לנשור בזמן כל שהו. לפי רבי יוסי ברבי יהודה, אם נשירה זו לא אירעה עד גיל הרגיל של בגרות, מתברר למפרע שמדובר בסימן אמתי, והילד או הילדה נחשב כגדול מאז הופעתן של שתי שערות במקום הערווה.

 

אדם חייב במצוות בהגיעו לגיל בגרות, י"ב שנים לבנות וי"ג לבנים

שיטה זו מיוצגת במשנה: "יהודה בן תימא… היה אומר: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש-עשרה למצוות, בן חמש-עשרה לגמרא וכו'"[15], כלומר, כשמגיע הילד לגיל שלוש-עשרה מתחייב הוא במצוות.

אולם, ניתן להבין את המשנה באופנים שונים, כדלהלן:

  • הרא"ש הבין את דברי יהודה בן תימא פשוטם כמשמעם: לדעתו העיקר הוא הגיל, וככל השיעורים, זו הלכה למשה מסיני, כפי שכתב: "מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא? דע כי הלכה למשה מסיני הוא… דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה"[16].
  • אין השנים גורמות לכך שהקטן הופך לגדול, אלא הסימנים – היינו שתי שערות – אולם יש חזקה שבגיל זה יש סימנים. שיטה זו היא של רבא: "אמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין"[17], ונקראת חזקה זו בשם "חזקה דרבא" על שם אומרה. מדברי רבא משמע כי הקטנה לא נחשבת גדולה מחמת גילה, אלא מחמת הסימנים, והשנים הן רק מבטיחות כי יש לה סימנים. כך רש"י מבאר את המשנה:

בן שלש עשרה למצוות, דמי שהביא שתי שערות בא לכלל מצוות דאורייתא, דהלכה למשה מסיני היא, ושיערו חכמים הבאת שתי שערות לשלש עשרה שנה, לפיכך מכניסים אותו לקיים מצוות ומאותו זמן ואילך.

  • המהרי"ל מקבל את שיטת הרא"ש אלא שהוא מוסיף שצריכים להתקיים שני תנאים כדי שקטן ייהפך לגדול: שנים וסימנים: "שערות [בלבד] לאו מילתא היא, דאדרבא, זמן שערות תליא בגדלות, דקודם הזמן לא הוה סימן… אלא תרתי בעינן: זמן ושערות"[18].

תוספות מעירים שדווקא בדורות האחרונים אמרו חכמים שזמן גדלות הוא י"ג שנה, לפי שאין ממהרים להביא שתי שערות קודם זמן זה, אבל בדורות הראשונים היו ממהרים להביא שערות קודם לכן והיה אז זמן הגדלות מקודם הרבה:

דורות הראשונים היו מולידין בח' שנים… דאף על פי שבדורות האחרונים נתנו חכמים סימן להבאת שערות לקטנה בת י"ב שנה ויום אחד ולקטן בן י"ג שנה ויום אחד, בדורות הראשונים, שהיו ממהרים להביא שערות היה זמן גדלות מקודם הרבה.[19]

מקור דברי התוספות הוא הדיון הבא:  

אמר רב חסדא אמר זעירי: הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה, שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה. דבית שמאי סברי: גמרינן מדורות הראשונים, ובית הלל סברי: לא גמרינן מדורות הראשונים. ודורות הראשונים מנלן דאוליד?… מהכא: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (שמות לא ב), וכתיב "ותמת עזובה [אשת כלב] ויקח לו כלב את אפרת, ותלד לו את חור" (דברי הימים א ב יט-כ). וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי? בר תליסר, דכתיב "איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" (שמות לו ד), ותניא: שנה ראשונה עשה משה משכן, שניה הקים משכן ושלח מרגלים. וכתיב "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה'" (יהושע יד ז). כמה הויא להו? ארבעין, דל ארביסר דהוה בצלאל, פשא להו עשרים ושית, דל תרתי שני דתלתא עיבורי, אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.[20]

אלא שסוגיה זאת איננה תואמת את שיטות הרא"ש והמהרי"ל, ולא ברור מה עמדתם ביחס אליה.

 

מקור גיל הבר-מצוה

כאמור, המשנה באבות קובעת: "בן שלש עשרה למצות". מהו מקור הלכה זו? כבר כתבנו שלפי הרא"ש, זו הלכה למשה מסיני, כמו יתר שיעורי התורה. הרא"ש בהכרח חולק על הרמב"ם, שקובע נחרצות: "דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו"[21], באשר יש מחלוקת תנאים בנידון, כפי שנראה להלן. אולם, יש מהראשונים שחולקים על הרמב"ם בעניין זה, תוספות למשל שכותב: "בהלכה למשה מסיני פליגי"[22].

אולם ניתן למצוא מקור לגיל הזה במקרא. רש"י מבאר בקצרה:

כתיב "איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם", ואינו קרוי איש עד שהוא בן שלש עשרה, וכדאשכחן התם "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה" (בראשית לד כה), ואז היה לוי בן שלש עשרה שנה כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל.[23]

הרשב"ץ[24] מבאר במדויק איך מגיעים למסקנה זו של רש"י:

בן שלש עשרה למצוות למדנו משמעון ולוי, שכתוב בהם "אחי דינה איש חרבו", ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו, שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה, שנאמר "זה לי עשרים שנה בביתך" (בראשית לא מא), ואחר שבע ראשונות נשא לאה וילדה לו בנים, ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי, לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד, וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים, נשארו אחת עשרה שנה ללוי השלישי, ונאמר, "ויעקב נסע סכותה" (בראשית לג יז), בקיץ. "ויבן לו בית", בחורף. "ולמקנהו עשה סוכות", בקיץ. הרי כאן י"ח חדשים. וששה חדשים עשה בדרך, הרי שתים, ואחת עשרה, הרי כאן י"ג שנים, ואז נקרא לוי "איש".[25]

אלא שהסבר זה איננו תואם את פשוטו של מקרא. הרי לא יתכן שילדים בגיל שלוש-עשרה שנה יבצעו את מה ששמעון ולוי עשו בשכם.[26]

 

מחלוקת התנאים בגיל הבר-מצוה

כאמור, בנושא זה יש מחלוקת תנאים, כדלהלן:

תנו רבנן: אלו [הבן נהיה גדול בגיל שלוש-עשרה והבת בגיל שתים-עשרה] דברי רבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר: דברים האמורים בתינוקת, בתינוק אמורים, דברים האמורים בתינוק, בתינוקת אמורים. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי, דכתיב "ויבן ה' אלהים את הצלע" (בראשית ב כב), מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באישה יותר מבאיש… ורבי שמעון בן אלעזר מאי טעמא? אמר רב שמואל בר רב יצחק: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחלה [תוספות: ואפילו אין לו רב, רגיל לצאת ולבא ומתפקח יותר].[27]

לפי רבי, האישה מגיעה למצב של "גדולה" לפני הבן מפני שהיא זכתה למנה גדולה יותר של בינה מאשר לבן. לפי רבי שמעון בן אלעזר, הבן מגיע לבשלות אינטלקטואלית לפני הבת, מפני שרק הוא לומד תורה ו/או יוצא מהבית ונפגש עם אנשים רבים, בניגוד לבת שאינה לומדת תורה ונשארת בבית.

לרמב"ם הסבר נוסף לכך שהאישה קודם לאיש: "עשו גיל הנקבות לעונת נדרים למטה מגיל הגברים מפני שימי חייהן פחות מימי חיי הגברים על הרוב".[28] גיל הבשלות היא יחסית לתוחלת החיים: היות ובימי חז"ל והרמב"ם תוחלת החיים של הנשים הייתה  נמוכה יותר מזו של הגברים[29], קבעו את גיל הבשלות מוקדם יותר.

המעניין הוא שעיקרון זה – שגיל הגדולה יחסי לתוחלת החיים – נרמז גם באגדה, המתארת את המצב של האנושות לפני המבול. לפי המדרש, "בן מאה שנה… ראוי לעונשים"[30], וכך היה המצב לפי רש"י עד מתן תורה[31]. ואם מחשבים את הממוצע של אורכי החיים מאדם הראשון עד נח, מקבלים את הערך 857.5, ומתברר שהיחס  אינו רחוק מהיחס העכשווי .

אולם יש להקשות על שיטת רבי שמעון בן אלעזר שאלה חמורה. כך כותב החתם סופר:

לענין הבאת שערות ושארי סימנים לא יחלקו במציאות דהדבר ידוע שהבת ממהרת להביא [שתי שערות]… מבואר להדיא דפליגי נמי בשתי שערות וסימנים ממש.[32]

אלא שניתן להסביר את הדברים כך: העיקר הוא הבשלות השכלית, רבי סובר שהיא תואמת את הבשלות הפיזית, באשר "בינה יתירה ניתנה לנשים". רבי שמעון בן אלעזר אינו חולק על כך שגיל ההתבגרות של הבת קודם לגיל ההתבגרות של הבן, אלא היות והעיקר הוא הבשלות השכלית, הנסיבות החברתיות גוברות על המציאות הפיזיולוגית והבן מגיע לבשלות שכלית לפני הבת.

 

פסיקת ההלכה

כך נפסק ברמב"ם:

הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק, ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה. הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש.[33]

ובעקבותיו גם מובא בשולחן ערוך[34]. יחד עם זה, אם מדובר בחובה דרבנן[35], אין צורך לבדוק אם ישנן שתי שערות, וניתן להסתפק בגיל בלבד, כפי שקובע הרמ"א: "אין מדקדקים בשערות, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לעניין זה מסתמא הביא שתי שערות".[36]

אלא שמתברר שלא מדובר בתנאים אלא בסימנים בלבד, כאשר העיקר הוא הבשלות השכלית הדרושה לקיום המצוות בצורה נאותה, כפי שכותב המהרי"ט[37], שמשווה בין סימנים אלה לסימני טהרה של בעלי החיים:

טעם דברי בשנים וסימנין אינה עיקר הגדלות שהן גורמין הדין, דשנים וסימנין לא כתיבי בקרא אלא גדולה וקטנה כתיבא, ומסרו לנו סימנין להבחין בין גדולה לקטנה, והם שערות דלאחר זמן, ולהכי קרי להו סימנין, שאינם אלא סימן שעל ידם ניכרת הגדלות, אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם… נמצא דשערות סימנא בעלמא, כמו שמסר סימן בבהמה טהורה ואמר "מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו", וכן "מפרסת פרסה" ואינם אלא סימן להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה.[38]

נמצאנו למדים שהעיקר הוא הבשלות השכלית, שתואמת את הבשלות הפיזית, עליה מעידות שתי השערות במקום הערווה. הגיל – יג שנים – אינו בא אלא להבטיח שלא מדובר בתופעה פיזיולוגית חריגה אלא בבשלות אמתית.

 

 

 

[1] ראו גם: יצחק דב גילת, בן שלוש עשרה למצוות? פרק מתוך: פרקים בהשתלשלות ההלכה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן תשנ"ב.

[2]  סוכה ב ח.

[3] ספרא אמור יז ט.

[4] הרב וידאל הצרפתי, בן המאה השש-עשרה, כתב פירוש לספרא בשם דרך הקודש, הוסיאטין תרס"ח.

[5] תוספתא יומא ד ב.

[6]  פני יהושע, סוכה כח ע"ב.

[7]  בבלי סוכה כו ע"א, ועוד.

[8]  ראו ספראי, משנת ארץ ישראל, ירושלים תשע"א, סוכה, ב ח, עמ' 114-119.

[9]  על פי כתר יהונתן.

[10] מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה יז.

[11] תוספתא חגיגה (ליברמן) א ב.

[12] נדה ו יא.

[13] בבלי נדה מו ע"א.

[14] ירושלמי (וילנא) קידושין א ב.

[15] אבות ה כא.

[16] תשובות הרא"ש כלל טז א.

[17] בבלי נדה מו ע"א.

[18] שו"ת מהרי"ל סי' נא.

[19] תוספות סנהדרין סט ע"א ד"ה בידוע.

[20] בבלי סנהדרין סט ע"ב.

[21]  משנה תורה הלכות ממרים א ג.

[22]  תוספות יומא עט ע"ב ד"ה לומר לך.

 פירוש רש"י על אבות ה כא.[23]

[24]  רבי שמעון דוראן, (1361-1444).

[25]  מגן אבות לרשב"ץ על אבות ה כא.

[26]  אלא שנשאר לברר את הכרונולוגיה כדי שהיא תתאים לכתוב, ואין זה מקומו.

[27]  בבלי נדה מה ע"ב.

[28]  פירוש המשנה נדה ה ו.

[29]  כך כותבים שמואל וזאב ספראי (משנת ארץ ישראל, מסכת שבת, חלק א', ירושלים תשס"ט, עמ' 145): "בכל רחבי עולם הקדום תוחלת החיים של נשים הייתה נמוכה משל גברים, ואחת הסיבות הבולטות לכך הייתה התמותה בעת הלידה. ההסבר הרפואי הוא שקדמונינו לא הקפידו על הגיינה נדרשת, והסיכון לזיהום היה גדול ביותר. כל זאת בנוסף לעצם הסיכון שבלידה והאפשרות להסתבכויות". כידוע, היום המצב הפוך, תוחלת החיים של הנשים גבוהה יותר מזו של הגברים.

[30]  בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כו.

[31]  רש"י בראשית ה לב ד"ה בן חמש מאות שנה.

[32]  חתם סופר נדה מה ע"ב.

[33]  הלכות אישות ב י.

[34]  אורח חיים נה ה.

[35]  כך מדייק המשנה ברורה (לא).

[36]  אורח חיים נה ה.

[37]  רבי יוסף טראני, (1568-1639).

[38]  שו"ת מהרי"ט חלק א סימן נא.

התגובות סגורות