גיל הבר-מצוה

גיל הבר-מצוה

 

מקור גיל הבר-מצוה

המשנה קובעת: "בן שלש עשרה למצות" (אבות ה כא). קטן שהגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד נעשה גדול, ומתחייב בכל המצוות האמורות בתורה, ועד אותו זמן הוא קטן, שפטור מכל המצוות.

מהו מקור הלכה זו?

לפי הרא"ש[1], זו הלכה למשה מסיני, כמו כל שיעורי תורה. הרא"ש בהכרח חולק על הרמב"ם, שקובע נחרצות: "דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו"[2], באשר נראה בהמשך שיש מחלוקת תנאים בנידון. אולם, יש מהראשונים שחולקים על הרמב"ם בעניין זה, תוספות למשל שכותב: "בהלכה למשה מסיני פליגי"[3].

גם ניתן למצוא מקור לגיל הזה במקרא. רש"י מבאר בקצרה:

כתיב "איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם", ואינו קרוי איש עד שהוא בן שלש עשרה, וכדאשכחן התם "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה" (בראשית לד כה), ואז היה לוי בן שלש עשרה שנה כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל.[4]

רבי שמעון דוראן, הרשב"ץ, (1361-1444) מבאר במדויק איך מגיעים למסקנה זו של רש"י:

בן שלש עשרה למצוות למדנו משמעון ולוי, שכתוב בהם "אחי דינה איש חרבו", ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו, שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה, שנאמר "זה לי עשרים שנה בביתך" (בראשית לא מא), ואחר שבע ראשונות נשא לאה וילדה לו בנים, ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי, לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד, וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים, נשארו אחת עשרה שנה ללוי השלישי, ונאמר, "ויעקב נסע סכותה" (בראשית לג יז), בקיץ. "ויבן לו בית", בחורף. "ולמקנהו עשה סוכות", בקיץ. הרי כאן י"ח חדשים. וששה חדשים עשה בדרך, הרי שתים, ואחת עשרה, הרי כאן י"ג שנים, ואז נקרא לוי "איש".[5]

אלא שהסבר זה איננו תואם את פשוטו של מקרא. הרי לא יתכן שילדים בגיל שלוש-עשרה שנה יבצעו את מה ששמעון ולוי עשו בשכם.[6]

הרב אלאשקר (1470-1540) מסביר שהעניין תלוי בהתפתחות הפיזיולוגית של הילד, שמגיעה להתבגרות מינית בגיל הזה:

בן י"ג למצות, שאז צריך האדם לידע שיש שכר ועונש. וטעם זה בן י"ג סמכו אותו לפסוק "איש איש". וגמרינן האיש בעת שראוי להוליד (עיין סנהדרין סח ע"ב), והוא בן י"ג, שנים ואז הוא בר עונשין.[7]

 

הגיל אינו התנאי היחיד

יחד עם זה, מתברר שתנאי הגיל הוא הכרחי ולא מספיק: האדם אינו נעשה גדול אלא אם כן מתקיים תנאי נוסף: שתי שערות במקום הערווה, המעידות על הגעתו לגיל ההתבגרות, כפי שנאמר בגמרא:

"איש כי יפליא לנדור נדר". מה תלמוד לומר "איש"? לרבות בן י"ג שנה ויום אחד, שאף על פי שאינו יודע להפליא, נדריו קיימים. היכי דמי? אי דלא אייתי שתי שערות, קטן הוא, אלא לאו, דאייתי שתי שערות.[8]

וכך נפסק ברמב"ם:

הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק, ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה. הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש.[9]

יחד עם זה, אם מדובר בחובה דרבנן[10], אין צורך לבדוק אם ישנן שתי שערות, וניתן להסתפק בגיל בלבד, כפי שקובע הרמ"א: "אין מדקדקים בשערות, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לעניין זה מסתמא הביא שתי שערות".[11]

אלא שמתברר שלא מדובר בתנאים אלא בסימנים בלבד, כאשר העיקר הוא הבשלות השכלית הדרושה לקיום המצוות בצורה נאותה, כפי שכותב רבי יוסף טראני, (1568-1639) שמשווה בין סימנים אלה לסימני טהרה של בעלי החיים:

טעם דברי בשנים וסימנין אינה עיקר הגדלות שהן גורמין הדין, דשנים וסימנין לא כתיבי בקרא אלא גדולה וקטנה כתיבא, ומסרו לנו סימנין להבחין בין גדולה לקטנה, והם שערות דלאחר זמן, ולהכי קרי להו סימנין, שאינם אלא סימן שעל ידם ניכרת הגדלות, אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם… נמצא דשערות סימנא בעלמא, כמו שמסר סימן בבהמה טהורה ואמר "מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו", וכן "מפרסת פרסה" ואינם אלא סימן להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה.[12]

נמצאנו למדים שהעיקר הוא הבשלות השכלית, שתואמת את הבשלות הפיזית, עליה מעידות שתי השערות במקום הערווה. הגיל – יג שנים – אינו בא אלא להבטיח שלא מדובר בתופעה פיזיולוגית חריגה אלא בבשלות אמתית.

 

מחלוקת התנאים בגיל הבר-מצוה

אולם, בנושא זה יש מחלוקת תנאים, כדלהלן:

תנו רבנן: אלו [הבן נהיה גדול בגיל שלוש-עשרה והבת בגיל שתים-עשרה] דברי רבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר: דברים האמורים בתינוקת, בתינוק אמורים, דברים האמורים בתינוק, בתינוקת אמורים. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי, דכתיב "ויבן ה' אלהים את הצלע" (בראשית ב כב), מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש… ורבי שמעון בן אלעזר מאי טעמא? אמר רב שמואל בר רב יצחק: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחלה [תוספות: ואפילו אין לו רב רגיל לצאת ולבא ומתפקח יותר].[13]

לפי רבי, האישה מגיעה למצב של "גדולה" לפני הבן מפני שהיא זכתה למנה גדולה יותר של בינה מאשר לבן. לפי רבי שמעון בן אלעזר, הבן מגיע לבשלות אינטלקטואלית לפני הבת, מפני שרק הוא לומד תורה ו/או יוצא מהבית ונפגש עם אנשים רבים, בניגוד לבת שאינה לומדת תורה ונשארת בבית.

הראשונים והאחרונים כאחד אינם מקבלים בקלות את הטענה שלבנות יש יותר בינה מאשר לבנים, באשר טענה זו של רבי – בינה יתירה ניתנה לנשים – סותרת לכאורה מאמרי חז"ל רבים המפקפקים ביכולת האינטלקטואלית של האישה, כמו למשל: "נשים דעתן קלה" (בבלי שבת לג ע"ב). נכתבו בזה מספר פירושים:

  • בינה יתירה היינו רק שממהרת להבין בזמן קצר יותר מהאיש [ריטב"א, תוספות הרא"ש, עץ יוסף על 'עין יעקב'].
  • יש להבחין בין חכמה, בינה ודעת. חכמה יש באיש יותר מבאשה [דאין חכמה לנשים אלא בפלך (בבלי יומא סו ע"ב)]. בינה יש באשה יותר מבאיש, דעת יש רק באיש, כפי שנאמר "נשים דעתן קלה" [מהר"ל בחידושי אגדות כאן]. לפי רבי זלמן הכהן מוולוזין (תולדות אדם מו ע"א), ההבדל בין דעת לבינה הוא, כי הדעת מתייחסת למושכלות הראשונות הנטועים במוח כל אדם, והבינה היא הכוח להרכיב את המושכלות האלה. היות והמושכלות הראשונות של האישה אינן על מכונן שהן קלות להתפתות ולטעות בהן, הכוח שיש להן להרכיב אותן אינו מועיל כלל, "מכיון שהיסוד הוא עקום, ממילא ההרכבה והבנין הוא עקום ביותר". החתם סופר כותב דברים דומים:

אם הדבר כפשוטו הוא תמוה קצת ומוכחש בחוש. והנראה לי בזה על דעת שאמרו "אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה", והמובן מפשוטו הוא כי הבינה הוא העיון החריף ההולך לעיין למרחוק, והוא טועה ברוב… ועל כן צריך לזה מדה אחרת והוא הדעת ליישב הדברים בלבו ולעיין באחריתם הטובה היא אם רעה… בן אדם שיש לו בינה צריך להיות ממוזג בדעת ואם אין לו דעת אזי בינה שלו כסילות… ולהיות כי הנשים אין דעתם שלימה ולהדיא מרגלא בפומיה דחז"ל נשים דעתם קלות ובינה שלהם יתירה מהדעת שלהם ואינו ממוזג.[14]

  • נכון שמטבען לנשים יש בינה יתירה, אלא שהגברים על ידי שלומדים מאחרים בסופו של דבר עולים עליהן [יפה תלמוד].
  • בינה זו יראת שמים, ולאישה יש יותר יראת שמים מאשר לאיש. מדובר ברגש, לא בתכונה שכלית.
  • בינה יתירה היה לה רק עד חטא חוה. ואז ניטלה ממנה הבינה היתירה וניתנת לה דעה קלה [בן יהוידע].
  • עד שמגיעה לגיל מצוות יש בה בינה יתירה, ואז מתקללת בקללת חוה וניטלת ממנה הבינה יתירה וניתנת לה דעת קלה [עיון יעקב על 'עין יעקב'].

לרמב"ם הסבר נוסף לכך שהאישה קודם לאיש: "עשו גיל הנקבות לעונת נדרים למטה מגיל הגברים מפני שימי חייהן פחות מימי חיי הגברים על הרוב".[15] גיל הבשלות היא יחסית לתוחלת החיים: היות ובימי חז"ל תוחלת החיים של הנשים הייתה  נמוכה יותר מזו של הגברים[16], קבעו את גיל הבשלות מוקדם יותר.

המעניין הוא שעיקרון זה – שגיל הגדולה יחסי לתוחלת החיים – נרמז גם באגדה, המתארת את המצב של האנושות לפני המבול. לפי המדרש, "בן מאה שנה… ראוי לעונשים"[17], וכך היה המצב לפי רש"י עד מתן תורה[18]. ואם מחשבים את הממוצע של אורכי החיים מאדם הראשון עד נח, מקבלים את הערך 857.5, ומתברר שהיחס  אינו רחוק מהיחס העכשווי .

לפי זה יש שרוצים להסביר שקביעת חז"ל בעניין הבינה יתירה שניתנה לנשים אינה אלא פרופורציונלית: היות ותוחלת חיים של האישה נמוכה יותר, היא מגיעה יותר מהר לבשלות פיזיולוגית ואינטלקטואלית, אלא שבהמשך האישה מאבדת את יתרון זה. "כוונת הש"ס דיש לה בינה יתירה בשנת י"ב לאשה יותר מבאיש בשנה י"ב, דקדמה גדלותה ושלמותה לפי ערכה אז בשנת הי"ב יותר מערך האיש בשנה ההוא, אבל אחר כך כשהגיע עת גדלות הזכר, מוסיף והולך בבינה יותר מהאישה".[19]

 

אולם יש בזה קושי מצד אחר. כך כותב החתם סופר:

לענין הבאת שערות ושארי סימנים לא יחלקו במציאות דהדבר ידוע שהבת ממהרת להביא… מבואר להדיא דפליגי נמי בשתי שערות וסימנים ממש.[20]

אלא שניתן להסביר את הדברים כך: העיקר הוא הבשלות השכלית, רבי סובר שהיא תואמת את הבשלות הפיזית, באשר "בינה יתירה ניתנה לנשים". רבי שמעון בן אלעזר אינו חולק על כך שגיל ההתבגרות של הבת קודם לגיל ההתבגרות של הבן, אלא היות והעיקר הוא הבשלות השכלית, הנסיבות החברתיות גוברות על המציאות הפיזיולוגית והבן מגיע לבשלות שכלית לפני הבת.

 

[1]  תשובות הרא"ש, כלל ט"ז.

[2]  משנה תורה הלכות ממרים א ג.

[3]  תוספות יומא עט ע"ב ד"ה לומר לך.

 פירוש רש"י על אבות ה כא.[4]

[5]  מגן אבות לרשב"ץ על אבות ה כא.

[6]  אלא שנשאר לברר את הכרונולוגיה כדי שהיא תתאים לכתוב, ואין זה מקומו.

[7]  מרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות ה כא.

[8]  תלמוד בבלי נדה מו ע"א.

[9]  הלכות אישות ב י.

[10]  כך מדייק המשנה ברורה (לא).

[11]  אורח חיים נה ה.

[12]  שו"ת מהרי"ט חלק א סימן נא.

[13]  בבלי נדה מה ע"ב.

[14]  חתם סופר נדה מה ע"ב.

[15]  פירוש המשנה נדה ה ו.

[16]  כך כותבים שמואל וזאב ספראי (משנת ארץ ישראל, מסכת שבת, חלק א', ירושלים תשס"ט, עמ' 145): "בכל רחבי עולם הקדום תוחלת החיים של נשים הייתה נמוכה משל גברים, ואחת הסיבות הבולטות לכך הייתה התמותה בעת הלידה. ההסבר הרפואי הוא שקדמונינו לא הקפידו על הגיינה נדרשת, והסיכון לזיהום היה גדול ביותר. כל זאת בנוסף לעצם הסיכון שבלידה והאפשרות להסתבכויות". כידוע, היום המצב הפוך, תוחלת החיים של הנשים גבוהה יותר מזו של הגברים.

[17]  בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כו.

[18]  רש"י בראשית ה לב ד"ה בן חמש מאות שנה.

[19]  דף על הדף נדה מה ע"ב.

[20]  חתם סופר נדה מה ע"ב.

התגובות סגורות