התרפים

התרפים

בפרשתנו מובא:

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב… לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן… עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים (בראשית לא יט, כו, ל-לה).

סיפור זה מעורר מספר שאלות:

  • מהם התרפים? איך הם נראים? מה טיבם ותפקידם?
  • מדוע רחל גנבה את התרפים של אביה?

 

צורת התרפים

על אף העובדה שהתרפים מוזכרים מספר פעמים במקרא – כפי שנראה בהמשך – אין בו כל מידע על צורת התרפים, כך שמפרשי התורה מתלבטים בעניינם. יש הסוברים שהם היו "מתקן שעות" מסוג כלשהו, ששימש גם ככלי ניחוש, כפי שכותב הרמב"ן: "הקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות, ויקסמו בהם לדעת עתידות". מתקן כזה היה מספיק קטן כדי שרחל תוכל להכניסו בכר הגמל. לעומתם יש שמבינים שמדובר בפסל ממש בעל צורת אדם, כפי שמשתמע מהמסופר בספר שמואל:

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת. וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט. וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ. וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.[1]

וכך כותב אבן-עזרא: "הקרוב אלי שהתרפים הם על צורות בני אדם, והיא עשויה לקבל כוח עליונים ולא אוכל לפרש. והעד שהתרפים כן, התרפים ששמה מיכל בת שאול במטה עד שחשבו שומרי הבית שהם דוד".[2]

לפי מסורת אחרת, התרפים העידו על מנהג אכזרי הקשור לקרבנות אדם. כך מבאר התרגום המיוחס ליונתן:

היו שוחטים איש בכור וחותכים ראשו ומולחים לו במלח ובשמים וכותבים קסמים בציץ של זהב ונותנים תחת לשונו ומעמידים לו בכותל ומדבר עימהם ואלו היו שהיה משתחווה להם אביה.[3]

אם כן, נשאלת השאלה: אם התרפים היו בגודל של בן-אדם, מתקשים להבין איך היה ניתן להכניס אותם בכר הגמל של רחל. אלא אם כן מניחים שקיימים סוגים שונים של תרפים, מהם גדולים ומהם קטנים יותר.

 

תפקיד התרפים

ישנם שלוש דעות בנידון:

  • התרפים היו עבודה זרה ממש. זו דעת הזוהר: "אמר רבי יוסי מאן תרפים? אלא עבודה זרה הוו… ומנלן דעבודה זרה הוו? דכתיב "למה גנבת את אלהי", וכתיב "עם אשר תמצא את אלהיך וגו'"".[4] זו גם דעתו של יוסף בן מתיתיהו, שמציין כי רחל לא עבדה אותם.[5] כך גם משתמע ממה שנאמר בספר היובלים:

בראש החודש דיבר יעקב את כל אנשי ביתו לאמור, היטהרו והחליפו שמלותיכם. נקומה ונעלה בית אל אשר נדרתי שם נדר ביום אשר ברחתי מפני עשו אחי, כי היה עמדי וישיבני בשלום אל הארץ הזאת. והרחיקו את אלוהי הנכר אשר בתוככם, והסירו את אלוהי הנכר ואת אשר לכם בצוואריכם ובאוזניכם, ואת התרפים אשר גנבה רחל מלבן אביה. ותתן את הכל ליעקב, וישברם ויכחידם ויטמון אותם תחת האלה בארץ אנשי שכם.[6]

אם כן, נשאלת השאלה, איך יתכן שפסלי עבודה זרה היו בביתו של דוד?

  • התרפים היו כלים לניחוש, ולא היו מיועדים לעבודה זרה ממש. זו דעת שד"ל, והוא סבור כי הם שימשו רק לגלות את העתיד, ולא סגדו להם:

התרפים נראה לי שהם כלים שהיו קוסמים בהם לדעת העתידות והנסתרות, והיו נקראים אלהים, לא שהיו עובדים אותם ממש, אלא שהיו חושבים שהאל או האלילים משפיעים על הכלים ההם ומודיעים הנסתרות על ידם (קרוב לענין העגל שעשו ישראל, והעגלים שעשה ירבעם, ופסל מיכה).[7]

ההוכחה לכך היא שהתרפים נזכרים לעיתים ביחד עם אֵפוֹד, ועם אוֹבוֹת ויִדְעוֹנִים, שהם מַגִידֵי עתידות. על נבוכדנצר מלך בָּבֶל נאמר כי: "קִלְקֵל בחיצים, שאל בתרפים, ראה בכָּבֵד" (יחזקאל כא כו). בספר זכריה (י ב) נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי.

לפי פירוש זה, לא מובן למה לבן מתייחס אליהם כ-"אלוהים".

  • התרפים היו במקורם כלי להגיד עתידות, אלא שהפכו להיות אובייקט לפולחן ממש, בדומה לאפוד. זו דעת הרמב"ן:

הנה יעשו אותם קטני אמנה להם לאלהים, לא ישאלו בשם הנכבד ולא יתפללו אליו, רק כל מעשיהם בקסמים אשר יגידו להם התרפים. וכתוב "והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים" (שופטים יז ה), ושם כתוב "שאל נא באלהים ונדעה התצליח דרכינו" (שם יח ה), כי בתרפים היו שואלים. וכן היה העניין בישראל באפוד, כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדש, עשו כדמותו, והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו, גם בחלום לא ידרשו את ה' כי אם בהם. וזה טעם "ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (שופטים ח כז), כי סרו מאחרי ה'. והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר (לעיל ל כז) נחשתי, וארצו ארץ קוסמים מעולם, כדכתיב "כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים" (ישעיה ב ו), ובלעם בן בעור הקוסם היה מעירו, וזה טעם למה גנבת את אלהי.[8]

כך גם משתמע מדברי הרב פלטיאל[9]:

מיכל ששמה תרפים במיטת דוד, וכי היה עבודה זרה בביתו של אותו צדיק!? ויש לומר, לדעת השוטים היה עבודה זרה, ויש לדעת מהם עתידות והשוטים טועים לעשות מהם עבודה זרה כמו שאמר למה גנבת את אלהי.[10]

על המלך יאשיהו מסופר כי ביער עם כל עבודות האלילים שהיו בתקופתו וגם את התרפים[11]. זאת אומרת שהכלים האלה לא היו כלים לעבודה זרה, אלא שיש – כמו לבן – שראו בהם אליל. אבל דוד ומיכל לא.[12]

לפי אברבנאל, אין כל הכרח להניח שבמקומות השונים שמוזכרים התרפים בתנ"ך מדובר באותם תרפים ממש, וכך ניתן ליישב בקלות את הסתירות שהוצגו לעיל:

חשבו המפרשים ש[התרפים של מיכל] היו כתרפי לבן העשויים לניחוש או לעבודה זרה, והוא זר מאוד שימצא דבר עבודה זרה או ניחוש שגם כן מיוחס לעבודה זרה בבית דוד… ואני אחשוב שהתרפים בכלל הם כצורת אדם, מהם נעשים לעבודה זרה, ומהם להוריד השפע מהעליונים, ומהם לדעת השעות מהיום, ומהם היו הנעשים על צורת אדם ידוע ודומה אליו בתוארו וצורתו, והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתם אותו, ומזה המין האחרון היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד לאהבתה את דוד מאוד ולא היה בהם צד עוון.[13]

 

הסבר השם

כך כותב המדרש בעניין זה: "שם גנאי הוא, והוא לשון תלמוד מקום התורפה, הוא מקום לכלוך, כדאיתא בפסחים עומדת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה".[14] לפי הרמב"ן: "המלה נגזרת מלשון רפה ידים (שמואל ב יז ב), נרפים אתם נרפים (שמות ה יז). יקראו אותם "תרפים" לרמוז בשמם כי דבורם כמו נבואה רפה, תבא ברב ותכזב לעתים רחוקות, כמו שאמרו "כי התרפים דברו און" (זכריה י ב).[15]

והרד"ק מוסיף: "ונקראו בלשון רבים לפי שהוא עשוי לוחות לוחות".[16]

החוקרים המודרניים משערים שמקור השם הוא המלה החיתית "תרפיס" (tarpis), ומשמעותה שֵׁד, רוח מגינה או מזיקה, או פסל שלה. המלה מציינת את הרוח עצמה ואת החפץ המסמל אותה – הפסל. וצורת הריבוי הוא ריבוי של כבוד.[17]

 

מדוע רחל גנבה את התרפים של אביה?

גם בנושא הזה יש דעות חלוקות. עיקר ההתלבטות הוא בזה: לפי פשוטו של מקרא, רחל לכאורה גנבה אותם במטרה להשתמש בהם לצורכיה היא. אם מדובר בכלי כישוף, מעשה זה ממש אינו נאה. והדבר חמור הרבה יותר אם הם כלי עבודה זרה! איך ניתן להסביר שרחל, אשתו של יעקב אבינו, נמשכה אחרי מעשים פסולים כאלה? ועוד לגנוב אותם מאביה! ויש להדגיש כי במקרא לא נשמעה שום נימה ביקורתית כלפי רחל. יחד עם זה, יש להקדים ולומר מה שכותב הרד"ק: "יעקב לא ידע בזה הדבר כמו שאמר ולא ידע יעקב, כי אם היה יודע לא היה מניח אותה לקחת מבית אביה דבר שלא מדעתו כל שכן התרפים".

 

  • רחל התכוונה למנוע מאביה לעבוד עבודה זרה

המדרש מצדיק את מעשה הגנבה כך: "[רחל] נתכוונה כדי להסיר עבודה זרה מבית אביה"[18]. וכן רש"י בעקבותיו: "להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה". כך גם דעת הזוהר, אולם לדעתו רחל נענשה על מעשה זה: בגלל שגרמה צער לאביה, היא לא זכתה לחיות אחרי לידת בנימין, וכך הוא כותב:

אף על גב דרחל איהי עבדת לאעקרא ליה לאבוה מבתר עבודה זרה, אתענשת, דלא רביאת ליה לבנימן, ולא קיימא בהדיה שעתא חדא, בגין צערא דאבוה, אף על גב דאתכוונת לטב.[19]

אמנם לפי המדרש המובא בדברי רש"י רחל מתה בגלל קללתו של יעקב: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (בראשית לא לב) [רש"י: ומאותה קללה מתה רחל בדרך], אולם אין הכרח לראות בזה דעות חלוקות, באשר לא יתכן שתחול קללה זו באופן ערטילאי.

הפרשנים הקלאסיים אינם מקבלים את הסבר זה. אברבנאל מעיר כי "אם חשבה להרחיקו מעבודה זרה כדבריהם ז"ל, באמת סכלות גדול יהיה זה לה, בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו. ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם"[20]. איך גניבת פסל אחד יכולה למנוע מלבן להמשיך ולעבוד עבודה זרה? את שאלה זו מיישב רבנו חננאל: "מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו, ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש, כדבר יואש שאמר: "אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו" (שופטים ו לא)"[21]. לפי פירוש זה, רחל לא גנבה את התרפים כדי שלבן לא יוכל לעבוד אותם, אלא כדי לשכנע אותו שאין בהם ערך, היות וניתן לגנוב אותם. איך יתכן שנסמוך על אליל שאינו מסוגל להגן על עצמו?

אבן-עזרא מקשה על הסבר זה שאלה אחרת: "למה הוליכה אותם עמה, ולא טמנתם בדרך?". הרי אם כל מטרת הגנבה היא למנוע את לבן להשתמש בהם, היה הגיוני יותר לזרוק אותם בבור כלשהו ולא להביאם אתה במסעה לארץ ישראל.

בעל תולדות יצחק[22] מיישב את שאלת האבן-עזרא כך:

נראה לי להשיב שלא מצאה זמן להטמינם בדרך, לפי שהיו ליעקב שפחות ועבדים רבים וי"ב בנים, והיו רואים אותה עושה כן, והייתה רוצה שאפילו יעקב לא ידע זה עד שיגיעו למקום חפצם, ואז ימצא בביתה מקום וזמן.[23]

לפי התולדות יצחק, רחל הצליחה לגנוב את התרפים של אביה בלי שהכיר בזה איש, וגם החביאה אותם בחפציה האישיים, אבל היא חששה לזרוק אותם בבור כלשהו, כנראה בגלל שמעשה כזה היה צריך להתבצע בחוץ, ושם היו עוברים ושבים רבים.

 

  • רחל התכוונה למנוע מאביה לדעת על כוונותיו של יעקב ועל מקום הימצאו

לדעת אבן-עזרא ואברבנאל, מטרת הגנבה הייתה אחרת: אבן-עזרא: "היה לבן אביה יודע מזלות, ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת איזה דרך ברחו".[24] ואברבנאל: "גנבה רחל אותם התרפים מפחדה שיקסום אביו וידע אנה פנה יעקב"[25]. לפי אבן-עזרא ואברבנאל, רחל גנבה את התרפים כדי למנוע מאביה לדעת איפה הם נמצאים. על זה מוסיף הרשב"ם: "שלא יגידו ויודיעו ללבן כי רוצה יעקב לברוח… רגילים היו לקסום בהם".[26] וכך מסכם שד"ל: "רחל גנבתם כי האמינה בהם, אף על פי שלא הייתה עובדת עבודה זרה". לפי פרשנים אלה – להוציא שד"ל – היה אמנם בתרפים כוח להודיע על דברים לא ידועים, וגניבתם תרמה לכך שלבן לא ידע על בריחת יעקב שלושה ימים שלמים. יתכן גם שלבן התקשה לאתר את מקום הימצאו של יעקב, אבל בסופו של דבר המזימה של רחל נכשלה באשר לבן כן השיג את יעקב.

אלא שמתעורר קושי בדברי אבן-עזרא: הרי הנימוק לאי-קבלתו את ההסבר שהיא התכוונה למנוע מאביה לעבוד עבודה זרה היה שהיה יותר הגיוני שהיא תזרוק את התרפים במקום לקחת אותם אתה. אבל לפי הסברו הנוכחי נתקלים באותה בעיה בדיוק: אם כל כוונתה הייתה למנוע מאביה לדעת את מקומם של יעקב ומשפחתו, מדוע היא לא זרקה אותם? אלא חייבים להניח כי היא התכוונה להחזיר אותם לאביה אחרי שהסכנה תחלוף, ולפי הערכתה, גם אחרי שלבן השיג אותם עדיין היה ראוי למנוע מאביו להשתמש בהם. בסופו של דבר, יתכן שמיתתה הפתאומית מנעה ממנה לעשות זאת.

 

  • רחל התכוונה להשתמש בתרפים לצורכיה היא

לפי האנציקלופדיה המקראית, רחל האמינה שתרפים אלה יוכלו להגן עליהם:

אפשר שרחל גנבה את התרפים כדי שאלי הבית המוכרים לה, שאף שימשו להגדת עתידות יגנו עליה בדרך… רחל שיצאה את בית אביה בחשאי לא יכלה ליטול עמה ברשות את אלי הבית וגנבה אותם להיות לה למגן בדרכה.[27]

אלא שלפי הסבר זה רחל האמינה בכוח המאגי של התרפים: באמונה כזאת יש סממנם של עבודה זרה, והגישה המסורתית מסרבת לייחס לרחל אמנו כוונות כאלה.

 

  • רחל התכוונה להשתמש בתרפים ככלי מיקוח

כך כותב יוסף בן מתיתיהו: "מבלי שלבן ידע מזה, את צלמי האלים לקחה משם רחל, אף כי יעקב לימדה למאוס באלים כאלה, שאם יודבקו מאת אביה תכפר בהם את פניו".[28] כוונת יוסף בן מתתיהו במלים אלה היא כנראה שרחל גנבה את התרפים כדי להשתמש בהם בשעת הצורך כדי שלבן יימנע מלפגוע במשפחתה. יש להניח שהיא תכננה להחזיר אותם לאביה תמורת אישורו לחזור לארץ ישראל. לפי זה, צריכים להניח שגם אחרי שלבן השיג אותם, עדיין העריכה שלא יצאו לגמרי מכלל סכנה, באשר גם אז היא לא גילתה לאביה שהיא לקחה אותם.

 

  • רחל התכוונה לאפשר לאביה לקבל הוראה מהקב"ה שלא לפגוע בהם

למשך חכמה הסבר מקורי מדוע רחל גנבה את התרפים: "אפשר שזה היה כדי שיראה אליו ה', וכמו שדרשו על "ויאמר ה'" (שמות יב א) בפרשת בא, שבית פרעה וכו'".[29] המשך חכמה מתכוון למדרש המובא על ידי רש"י: "בארץ מצרים – חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך? תלמוד לומר: "כצאתי את העיר" (שמות ט כט), ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, דבור חמור לא כל שכן? ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך? לפי שהייתה מלאה גלולים"[30]. מסיפורו של משה אנו לומדים כי אין הקב"ה יוצר קשר עם אדם שכלי עבודה זרה סובבים אותו, לכן רחל בקשה להכשיר את הקרקע לאפשר לאביה גילוי הקב"ה אליו, ואמנם הקב"ה התגלה ללבן בלילה שקדמה למפגשם, כפי שנאמר: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית לא כד).

פירוש זה מניח שרחל הייתה בקיאה במדרש שנכתב אלפי שנים מאוחר יותר, ויש כמובן מקום להסתייג מפרשנות כעין זו, אלא שיש להקשות על משך חכמה שאלה על פי הבנתו הוא: יוצא שעל פי עיקרון זה, היא גם מנעה מיעקב לזכות בגילוי הקב"ה כל זמן שהיא לקחה אתה אותם תרפים! אולי ניתן ליישב שלפי הערכתה באותו זמן חירום היה חשוב יותר לאפשר תקשורת בין הקב"ה ללבן, כך שהקב"ה ימנע ממנו לפגוע במשפחת יעקב. התקשורת בין הקב"ה ליעקב יכלה לחכות זמנים שקטים יותר. הרי משמע מפשוטו של מקרא שללבן היו אמנם כוונות לוחמניות ממש, ורק התערבותו ישירה מאת ה' מנעה ממנו לבצע את זממו, כפי שמשתמע מהנאמר: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית לא כט).

 

  • רחל גנבה את התרפים כדי לגרום ליעקב להתעמת עם לבן ובכך דחפה אותו להתחיל את השינוי האישיותי מ"יעקב" ל"ישראל", מדמות הבורח והמגיב אל זה היוזם.

לפי אריאל סטולמן, רחל לא פעלה לצורכיה היא ולא לחנך את אביה, אלא כדי לשנות את האופי של בעלה יעקב:

מדברי לבן מתקבל הרושם כי אלמלא נגנבו התרפים ייתכן שהיה מניח ליעקב וכלל לא היה רודף אחריהם… נדמה שלבן מבין ואף מקבל את בריחתו של יעקב בעקבות כיסופיו לבית אביו, אבל לאחר שנלקחו ממנו אלוהיו לא נותרה לו בררה והוא נאלץ לרדוף אחרי יעקב על מנת להשיבם אליו… גנבת התרפים בידי רחל דרבנה אם כן את לבן לרדוף אחרי יעקב על מנת להחזירם… על פניה נדמה שמטרה זו מחוסרת כל היגיון, אך לרחל הייתה תוכנית ברורה. רחל גנבה את התרפים כתגובה לגנבת לב לבן בידי יעקב. הדמיון בפסוקים בין גנבתה של רחל לגנבתו של יעקב נועד לרמוז לנו על קשר בין הגנבות. יעקב בחר לברוח מלבן במקום להתעמת איתו מכיוון שחשש מהתמודדות, חשש מלעמוד על שלו. במעשה גנבת התרפים רחל מכריחה את העימות, מכריחה את יעקב להתמודד במקום לברוח כהרגלו.

רחל ביקשה לעמת את יעקב עם אביה מאחר שהיא ראתה את דרך התנהלותו המתחמקת והנמנעת של יעקב. היא שמעה על ההתחזות שלו לעשו בניסיון לגנוב את הברכות במקום לבקש את שהגיע לו מאביו. היא ידעה כיצד כתוצאה מכך נאלץ לברוח חסר כול לחרן, וראתה כיצד הוא נמנע בכל מחיר מעימות עם אביה גם כאשר החליף אותה בלאה אחותה. רחל ראתה כיצד אביה מרמה את יעקב כל השנים ואת יעקב שותק וסובל הכול. רחל ראתה את כל אלו ורצתה לשים לכך קץ. היא הכירה את יעקב וידעה שיש לו גם פן אחר, הפן המתבטא בשם ישראל. רחל רצתה לחולל שינוי בדרכו של יעקב, היא רצתה לראות אותו הופך מיעקב לישראל, עומד על שלו ולא מפחד מהתמודדות. בשל גנבת התרפים רחל מצליחה להביא את יעקב בפעם הראשונה להתעמת עם לבן ולומר לו באופן ישיר את אשר נצר בליבו במשך עשרים שנה… גנבת התרפים נתנה ליעקב את ההזדמנות להסדיר את היחסים בינו לבין חמיו, יחסים שהיו נשארים בלתי פתורים אלמלא המרדף אחריהם.[31]

לפי הסברו זה של סטולמן, מטרת רחל הייתה לחנך את בעלה, באשר היא ידעה שדווקא גנבת התרפים תגרום לכך שאביה ירדוף אחרי משפחתה. לכאורה, היא הצליחה במשימתה: יעקב, שלא ידע שרחל גנבה את התרפים, כעס על לבן על חשדנותו ושפך בפניו את כל מה שהיה על לבו, ובסופו של דבר שניהם התפייסו ואף כרתו ברית.

 

סיכום

פרשה זו מעוררת בכל חריפותה את בעיית האפולוגטיקה בפרשנות התורה, שבאה לידי ביטוי בזמן האחרון בפולמוס הנודע "התנ"ך בגובה העיניים". אלא שיש לחלק: ישנם מקרים שהסתירה בין הבנת המקרא על פי פשוטו לבין קריאה אפולוגטית היא מובהקת, כמו בסיפורים של דוד ובת-שבע ושל ראובן ובלהה, וחז"ל הרגישו בזה. אבל יש גם מקרים, כמו בפרשה הנידונה כאן, שהדברים אינם חד-משמעיים על פי פשוטו של מקרא. ניתן להסביר את מעשה רחל בצורה חיובית או בצורה שלילית, ויש להדגיש שוב כי לא נמצא בטקסט המקראי כל רמז הנוטה לכאן ולכאן. האם יש לראות במעשה רחל סיפור של "אישה אשר אינה מכבדת את אביה, גונבת ממנו את היקר לו ביותר, את אלוהיו, ולאחר מכן משקרת לו ואף מסתירה דברים מבעלה", או לחילופין מעשה "אישה אמיצה אשר מבקשת לשמור על שלום בעלה ומשפחתה מפני אביה הרשע, איש עובד עבודה זרה ודורש אל המתים בדרך אכזרית ביותר, אשר מסכלת את מזימותיו ומגינה על משפחתה על ידי גניבת התרפים המתועבים"[32]? שתיקת התורה מזמינה את הפרשן להציע פירוש משלו, בהתאם להשקפותיו הוא.

והשאלה העקרונית היא: האם הפרשן חייב להתאמץ להביא פירוש המציג את רחל אמנו באור חיובי, כמובן בתנאי שהוא לא יאנוס את הטקסט? אין ספק כי זו עמדתם של המדרש ושל פרשנות חז"ל בכלל, שאף במקרים מסוימים אינם נרתעים מלפרש את הדברים בניגוד גמור לפשוטו של מקרא[33], אבל מגוון הפירושים שנאמרו לעיל מעיד על כך שהפרשנים מכל הזמנים אינם רואים את עצמם מחויבים לנהוג כך. כאמור, אין התורה נתנה כל הסבר למעשה רחל, ובכך היא נתנה רשות לכל אחד להבין את הדברים בלא משוא פנים על פי הסבירות המרבית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] שמואל א יט, יא-טז.

[2] אבן עזרא בראשית לא יט.

[3] על פי כתר יונתן בראשית לא יט. המקור הוא ב פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק לה. ראו דניאל שפרבר, מה הם התרפים?, מפרות האילן על פרשת השבוע, תל-אביב תשנ"ח, עמ' 97-99.

[4] זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא קסד ע"ב.

[5] יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, פרק 1, ספר 19, סעיף 8.

[6] ספר היובלים לא א-ד.

[7] פירוש שמואל דוד לוצאטו על התורה, בראשית לא יט.

[8] רמב"ן בראשית לא יט.

[9] רבי חיים פלטיאל (צרפת 1240- גרמניה 1300).

[10] פירוש רבי חיים פלטיאל על התורה, בראשית לא יט.

[11] מלכים ב כג כד. אותו דבר קרה עם נחש הנחושת שעשה משה: "הוּא [המלך חזקיהו] הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב יח ד).

[12] אלא שלפי הסבר זה היו כלי ניחוש בביתו של דוד ומיכל, והדבר תמוה.

[13] פירוש אברבנאל על שמואל א יט יג-יד.

[14] שכל טוב (בובר) בראשית לא יט. המקור הוא במשנה תרומה ח ח, שם ר' עובדיה מברטנורא מבאר: "מקום של הפקר".

[15] פירוש רמב"ן על התורה בראשית לא יט.

[16] פירוש רד"ק על התורה בראשית לא יט.

[17] ראו אנציקלופדיה מקראית, ע' תרפים.

[18] מדרש אגדה (בובר) בראשית לא יט.

[19] זוהר כרך א (בראשית) קסד ע"ב.

[20] פירוש אברבנאל על התורה בראשית לא השאלה הי"א.

[21] מובא בפירוש רבינו בחיי, בראשית לא יט.

[22] רבי יצחק קארו (טולידו 1458 – ירושלים 1535), דודו של רבי יוסף קארו.

[23] תולדות יצחק בראשית לא יט.

[24] אבן עזרא בראשית לא יט.

[25] אברבנאל בראשית פרק לא.

[26] רשב"ם בראשית לא יט.

[27] אנציקלופדיה מקראית ע' תרפים.

[28] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תורגם מיוונית על ידי אלכסנדר שור, ירושלים ת"ש-תש"ו.

[29] משך חכמה בראשית לא יט.

[30] רש"י שמות יב א.

[31] פורסם במוסף "שבת", מקור ראשון, י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014.

[32] דניאל שפרבר שם.

[33] ראו יצחק היינמן, דרכי האגדה, גבעתיים 1970, עמ' 47-49.

התגובות סגורות