היחס לנשים בקוהלת

היחס לנשים בקוהלת

 

 

מה דעתו של קוהלת על נשים? הוא מקדיש להן פסוקים בודדים, כדלהלן:

וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ. רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן. אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי. אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי. לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים (קהלת ז כו-כט).

נסכם להלן את השקפתו של קוהלת על האישה על פי פסוקים הנ"ל:

  • האישה מסוכנת, באשר היא תמיד משתדלת לפתות את הגבר ולהסירו מדרך הישר. כך מבאר אבן-עזרא: "אין לב האישה ומחשבותיה בכל רגע כי אם לשטוח חרמים לצודד נפשות וידיה כמו בית האסורים". נשקה היא התאווה האוחזת את הגברים, והיא הגורמת לאדם ליפול: "כי המוות היה טוב לחכם מהחשק". מדוע? כי "החשק יעוור עיני חכמים ויסלף מחשבותם ותתבלע חכמתם".
  • האישה מכונה "מר ממוות". מדוע? מפני שהיא גורמת לאדם למות לפני זמנו. כך מבואר במדרש: "על ידי שהיא תובעת מידו דברים שאינו יכול לעמוד בהם, סוף שהיא ממיתה אותו מיתה מרה" (מדרש רבה).
  • אמנם נדירים מאוד אנשים כשרים, אבל המצב בקרב הנשים חמור יותר מאשר בקרב הגברים. מתוך אלף גברים ניתן למצוא אדם אחד בעל ערך, ואילו אף מתוך אלף נשים לא ניתן למצוא אפילו אישה אחת ראויה, באשר "כולן דעתן קלה עליהן". לכן "אתה צריך להיזהר בה" (רש"י).

מצד שני, קוהלת בהמשך מזכיר את האישה בצורה חיובית יותר, כאשר הוא כותב: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ט ט). בהסתמכו על פסוק זה, המדרש מוסיף: "כל השרוי בלא אישה שרוי בלא חיים"[1]. ברם, הרב אפשטיין ממתן את המאמר הזה כדלהלן: "מה דנקט… בלשון שלילה ולא בלשון חיוב… משום דאין זה כלל מוחלט, דיש אישה רעה שממררת חיי בעלה… ולכן לא פסיקא ליה לנקוט כן, מה שאין כן השלילה היא מוחלטת בודאי".[2] זאת אומרת שאדם שחי בלי אישה הוא אומלל בהחלט, אבל אין זה אומר שכל אדם נשוי חי באושר.

לפי יעל שמש, אין לראות בפסוק זה מחמאה לנשים, אלא עצה ליהנות מהחיים ככל האפשר:

הקשר דבריו הוא הוראתו לאדם למצות את הנאות החיים כל עוד הוא יכול לעשות זאת (carpe diem). ההנחיות הקודמות לזו הקשורה לאישה הן: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך… בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (ט ז-ח).[3]

גם רש"י[4] חש בסתירה בין שני הפסוקים, והוא מיישב אותה על ידי זה שהוא מוציא את הפסוק השני מפשוטו ורואה בו מליצה בנושא אחר. האישה מסמלת את התורה, החיים רומזים לאומנות, והפסוק בא להמליץ על מעין "תורה עם דרך ארץ":

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת": ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו עם תלמוד תורה אשר בידך. "כי הוא חלקך בחיים": אם עשית כן יהיה חלקך זה חיים בעולם הזה להתפרנס מן האומנות ובעולם הבא שיגיעת שניהם משכחת עוון.

לכאורה, עמדת קוהלת היא מיזוגינית בהחלט. האם הוא אמנם שנא נשים? יש שהשתדלו למתן שנאה זו בדרכים שונות, כדלהלן:

  • האישה היא שליחת האל ללכידת הגבר החוטא[5]: תפקידה אם כן רצוי וחיוני, באשר היא איננה פוגעת אלא במי שעונש מגיע לו. כך משתמע מהמדרש: "טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה יוסף (שהתגבר על מאמציה של אשת פוטיפר להחטיאו), זה פנחס (שסיכל את מזימתן של בנות מואב להחטיא את בני ישראל), זה פלטי (פלטיאל בן ליש ששאול נתן לו מיכל אשת דוד אחרי שהוא ברח מלפניו עד שאבנר החזירה לו אותה כאשר הוא התקרב לדוד. מובא בגמרא: "כתיב פלטי, וכתיב פלטיאל. אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל? שפלטו אל מן העבירה. מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה"[6]). וחוטא ילכד בה: זה פוטיפר[7], זה זמרי (נשיא שמעון, שזנה עם בנות מואב), זה אמנון (בנו של דוד, שאנס את תמר אחותו)".[8] לפי הבנה זו, האישה מהווה "אבן בוחן" בין צדיק לרשע, ואין כאן כל האשמת האישה. מצד שני, העמדה הרואה באישה רק אמצעי בידי היצר הרע כדי להכשיל את הגבר לא מוסיפה לה כבוד – בלשון המעטה.
  • ציטוט מתוך התנגדות[9]: קוהלת אינו אלא מצטט דעה שלילית על נשים ואינו מזדהה אתה. ובהמשך הוא מביא את דעתו האמתית: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". ברם, ספק רב אם הבנה כזאת מבטאת את פשוטו של מקרא.
  • מדובר כאן רק בסוג מסוים של נשים[10], שיש להוקיע אותן. אבל רובן צדקניות. אולם לא כך משתמע ממה שכותב קוהלת: "אשה בכל אלה לא מצאתי".

אם כן, ניסיונות אלה לא משכנעים במיוחד.

נראה לי שיש להבין את דברי קוהלת על נשים בהתאם להשקפתו הכללית על החיים. גישתו של קוהלת היא בהחלט פסימית, הוא משתדל להוכיח שהחיים עלי אדמות אבסורדים[11], וכי כמעט לא ניתן למצוא בכל האנושות אדם בעל ערך. הרי הוא טוען שמתוך אלף גברים, הוא לא מצא אלא גבר אחד ראוי. אם כן, קביעתו שמתוך אלף נשים[12] הוא לא מצא אפילו אישה אחת בעלת ערך לו שונה בצורה מובהקת ממה שהוא חושב על גברים. אבל מצד שני, לא חסרות במקרא נשים צדקניות: ארבע אימהות, יוכבד, בנות צלפחד, דבורה, אביגיל, רות וכו'!

על פי המסורת, שלמה המלך הוא המחבר הן של קוהלת והן של ספר משלי. והנה, במשלי מופיע הפסוק: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (משלי יח כב). חז"ל הבינו שיש נשים טובות ונשים רעות, כמו כל דבר אחר בחיים עלי אדמות. לכן, שני פסוקים אלה, זה של קוהלת וזה של משלי, שימשו כמאפיינים את אופי האישה הנידונה, כפי שמובא בגמרא: "במערבא כד נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי: "מצא" או "מוצא"? "מצא", דכתיב "מצא אשה מצא טוב", "מוצא", דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה""'[13].

מה שניתן לומר הוא ששלמה המלך לא השתדל לשאת אישה טובה, כפי שמעיד עליו המקרא, והתוצאות היו בהתאם:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה. וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו. וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו (מלכים א יא, א-ו).

יש לשער שאם שלמה המלך היה נוהג כמו דוד אביו שנשא נשים יהודיות צדקניות – כמו למשל אביגיל – דעתו על נשים הייתה פחות שלילית!

[1]  מאמר זה איננו זהה עם מה שמובא במסכת יבמות (סב ע"ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה… דכתיב: ושמחת אתה וביתך". כאן מובא שהוא שרוי בלא חיים.

[2]  תורה תמימה על אתר.

[3]  יעל שמש, "ומוצא אני מר ממות את האשה": האומנם מצויה שנאת נשים במקרא?, בתוך שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יט (תשסט) 77-101, עמ' 18.

[4]  על פי בבלי קידושין ל ע"ב.

[5]  יעל שמש, עמ' 9.

[6] בבלי סנהדרין יט ע"ב.

[7]  לא ברור מה היה חטאו עם נשים. כל מה שנזכר בחז"ל הוא שחמד את יוסף למשכב זכר (ראו רש"י על בראשית מא מה).

[8]  קהלת רבה (וילנא) ז.

[9]  יעל שמש, עמ' 11.

[10]  יעל שמש, עמ' 15.

[11]  ראו מאמרי: "למשמעותו הפילוסופית של ספר קהלת לאור הגותו של אלבר קאמי", בד"ד-בכל דרכיך דעהו, 19 (תשס"ח), עמ' 79-89.

[12]  בנוסף, לפי אבן-עזרא, לא מדובר במדגם אקראי! הרי הוא משער שאלף הנשים שמדובר עליהם הם נשיו: "וישוב בכל אלה לאלף הנזכר כי כן היה מספר נשי שלמה שבע מאות שרות ושלש מאות כמו פילגשים". כפי שמובא להלן, נשיו הרבות היו רחוקות מלהיות צדקניות!

[13]  בבלי ברכות ח ע"א.

התגובות סגורות